בניגוד לשמה, כשזה מגיע לקבלת ההחלטות בלהקה, סינרגיה היא דווקא לא האופציה המועדפת על החברים. יש אולי ריבוי דעות, אבל בסוף, צריך לחתוך. "אין דבר כזה דמוקרטיה בלהקה, באף להקה", מכריז רון הופמן, הסולן. "יותר מדויק, אין דמוקרטיה מלאה", מרכך המתופף תומר מייזנר. "אי־אפשר להתחשב בחמש דעות שונות, אתה לא יוצא מזה. זאת לא דיקטטורה, אנחנו מנסים לשמור על החופש האמנותי של כולם ולמצוא איזון, אבל יש מי שקובע".
אולי זה עובד גם בגלל המודל הכלכלי הייחודי של הלהקה, שאף אחד מחבריה מעולם לא עזב את הדיי־ג'וב שלו. "אנחנו לא נתלים עליה כמקור הכנסה", מסביר הגיטריסט והזמר רועי גפן. "אפשר להשוות אותנו לחברה שיש לה מספיק כסף בקופה לבזבוזים ועושה רק מה שהכי נכון לה, לא פועלת מתוך מצוקות. אנחנו יודעים להתנהל כלכלית וכשצריך, וצריך לא מעט, שמים גם כסף מהכיס שלנו".
מייזנר: "מוציאים לא מעט על להקה. עד היום בפרויקטים של סינרגיה כל אחד מאיתנו הביא כסף מהבית. זו הלוואה לעסק, מבחינתנו".
סינרגיה היא תופעה ייחודית בעולם המוזיקה הישראלי. להקה שפועלת כבר 22 שנה, בתזמון די מקרי. הכול מתחיל מעקצוץ בקבוצת הווטסאפ הפנימית, שעונה לשם סינרג'יק. "מעולם לא התפרקנו כך שלא מדובר באמת באיחוד, אבל בשנת 2019 נהיה שוב דיבור של 'בואו נעשה שיר', 'בוא נקליט'", מספר הופמן והחברים סביבו מהנהנים בהסכמה. "ככה זה תמיד קורה, הכול נובע מגעגוע, מאיזה עקצוץ בלתי מוסבר. מישהו זורק בקבוצה עצם וכולם קופצים על ההזדמנות. הספקנו לעשות רק שתי הופעות שהיו סולד־אאוט בבארבי, ואז הגיעה הקורונה והכול נעצר. ועכשיו זה קרה שוב: געגוע, רעב, עקצוץ, דיבורים בקבוצה ואנחנו חוזרים לבמות. אבל הפעם, חברת ההפקה קראה לי ולמייזנר לשיחה ואמרה לנו, 'אתם צריכים יותר', והדליקה אותנו מחדש. החלטנו שאנחנו חוזרים להופיע כמו שצריך, כל הזמן, לא לצוץ פעם בכמה שנים".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אנחנו נפגשים בתשע בבוקר ("הכי מוקדם שאת יכולה"), כי אחרי הראיון כל אחד ממשיך לעבודה. בניגוד לשירי הרוק הישירים, עם התופים הכבדים והגיטרות המייללות, חברי סינרגיה מתגלים כטיפוסים שקטים ורגועים. אולי זה גם מה שמחזיק אותם יחד כל כך הרבה שנים, למרות ביקורות לא מפרגנות והתעלמות הפלייליסט. "הלהקה זה לא הקריירה העיקרית שלנו, זה לא מה ששם את האוכל על השולחן שלנו", אומר גפן בן ה־45, אבא לשלוש בנות שעובד בהייטק. "זה מה שמאפשר לנו לעשות מה ואיך שבא לנו. בכל פעם שמתחשק לנו לעמוד על במה שוב, אנחנו מגייסים כוחות, כותבים שירים, מעלים פוסטים, מארגנים הופעה, וכשהיא מסתיימת, שואלים אחד את השני מתי נעשה את זה שוב, אומרים שנדבר, וחוזרים לחיים שלנו. כבר השוו אותנו לקלארק קנט וסופרמן. אנשים עם עבודה נורא מסודרת ומשפחה, ואז גם רוקיסטים שמופיעים כמו משוגעים על הבמה. וככה מעל 20 שנה הדבר הזה קורה".
