כשצועדים היום ברחבי קיבוץ חולית, יותר מ-100 ימים אחרי מתקפת הטרור הרצחנית ב-7 באוקטובר, אפשר עוד לחזות בעדויות לחיים שנגדעו בבת אחת; גינות בר פורחות, ספרים שממתינים לקוראים לצד מיטותיהם ושקט אינסופי שמזדחל בין הבתים, שסימני קליעים מחוררים את קירותיהם. כזה הוא גם ביתו של חיים כצמן ז"ל, שנותר שקט כל כך אחרי שנרצח. חבריו ומכריו יעידו שמכותלי הבית שדגל בשלום ובאהבה ניתן היה לשמוע בשגרה מוזיקה שתופסת את האוזן - החל מהיפ-הופ פלסטיני, דרך אלקטרו-דבקה סורי ועד לטכנו לבנוני. בין שלל התארים שקטף ב-31 שנות חייו הקצרים - דוקטור ומרצה לפילוסופיה, מכונאי רכב ועובד אדמה - כצמן היה גם די-ג'יי שניגן מוזיקה ערבית על כל גווניה. ערב לפני הטבח, הוא תקלט במסיבת פסיידאק שהתקיימה במרחק 10 דקות נסיעה מפסטיבל נובה, ושממנה עוד הספיק לשוב הביתה. אולם שעות בודדות מאוחר יותר באותו בוקר שבת, תושבי קיבוץ חולית - והוא ביניהם - התעוררו לסיוט.
דוקטור ומרצה לפילוסופיה, מכונאי רכב, חבר כיתת כוננות ומוזיקאי. סיפורו של חיים כצמן ז"ל
(צילום: תומר שונם הלוי וירון שרון)
"ביום שישי, ב-6 באוקטובר, התלבטתי אם לבוא לנגן איתו במסיבה שהוא תקלט בה", מספר נדב גביר, חבר קיבוץ חולית לשעבר וחברו הטוב של כצמן, שניגן לצידו בלהקה. "חשבתי לעצמי שיש לנו עוד הופעה גם בהמשך החודש, ובגלל שאני גר בצפון בחרתי להגיע להופעה המאוחרת מבין השתיים. מתברר שזאת הייתה החלטה גורלית מאוד. לצערי לא הגענו להופיע בקיבוץ", הוא מספר בעצב.
גם מאור מינץ, מחבריו הקרובים של כצמן וחבר הקיבוץ שלא שהה בחולית באותו סוף השבוע, משחזר: "התחילו הודעות בווטסאפ של הקיבוץ, על זה ששומעים יריות ושבאחד הבתים זרקו רימון", הוא מוסיף. "ניסינו להבין מה קורה, אז התקשרתי לכצמן, נראה לי שזה היה בשבע בבוקר, והוא ענה לי בשקט: 'אני בממ"ד, שומעים יריות. היו עכשיו צעקות בערבית בשכונה, אני תקוע בבית בלי ציוד ולא יודע מה קורה, אני אדבר איתך'. כשניתקתי את השיחה הבנתי שאנחנו לא יכולים להתקשר אליהם יותר, הם נמצאים במלחמה על החיים. זו הייתה הפעם האחרונה שדיברנו איתו".
מהסיפורים שחלקו חבריו וקרוביו, התברר שבזמן שהמחבלים המשיכו במסע ההרג שלהם ברחבי הקיבוץ, כצמן הסתובב בין הבתים, ניסה להבין למי הוא יכול להעניק עזרה ומי מהתושבים נמצא בסכנה. כך הוא הגיע לביתה של אביטל אלדג'ם, השכנה שגרה בבית הצמוד אליו, ונשאר איתה בממ"ד.
