שנת 2021 בקולנוע הייתה שנה ייחודית. מן שעטנז מוזר של סרטים שהיו אמורים לצאת ב-2020 לצד סרטים חדשים שתוכננו לצאת השנה, והכול תחת עננת הסטרימינג שמאיימת לאכול את הקולנוע ונתוני קופות מדשדשים נוכח מגפת הקורונה. ובכל זאת, למרות התנאים הקשים והבלבול בתעשייה, הקולנוע לא באמת הלך לשום מקום. גם השנה זכינו לצפות ביצירות מרגשות, נהדרות ומורכבות, שמחזירות אמון באמנות השביעית. ולראייה, סרטי השנה שבחרו מבקרי הקולנוע של ynet, שמוליק דובדבני וארז דבורה, שמוכיחים שגם בעת מגפה עולמית לקולנוע עדיין יש כוח משלו, גם אם לפעמים הוא קורה על המסך הקטן.
סרטי השנה של שמוליק דובדבני:
ארץ נוודים
אף שזכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר לשנת 2020, זהו סרט השנה שלי, מהטעם הפשוט שהפצתו בארץ נדחתה לחודש מאי האחרון, מהסיבות המוכרות לכולנו. ספק אם חוויתי משהו דומה לחוויה שסיפק סרטה של קלואי ז'או – הבמאית השנייה שזכתה אי פעם באוסקר: תחושה של רגש אותנטי, חשוף, הנובע מסיפורים אנושיים, והוא פורץ מן המסך ועוטף את הצופה בשילוב של רוך וחומרה. יש משהו כל כך מדויק בסרט הזה, הנע על הגבול שבין בדיון ותיעוד בעודו עוקב אחר נדודיהם ברחבי אמריקה של נוודים מודרניים. מערבון על גלגלים. הופעתה של פרנסס מקדורמנד משתלבת בנוכחותם של דיירי קרונועים אמיתיים המביאים עמם את סיפוריהם האישיים, והתוצאה היא גרסת המאה הנוכחית של קלאסיקת ההיפיז "אדם בעקבות גורלו" מ-1969.
ארץ נוודים – טריילר
גלגל המזלות
הבמאי היפני ריוסוקה המגוצ'י נחשב השנה למועמד רציני לזכייה באוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר, אבל לא על סרטו זה, אלא על הסרט השני שביים השנה, "הנהגת של מר יוסוקה", שעתיד לעלות על האקרנים בארץ בקרוב. "גלגל המזלות", שזכה בפרס הגדול של חבר השופטים בפסטיבל ברלין שעבר, מורכב משלושה סיפורים קצרים, כל אחד מהם מקסים וחכם בדרכו, והוא שב ומזכיר לנו את היופי והמנעד הרגשי שיש לסיפור הקצר בקולנוע. דוגמנית צעירה המגלה פרט מפתיע על החבר של החברה שלה, אישה נשואה המגויסת לנקום במרצה וסופר מוערך, ושתי בנות כיתה הנפגשות בעתיד שבו אין אימיילים או תכתובות ווטסאפ – כל אלה מייצרים סיטואציות ודינמיקות אנושיות שמזכירות במשהו את סיפורי המוסר של אריק רוהמר הצרפתי, ויחד מצטרפות לשרשרת של סיפורי פנינה שבכל אחד מהם הגורל והפנטזיה מהתלים בדמויות ובנו. הסרט לא הוקרן מסחרית בישראל ונחשף רק בפסטיבל חיפה. ניתן יהיה לצפות בו בשבועיים הקרובים במסגרת פסטיבל הקולנוע היפני בסינמטקים שיקדיש מחווה לסרטיו של המגוצ'י.
האב
סרטו של המחזאי הצרפתי פלוריאן זלר לפי מחזהו המצליח אינו עוד קלישאה סוחטת דמעות על אב שתלטן הלוקה בדמנציה. מה הוא כן? – יצירה אינטליגנטית ומתוחכמת העוסקת בזיכרון, במושג הזמן הקולנועי ובמרחב הביתי שנהפך לזר ומתעתע, כאשר באופן הדרגתי ומתוחכם משתלטת על הצופה תחושת הדיסאוריינטציה של תודעת האב ההולכת ודועכת. במילים אחרות: הסרט הזה מוכיח שקולנוע אמיתי יכול להתרחש בתחומיה של דירה לונדונית אחת, מבלי שהדבר יהפוך לעוד תיאטרון מצולם. כבר ראינו בעבר סרטים שבהם הבית נהפך למלכודת מנטאלית – "הרתיעה" (1965) של רומן פולנסקי הוא אחד המפורסמים והמורכבים שבהם – וסרטו של זלר אכן נע בין דרמה משפחתית על יחסי אב ובתו הנחשפים בהדרגה ובין תחושת הבהלה הקשורה בערעור מושג הבית. אנתוני הופקינס, סליחה על הקלישאה, בתפקיד חייו שזיכה אותו באוסקר השני שלו.