הופמן: "יש שירים שאנחנו מצטערים שהוצאנו, עם עיבודים חצי קלאץ'. לפני כמה שנים, למשל, מי שעשה לנו את הדיגיטל אמר לנו על אחד הסינגלים, 'השיר מהמם, אבל יש לו אפס סיכוי להצליח. אנשים לא אוהבים גיטרות חזקות'. הטעות הכי גדולה שעשינו הייתה להקשיב לו. זה לא יצא בועט כמו שרצינו. באסה"
ועדיין, ספגתם ביקורות לא נעימות לאורך הדרך.
גפן: "אני זוכר שכשהיינו בשיא הגיעו חבר'ה בני 16 להופעות והיינו אומרים לעצמנו, 'נו, אבל מה עם כל הבוגרים?' גם כשזכינו בפרס להקת השנה בערוץ הילדים, אסי עזר בא להופמן לעקוץ כמו מראיין טוב ושאל, 'לא מבאס אתכם להיות להקה של ילדים?' והוא התפוצץ עליו. היום אתה מבין כמה זה אדיר, אלה החבר'ה שקובעים מה יהיה הטון, ולמזלנו הם נשארו איתנו עד היום, גם בבגרותם".
הופמן: "ביקורות תמיד כיוונו ללב שלנו, ולא אגיד שלא פגעו. עם זה אתה הולך לישון בסוף, לא עם ההצלחה. את המחמאות לא זוכרים".
מייזנר: "כשמדברים על רוק, אין בארץ רפרנס נכון להתייחס אליו. כשאתה שם את סינרגיה ליד נושאי המגבעת למשל, שהיא קונצנזוס של להקה אלטרנטיבית מגניבה ‑ זו לא השוואה נכונה מוזיקלית".
3 צפייה בגלריה
לא מרגישים סלבס. מימין: גיא באר, רועי גפן, עירון שבתאי, רון הופמן ותומר מייזנר
(צילום: איליה מלניקוב)
הרוק הישראלי לא בשעתו הגדולה ביותר כרגע.
"נקודה רגישה" ממשיך הופמן, בן 46, גם הוא הייטקיסט. "תראי, אחד החטאים הכי גדולים שלנו כלהקה היה שהרגשנו שאולי אנחנו צריכים באמת להתאים את עצמנו לרוח התקופה ולעשות סינרגיה בגרסת הפלייליסטים. יש שירים שבדיעבד אנחנו מצטערים שהוצאנו, עם עיבודים חצי קלאץ'. לפני כמה שנים למשל, התקשר מי שעשה לנו אז את הדיגיטל, בחור מחובר שיודע מה קורה במוזיקה, ואמר לי על אחד הסינגלים, 'השיר מהמם, אבל לצערי יש לו אפס סיכוי להצליח'. שאלתי למה והוא ענה, 'כי יש פה גיטרות חזקות ואנשים לא אוהבים את זה'. הטעות הכי גדולה שעשינו הייתה להקשיב לו ולהוריד את הגיטרות. זה לא יצא בועט כמו שרצינו. באסה".
גפן: "סינרגיה לא מחפשת יותר למצוא חן. מי שאוהב אותנו, אוהב אותנו ככה".
מייזנר, בן 39, אבא לשניים וגם "די־ג'יי שמתקלט בארץ ובעולם, פלוס מופע משותף עם עברי לידר שנקרא 'מרימים'", טוען שהיום הביקורות כבר לא מזיזות אותם מדרכם. "היה לנו צבע שהקהל הכיר, ובמקום לשמור עליו, ניסינו להתאים את עצמנו לציפיות ולהשתנות. מאז למדנו והחכמנו והיום אנחנו קנאים כבר לצבע הזה".
הופמן: "הרוק היום חוזר מהשוליים למרכז, ואיך יודעים את זה? בפסטיבל קואצ'לה האחרון, ה־פסטיבל בעולם המוזיקה, כל ההד־ליין היה רוק. כולם חיכו ללימפ ביזקיט ‑ מטראוויס סקוט ועד בלינק 182".