"אביטל והוא הסתתרו בארון הבגדים בתוך הממ"ד, מחבלים פרצו לבית, פרצו את הדלת שמובילה לממ"ד, ובסוף גם את הדלת של הממ"ד", מינץ ממשיך לשחזר. "אני חושב שבערך ב-22:00 בלילה קיבלתי את ההודעה שהוא נהרג. אנחנו לא יודעים איך זה קרה - מירי או מההדף. יש חור בקיר מאחורי איפה שהוא עמד. את אביטל לקחו ומשם והיא המשיכה את הסיפור המטורף שלה. אני לא מצליח לדמיין מה עבר לו בראש כל היום הזה, כשהוא שומע את הצעקות והירי, ומה הוא חושב לעצמו שם בתוך כל הדבר הזה. שכל מה שהוא האמין בו התפוצץ".
"האמין שמה ששומר אותנו מסוכסכים זה חוסר ההיכרות שלנו עם הצד השני"
כצמן, כפי שניתן להבין ממה שהעידו עליו חבריו והאנשים שהכירו אותו, היה אישיות מיוחדת, כזו שלא פוגשים כל יום. על כך יעידו גם שלל עיסוקיו - לצד היותו דוקטור ומרצה לפילוסופיה, מכונאי, חקלאי וחבר כיתת כוננות הוא היה גם מוזיקאי בנשמה, ודי-ג'יי שמתקלט אך ורק מוזיקה בערבית - ואף דובר השפה. במקור הוא היה מפתח תקווה וגדל בציונות הדתית, אך עם השנים התרחק מהדת ודעותיו הפוליטיות החלו לנטות שמאלה, אבל אפילו שוויכוחים פוליטיים נוטים לא פעם להפוך לסערה - הוא תמיד ידע איך לדבר בנועם עם כל אדם, גם עם כזה שמתנגד לדעותיו.
"כצמן היה בעצם החבר הכי שמאלני שלי, ואהבתי אותו כי הוא איש טוב", מספר אחי סיטבון, חברו הטוב שחי במושב דקל, הסמוך לחולית. "כל החיים שלו היו בעצם סביב השלום והביחד, סביב האהבה, סביב זה שאפשר להסתדר עם הערבים. הוא למד ערבית, דיבר ערבית, הוא אהב מוזיקה ערבית ודאג לחשוף אותה בכל מקום שאפשר. גם הדוקטורט שלו עסק בנושא הזה".
בין שלל העיסוקים של כצמן, אחד כאמור בלט במיוחד: בזמן שכתב בסיאטל את הדוקטורט שלו על דת ולאומיות במזרח התיכון, הוא נחשף לסצנת המוזיקה הערבית האלקטרונית. בשנים האחרונות למד לתקלט, הפך לדי-ג'יי שהקפיץ מועדונים עם סגנונות מוזיקליים ייחודיים בנוף. "שם הבמה שלו היה ד"ר עבאס - Dr. 3abass", מוסיף לספר מינץ. "הוא התחיל לתקלט במסיבות של חברים, דרך כל מיני הפקות כאן באזור, עד לטיול בהודו שנגמר שבוע לפני שהוא נהרג".
מאיפה נבעה המשיכה שלו לתקלט דווקא מוזיקה ערבית?
"חלק מהאמונה שלו הייתה שמה ששומר אותנו מקוטבים, מפולגים ומסוכסכים זה חוסר ההיכרות שלנו עם הצד השני. כצמן האמין שדרך זה שהוא ישמיע כאן במסיבות את הטראקים מהמסיבות הכי מטורפות ברמאללה, זו תהיה עוד דרך לחבר בין האנשים בין התרבויות ובסוף לעשות פה שלום בין האנשים. זה היה חלק מהאמונה שלו במוזיקה".
לא רק מוזיקה הייתה חלק בלתי נפרד מהאמונה שלו לשלום - גם הספרים שקרא תרמו לרעיון שליווה אותו. "עברנו על ספרים והתחלנו לארוז אותם בארגזים בשביל להביא אותם להורים שלו. 'לא תאמינו איזה ספר יש לכצמן מתחת לכרית', אחד החבר'ה פתאום התגלגל מצחוק. ''חמאס - מאידיאולוגיה דתית לארגון טרור רצחני', ומתחת לכרית השנייה היה את הספר 'המתנחלים'. זה היה חלק ממנו".