האביר הירוק
פואמה קולנועית לירית שבמרכזה מסע התבגרות המוביל אל המוות. עיבודו של הבמאי המסקרן דיוויד לאורי ליצירה אנונימית מהמאה ה-14 שבמרכזה סר גאווין, אחד מאביריו של המלך ארתור, היוצא לפגוש את היצור העל-טבעי שבכותרת ואת מותו הוא סרט רווי מסתורין, יופי מכשף ואווירה מהורהרת שמוכיח שסיפורי פנטזיה המיועדים לקהל בוגר ומורכב אינם בגדר דרישה מופרזת. זהו סרט שבוחן את המושג quest, מסע בעל תכלית מיתית, באמצעות סדרה של דימויים עשירים ומפתים, והוא לא דומה לשום מעשיית אבירים שראינו בעבר. מטבע הדברים, הסרט הזה אבד בבתי הקולנוע המסחריים כאשר יצא לאקרנים כאן ובארה"ב בעיצומו של הקיץ, ויש לקוות שהסינמטקים יעניקו לו חיים חדשים בהקרנות של כמעט חצות. זהו מקומו הטבעי.
כוחו של הכלב
ג'יין קמפיון שבה אל הקולנוע מקץ עשור וקצת של היעדרות במה שהוא, בעיניי, פסגת יצירתה. מערבון שאינו אלא דרמה משפחתית אפלה ברוח מחזותיו של טנסי וויליאמס או סרטי איליה קאזאן ("קדמת עדן") המציגים מפגש בין נשים דועכות וגברים ארורים. הסרט, עיבוד לספר באותו שם מאת תומס סוואג', בוחן במורכבות ועדינות מושגים עדכניים כגבריות רעילה וטשטוש הגבולות שבין קורבן ומקרבן, ומותיר את הצופה כל העת בעמדה אמביוולנטית ביחס למתרחש. זה יהיה, קרוב לוודאי, אחד השחקנים המרכזיים בטקס האוסקר השנה, ועדות נוספת (למי שהיה צריך אחת) להיותה של נטפליקס אחת היצרניות החשובות של תוכן קולנועי מוזהב. כמי שאינו מחובבי קמפיון, מצאתי עצמי נפעם ממש.
כוחו של הכלב – טריילר
(באדיבות נטפליקס)
סרטי השנה של ארז דבורה:
טיטאן
המדיום הקולנועי אולי שוקע, אבל הנוכחות היצירתית הנשית עולה ומתבססת בו משנה לשנה. מלבד "כוחו של הכלב" שכבר הוזכר ברשימה של עמיתי, היו עוד כמה עבודות ראויות כמו "לאן את הולכת, אאידה?" של הבמאית הבוסנית יסמילה זבניץ', "המזכרת חלק 2" של ג'ואנה הוג, ו"זולה" הפרוע של ג'ניקזה בראבו. אבל אם כבר "פרוע" אי אפשרת ללכת רחוק יותר מהסרט זוכה פרס דקל הזהב של ז'וליה דוקורנו. כהמשך לעבודותיה הקודמות היא פועלת ללא חת במסגרת תת הז'אנר של "אימת גוף", שאותו היא מחברת, באופן גראפי להפליא, לחוויה הרגשית של דמויותיה. סרט הסייברפאנק הטרנסקסואלי מתחיל בתאונת דרכים המבקעת את הגולגולת של ילדה, ממשיך לסקס והפרייה אורגנו-מכאנית עם מכונית, ממשיך בסדרת מעשי רצח, אבל מגיע, לאחר דרך רווית טרנספורמציות פיזיות, למציאת נחמה רגשית. מתחת למכסה המנוע הקיצוני והביזארי, מתחת לדימויים הפיזיים הקשים והאלימות, מסתתר חיפוש אחר דבר שכל צופה יכול.ה להבין.
טיטאן – טריילר
חולית
אסור לשכוח שזהו רק החלק הראשון בעיבוד השאפתני של דני וילנב לרומן המד"ב החשוב של פרנק הרברט. לא היה טעם לצפות מהסרט לקליימקס בעוצמה המשתווה לסוף הספר הראשון, אלא רק לסיום הולם לפרק משמעותי בחייו של הגיבור פול אטריאידס. אבל אחרי שאמרנו זאת - איזה חלק ראשון זה היה! העיבוד של וילנב נשאר נאמן למקור הספרותי, בעודו מצליח לתרגם את העולם של "חולית" למראות וקולות עשירים ושלמים. וילנב מבין היטב עד לאיזו מידה ניתן למתוח את היכולות של אנימציית המחשב, מבלי לפגוע בתחושת המציאות האורגנית של העולם. יש לו את הסבלנות, הכישרון וטוב הטעם הנדרש "לבנות עולם" לפרטי פרטיו – דבר קריטי במידה שהוא נדיר בסרטי מד"ב. במקום שבו במאים חוטאים שוב ושוב ביצירת עולמות סינתטיים, וילנב מביים כמי שנושא עיניו ל"לורנס איש ערב" של דיוויד לין ועושה זאת במידה לא מבוטלת של הצלחה . החלק הראשון מעוררת ציפיות רבות לקראת אוקטובר 2023, מועד יציאת החלק השני.