מייזנר: "זה אולי יישמע יומרני, ועדיין - בהרגשה שלי, אנחנו להקת הרוק האחרונה שהצליחה באמת בישראל. אין עוד להקה שחדרה למיינסטרים ככה. אנחנו גם מקבלים כל הזמן הודעות. אתה פותח האנגר 11 ואנשים שואלים מתי תגיע לחיפה? מצחיק, כאילו שאלו מתי תגיעו לנאשוויל. קחו את הרכב ובואו"
גם גיא באר, הגיטריסט, בן 46, אבא לשתיים ("מתעסק במוזיקה כנגן וכמורה בבית ספר רימון"), בטוח שהשמועות על מותו של הרוק היו מוקדמות. "אני זוכר שכבר בשנות ה־90 כל מי שניסה לעשות פרויקט שקשור לרוק אמרו לו, אל תתחיל, השוק במצב קשה. אני שומע את זה 50 שנה. ואז פתאום יוצא משהו נורא מצליח, קספר או איפה הילד, והנה זה קורה. גם כמורה, כשהילדים שואלים אותי אם שווה להקים להקת רוק בארץ, אני אומר תמיד, תעשו וגם כשיגידו שאין קהל תעשו".
גפן: "תומר, תגיד את מה שאמרת לי בדרך לפה". מייזנר: "זה אולי יישמע יומרני, ועדיין - בהרגשה שלי, אנחנו להקת הרוק האחרונה שהצליחה באמת בישראל. להקת השנה. שיר השנה. מקום ראשון, מקום שלישי במצעד השנתי של גלגלצ. אין עוד להקה שחדרה למיינסטרים ככה. זה מתדלק את החזרה שלנו לבמה. אנחנו מקבלים כל הזמן הודעות, שואלים מתי אתם מגיעים אלינו. אתה פותח האנגר 11 ואנשים כותבים לך, מתי תגיע לחיפה? מצחיק אותי, כאילו שאלו מתי תגיעו לנאשוויל. קחו את הרכב ובואו".
סינרגיה הוקמה על ידי הופמן וגפן, חברי ילדות שצירפו אליהם את עירון שבתאי (גיטרה בס) שמנגן איתם עד היום. שני החברים הנוספים, באר ומייזנר, הצטרפו מאוחר יותר. הסינגל הראשון, 'עד שהכול ייגמר', יצא ב־2004 ושנה לאחר מכן הגיע אלבום הבכורה 'צועקים על אהבה' בהד ארצי. מהר מאוד התפתח טירוף סביבם עם שירים כמו 'אשם' ו'מרגיש אחר' שהפכו להמנונים. "אני חושב שרגע השיא היה בבארבי כפר־סבא", מספר מייזנר על מורשת הקרב המשותפת, למרות שלא היה אז בהרכב בכלל. "הם הגיעו להופעה וראו תור שמתחיל מאחד הרחובות הצידיים ולא רואים בכלל איפה הוא נגמר".
הופמן: "שירים התחילו לצאת, דברים התחילו לקרות, אבל אנחנו היינו בצ'יל. הגעתי להופעה עם מי שהפכה לאשתי ואני אומר לה, 'מה זה? קורה שם משהו?' ולא מבין שזה קשור אלינו. אלפיים איש עמדו בחוץ ולא הצליחו להיכנס. אבל הרגע שאני הכי זוכר זה כשיצא 'תראי זה אני', שלא עבר פלייליסט בהתחלה. כמה ימים אחרי כן הייתה הופעה בחיפה וכל הקהל שר אותו איתנו מילה במילה".
גפן: "אני זוכר את הרגע שבו היו לנו שמונה הופעות ביום העצמאות והבנו שאנחנו צריכים מסוק".
באר: "שניים ‑ אחד לנו ואחד לציוד".
גפן: "בדיוק למייזנר היה יום הולדת באותו ערב, ושפכנו מים על כל הבמה ועברי לידר שעלה אחרינו נדפק".
הופמן: "אני חושב שבזמן אמת אתה אף פעם לא יודע שאתה בשיא. אלא אם כן קוראים לך לפרק סיום עונה ב'ארץ נהדרת', במערכון על 'הבלוג של מאי'".
וגם אז לא חשבתם להתמקד רק בלהקה?
הופמן: "ההייטק מחזיק אותנו מחוברים לקרקע. נכון, לא קל לקום בבוקר אחרי הופעה בלילה ולהגיע למשרד בשמונה בבוקר. יש רגעים של שיחות ועידה מהעבודה, דקה לפני שאתה עולה לבמה מול אלפי אנשים, שאתה אומר לעצמך: פאק, זה לא הגיוני".