קשה שלא לחשוב על הטרגיות שמחברת בין המוזיקה שהוא תקלט והדעות שהיו לו, מול האופן שבו נהרג לבסוף.
"כן, אלה הוויכוחים שהיו לנו כל הזמן, גם אחרי שהוא הלך אני כל הזמן ממשיך להתווכח איתו אצלי בראש. פתאום מוצא את עצמי מחזיק את הצד של כצמן בכל מיני מקומות, כי עכשיו התקן הזה חסר ואין מי שיגיד את הדברים האלה. אני לא מכיר עוד אנשים כמוהו שכל כך האמינו במה שהם עושים - הוא ניגן רק מוזיקה בערבית כי הוא האמין שככה הוא יביא את השלום. הוא התנדב להסיע פלסטינים מעזה לבדיקות רפואיות בישראל כדי שיהיה לו עם מי לדבר ואיך להכיר עוד אנשים, הוא היה מתנדב לעזור לחקלאים פלסטינים בדרום הר חברון. היו ערבים שבהם היינו שומעים את המוזיקה מהצד השני [של הגדר], לצד המוזיקה שהתנגנה מהבית של כצמן, וזו הייתה אותה מוזיקה".
כצמן, לדברי מינץ, האמין באנשים ובכוח שלהם למצוא את הדרך לחיים משותפים, למרות חוסר היכולת של ההנהגות למצוא פתרונות. "הייתה לו אמונה שלממשלה שלהם יש בעיה עם הממשלה שלנו ולהיפך", הוא מסביר ומוסיף, "אבל לאיכרים שלהם אין בעיה עם האיכרים שלנו, או לאנשים שלהם עם האנשים שלנו - כולנו פשוט רוצים לחיות ונצליח למצוא את הדרך לזה. ב-7 באוקטובר, גילינו שאולי להם כן יש בעיה איתנו".
4 צפייה בגלריה
"השאיר את עצמו בכל מקום - במוזיקה, בכלי הנגינה, בפלטת הדי-ג'יי שלו". חיים כצמן ז"ל
(צילום: נעמה כספי)
אתה חושב שהחלום שלו לחיים משותפים נגוז אחרי מתקפת 7 באוקטובר?
"כמו שאני מכיר את כצמן - אין סיכוי, אפילו זה לא היה מצליח לשנות את האמונה שלו באדם ובטוב שבאדם".
חודשיים אחרי הרצח בקיבוץ ארגנו החברים ערב ג'אם-סשן לזכרו של כצמן במבשלת בירה אייזיס, שם הוא היה מנגן ומתקלט באופן קבוע עם כל החברים מהקיבוץ, ושם כאמור ניגן בפעם אחרונה ערב לפני הטבח. חבריו אספו את כל כלי הנגינה שהיו בביתו והביאו אותם לבמת המבשלה, איפה שתמיד נהג להופיע, כדי שלמוזיקה שלו תהיה המשכיות. "כצמן השאיר את עצמו בכל מקום - במוזיקה שלו, בכלי הנגינה שלו, בפלטת הדי-ג'יי שלו, שתמשיך לנגן את אותה המוזיקה שכולנו התעצבנו שהוא מנגן. הוא בכל מקום".
איך הוא היה רוצה שיזכרו אותו?
"היו לנו כל מיני שיחות על זה, 'מה אתה רוצה שיקרה אחרי שתמות?', הוא אמר 'תזרקו אותי בקומפוסטר, אני יודע? לא אכפת לי מה תעשו איתי'. אחת התובנות שלי מהאירוע הזה היא שאתה לא מחליט מה קורה איתך אחרי שאתה מת. אני חושב שבחייו הקצרים כצמן היה כל כך חי כדי שגם אחרי שהוא מת הוא ימשיך לחיות כאן. הגינה ממשיכה לפרוח, והצמחים ממשיכים לצמוח, וכך גם המוזיקה שלו תמשיך. אנחנו נמשיך להתווכח איתו ולהתגעגע אליו".