אנט
"אנט" פיצל את הצופים לעמדות מאוד קוטביות, עם נוכחות משמעותית הרבה יותר לשולליו. מאותם סרטים שמערערים על ההנאות של סוגי הסרטים שלכאורה הוא אחד מהם – המשחק האמוציונלי לו אנו מגיבים במלודרמות שעוסקות ביחסי גבר/אישה, הורה/ילד והחוויה האסתטית הסוחפת של המיוזיקל. לאו קראקס, נאמן לדרכו האקסצנטרית, משתמש במוזיקה של להקת ספארקס כמנגנון ברכטיאני. השילוב בין סגנון המלאכותי המוקצן של העולם בו פועלות הדמויות, האירוניה של הטקסטים אותן הן שרות, והשימוש בבובת עץ כתחליף לילדה בשר ודם, כל אלו מציבים את הצופה מול קולנוע שניתן רק לאמץ בהתלהבות את מקוריותו או לדחות בשאט נפש. לטעמי זו עבודה של אומן שבדרכו הייחודית כורך גם כאן את השאלות אודות אהבה ויצירה. חרף המלאכותיות והניכור הסגנוני, יש בסרט רמזים משמעותיים להיותו יצירה מאוד אישית, ולכן גם סצנת הסיום שלו (שבה הבובה מופיעה, לראשונה, כילדה בשר ודם) היא כה מרגשת.
הכרוניקה הצרפתית של הליברטי, קנזס איבנינג סאן
ווס אנדרסון שובר את שיאי הסגנון של סרטיו הקודמים – ואלו שיאים מאוד לא מבוטלים – וזה נהדר, ושנון, ומרהיב ומרחיב לב ונפש. שיר אהבה לצרפת של אמצע המאה ה-20, ולעיתונים שבהם הייתה הערכה אמיתית לאמנות הכתיבה. אנדרסון, שחי בפריז, הופך את הסרט למהדורת מוסף מושלמת שחלקיה נכתבו ע"י דמויות של עיתונאים אמריקאים, אקספטריאטים כמותו. כל פריים הוא מלאכת מחשבת: גדוש ובה בעת מדויק להפליא. ה"כתבות" הן רק לכאורה לא קשורות. למעשה הן מחברות באופן חופשי בין נושאים שעלו גם בעבודותיו הקודמות של הבמאי כמו החופש ליצור, אפשרות המרד והחיפוש אחר בית. העושר ההטרוגני של מקורות ההשפעה שביסוד יצירתו של אנדרסון ניכר בכל רגע, אבל גם היכולת שלו לעשות להן סינתזה מבריקה לעולם הכל כך ייחודי שלו.
מין חסר מזל או פורנו משוגעים
סרטו של הבמאי הרומני ראדו ג'ודה, זוכה פרס דוב הזהב בפסטיבל ברלין האחרון, הוקרן השנה בפסטיבלים של ירושלים וחיפה (ואמור לעלות להקרנות סדירות בסוף ינואר). הסאטירה הפרועה מתחילה בסצנת סקס מפורשת שבה מככבים מורה בתיכון רומני ובעלה. הסרטון מתגלה באתר פורנו חובבים ומחולל שערורייה בקרב הורי התלמידים. חלקו הראשון של הסרט הוא שיטוט ממושך של המורה ברחובות בוקרשט בדרך לשיחה קצרה עם מנהלת בית הספר. בידיו של ג'ודה השיטוט נטול העלילה הופך למאסטר קלאס ביכולת של מבט מתעד לייצר בחינה אירונית של מרחב עירוני ותרבות. בחלקו השני, מוצג לקסיקון וויזואלי סוריאליסטי וסאטירי. חלקו השלישי הוא שימוע תיאטרלי שבו מוצבת המורה מול ההורים המאשימים, והסיטואציה, בלשון המעטה, יוצאת משליטה. השוני הסגנוני המוחלט בין שלושת החלקים מתגבש לבחינה שנונה ומורכבת של צביעות בחברה המערבית העכשווית ככלל, והרומנית בפרט. קולנוע אדיר של העזה חתרנית שלא דופקת חשבון לאף אחד.
