רגע לפני ש-Cowboy Carter יצא לעולם, ביונסה הכריזה ש"זה לא אלבום קאנטרי. זה אלבום של ביונסה". אבל לפני שמכריעים באיזה אלבום מדובר, יש משהו שצריך לשאול: האם בכלל מדובר באלבום?
אלה לא רק 80 דקות שנמתחות על פני 27 שירים וקטעים, מה שמלכתחילה נראה כמו התגרות מיותרת ויומרנית: Cowboy Carter הוא לא באמת סיפור קוהרנטי ושלם, השימוש במסגרת של "תחנת רדיו" גם מיושן (ד"ש מהחברים של נטאשה) ובעיקר מלאכותי (לעומת, למשל, Dawn FM של דה וויקנד), ואם בסופו של דבר אפשר לסכם את כל הסיפור בחמישה שירים מצוינים וחמישה שירים שבין "סבבה" ל"סבבה, נגיד", אולי לא צריך למהר ולזרוק לחלל מילים מפוצצות כמו "אלבום": אולי עדיף לקרוא לזה רדיו שזקוק בדחיפות לעורך.
ייתכן שטעם הלוואי היה פחות בולט אלמלא כרגיל בשנים האחרונות, ביונסה משדרת שהיא לא עושה "מוזיקה" ואפילו לא "אמנות" אלא מעבירה הרצאות בקתדרה למדעי הביונסה; הרצאות שגם אם יש להן ערך רב ברמת הצדק ההיסטורי (למשל ההיסטוריה השחורה של ז'אנר הנחשב "לבן" כמו הקאנטרי), המימד הדידקטי גובר על הסיבה לשמה כביכול אנחנו מתכנסים מדי כמה שנים. ב-Cowboy Carter זה בולט עוד יותר: כמו פוסק הלכה צעיר יחסית שנזקק ל"כתב הסכמה" מאת גדולי התורה, ביונסה גייסה את ווילי נלסון, דולי פרטון, חלוצת הקאנטרי השחורה לינדה מארטל, הביטלס והביץ' בויז כדי להראות לכולם מי בעלת הבית. כנראה שרק בנס ניצלנו מגימיק ב-AI עם קולו של ג'וני קאש.
האמת היא שאין צורך בכל זה: לא בנאומים של האגדות הוותיקות, לא בקאבר של Blackbird של הביטלס, לא באינטרפולציה של Good Vibrations ואפילו לא בביצוע המחודש של Jolene, כולל שינוי בטקסט שמוציא מהשיר את הקסם הנואש שלו לטובת, ובכן, איומים שמצדיקים צו הרחקה. בכלל, די מאכזב לגלות עד כמה ביונסה מחמיצה את הדרמה האמיתית של הקאנטרי בשנים האחרונות - הזינוק ברמת הכתיבה - לטובת גישה זהירה ושמרנית: איפה, למשל, הדואט המתבקש עם ליל נאס אקס, שחולל מהפכה עם Old Town Road? איפה הסטורי-טלינג הישיר והנוקב, בסגנון ג'ייסון איזבל וקייסי מוסגרייב? למה מכל השמות המעניינים באמת שפועלים כרגע, בסוף זה תמיד נגמר בדואטים סבירים עם מיילי סיירוס ופוסט מאלון?
ונדמה שמה שמעצבן באמת הוא שביונסה יודעת את ההבדל בין הנוצץ והזהב. אחרת לא היו יוצאים תחת ידיה רגעים מרשימים של יופי ומקוריות, שבהם אין כל משמעות אם קוראים לזה קאנטרי, פופ או טכנו עיראקי. Spaghettii, למשל, מעיף את המוח עם גרוב כובש וביונסה במצב רוח ממזרי. גם Ya Ya, הבולט בשירי הישורת האחרונה של האלבום, הוא מהשירים הבודדים שעושים חשק לראות אותו משתלב במופע, למרות ולא בזכות הציטוט של הביץ' בויז.
בגזרת הנושא של האלבום, כלומר, ביונסה עושה קאנטרי, יש גם מספר מוגבל של הברקות. 16 Carriges גדל וצבר נפח מאז שיצא, בעיקר בזכות העיבוד העשיר שעוטף בחום את השירה הנרגשת של הזמרת כשהיא פורסת אוטוביוגרפיה של עבודה קשה, תנאי פתיחה לא משהו וצורך מתמיד להוכיח את עצמה גם אחרי שעקפה את אלוהים בסיבוב. Daughter נשען על טקסט שמחבר במיומנות ובאלגנטיות בין שתי תמות שמטרידות את ביונסה לא משלשום: האישה הנבגדת (או החושדת שהיא נבגדת) ותסביכי אבא. כמובן שבאמצע ביונסה חייבת להזכיר שהיא גם יודעת לשיר אופרה, אבל אחרי דימוי נהדר כמו ״אני קרה יותר מהמים של הטיטניק״, אפשר לחיות עם זה.
בקבוצת המצטיינים נמצא גם השיר הפותח, American Requiem, שמתכתב קלות עם גוספל ומוציא מביונסה דמות של חזנית-נואמת כיכרות משכנעת ומלאת נשמה. אבל שם, בעקיפין, ביונסה גם מסגירה את הנקודה הבלתי פתורה במסע שלה בעשור האחרון: ״אתם מקשיבים לי? או שאתם פוחדים ממני?״, היא שרה, ״האם אנחנו יכולים להתייצב לטובת משהו? עכשיו זה הזמן להתמודד עם הרוח. עכשיו זה לא הזמן להעמיד פנים״. קשה שלא לשאול: בזמן שאמריקה נמצאת עמוק ברקוויאם, רגע לפני שמשתלט עליה שוב אדם שהוא השילוב המבעית בין טיפשות לרשעות, לאיזו מטרה ביונסה מגויסת באלבום הזה ובכלל? ביונסה מכריזה ש״הרעיונות הגדולים קבורים כאן״. חבל שאת החפירה שוב נשכח בבית.