גפן: "היו תקופות שהופענו עשרות פעמים בחודש. זה מעייף והורג את היצירתיות, אתה יושב בוואן ולא מצליח לחשוב. צריך לחיות כדי שיהיה לך על מה לכתוב ועל מה להלחין".
3 צפייה בגלריה
לא קל לקום אחרי הופעה בלילה ולהגיע למשרד בשמונה בבוקר. סינרגיה בהופעה
(צילום: רז גרוס)
ואיך משלבים בין חיי המשפחה והעבודה לסקס, סמים ורוקנרול?
מייזנר: "איזה סקס, סמים ורוקנרול? הקטע הכי קיצוני אצלנו היה כשאנשים קיעקעו את סמל הלהקה על הזרוע. אגב, הם מקבלים כניסות חינם להופעות לכל החיים".
גפן: "היו עניינים. אני זוכר שיצאנו מהופעה בבומבמלה, עלינו לוואן והתחלנו לנסוע לכיוון תל־אביב כשפתאום צצו שתי בנות שהתגנבו למושב האחורי. כבר היינו בזוגיות, אז אמרנו שלום, מה נשמע, והחזרנו אותן".
הופמן: "היו לי בבית ארגזים של דברים הזויים כמו תחתונים, חזיות, מתנות שזרקו לנו, פתקים וציורים שהשאירו לנו על הרכבים. לקח לי הרבה זמן להיפרד מזה, עד שאשתי אמרה לי שאין לנו כבר איפה לתקוע אותם. אבל בתכלס, אנחנו אוהבים פרטיות, לא נהנינו ללכת בקניון כשמעריצים קופצים עלינו".
גפן: "הסתפרתי כדי שלא יזהו אותי. לא אהבנו להרגיש סלבים".
והיום?
מייזנר: "היום אנחנו פוגשים את זה מהמקום הבוגר יותר. בעיקר אנשים שמשתפים אותנו בסיפורי חיים לא פשוטים ואיך עזרנו להם להתמודד עם הרבה משברים דרך האמנות. זה ממש מרגש".
את יום ההולדת ה־22 ללהקה הם יחגגו ב־27.5 בהאנגר 11 ת"א. למרות שצפויים כמה אורחים מפתיעים, 'הצל', שאיתו שיתפו פעולה בעבר, לא יגיע הפעם. "אנחנו מעריכים אותו כאמן בלי שום קשר למה שקורה עכשיו במדינה", אומר באר. "אבל אין לנו עניין להתעסק בפוליטיקה".
הופמן: "לארח את הצל זו אמירה וזו כנראה גם הסיבה שלא נבחר בזה הפעם. לבוא למופע של סינרגיה ולקבל סטיייטמנט פוליטי זה הכי מבאס שיכול להיות. ההופעה זו בריחה לשעתיים של כיף. אולי להכניס חרא לבמה מייצר רעש תקשורתי שאתה מרוויח ממנו ביח"צ, אבל בתוצאה הסופית זה ניצול מגעיל של הסיטואציה וזה לא הקטע שלנו".
מייזנר: "מוזיקה אצלנו היא לא שופר של דעה פוליטית, היא מתעסקת בחיי היום־יום שלנו. מצד שני, כשמגיע הרגע שכולם שרים 'חום יולי אוגוסט' ברור לי שזה מזיז משהו אצל הרבה אנשים".
גפן: "והקהל שלנו, וואי. אחד הדברים הכי מגניבים זה לעמוד על הבמה ולנתח את החבורות בקהל. אלה החבר'ה מהתיכון, אלה החבר'ה מהצבא. והנה זה שלקח בייביסיטר ובא עם אשתו, שפעם הייתה החברה שלו".
הופמן: "סינרגיה מתחברת לתקופה שאנשים זוכרים כהכי מגניבה מאושרת ומרגשת שהייתה להם בחיים. תקופה תמימה. הקהל מתרגש עוד לפני שהתחלנו לשיר. הכול נורא חיובי".
גפן: "אחרי 22 שנה אתה יכול לשבת פה בראיון ולהבין שאתה קלאסיקה".
מייזנר: "קלאסיקה מודרנית".
פורסם לראשונה: 07:32, 05.05.23
