לא הזדמן לי לצפות ב"זרים מושלמים", הלהיט האיטלקי שביים פאולו ג'נובזה בשנת 2016, עד לימים האחרונים, שאז צפיתי בו לרגל הכתיבה על הגרסה הישראלית שביים ליאור אשכנזי. הסרט זכה להצלחה גדולה בארץ (כרבע מיליון צופים), גרסה בימתית שלו עלתה בתיאטרון הבימה, ולא פחות מ-18 רימייקים נוצרו לו במדינות שונות, בהן יוון, תורכיה, צרפת, דרום קוריאה, יפן וספרד, שם ביים אלכס דה לה איגלסיה את הגרסה המקומית. עכשיו הגיע גם תורה של ישראל.
"זרים מושלמים" – קטע מתוך הסרט
"זרים מושלמים" בגרסתו המקורית הוא כל מה שקהל בורגני משתוקק אליו. סרט בעל רלוונטיות שבמרכזו דמויות בורגניות, וכזה שמעביר את ה"מסר" שלו מבלי לערער איזושהי תחושה של יציבות. בהחלט אפשר לחשוב על כמה זוגות חברים בורגנים שאף יישמו את המשחק שבמרכזו בארוחת ערב משותפת – והרי אין דבר יותר בורגני מאשר סרט על ארוחת ערב, כפי שכבר לימד אותנו, בדרכו המשעשעת והאירונית, הסוריאליסט הגדול לואיס בונואל ב"סוד הקסם הבורגני" (1972) שלו.
וישנו, כמובן, הטלפון החכם – הדבר הזה שמרצד לנו מול העיניים בחשכת אולם הקולנוע שהופך ב"זרים מושלמים" להיות הכוח המניע של העלילה. סרט על אנשים שלא יכולים להיפטר מהטלפון הנייד למשך שעה וחצי שמיועד לאנשים, צופים, שלא מסוגלים להיפרד מהטלפון הנייד למשך שעה וחצי. במרכזו: קבוצת חברים, גברים ונשים, שנפגשים לארוחת ערב, ומחליטים לשחק משחק חברתי שבמהלכו ייחשפו סודות ושקרים – והרי אין דבר יותר בורגני מאשר וכו'.
בשמים מתרחש ליקוי ירח נדיר, ועל רקע צבעה ההולך ומאדים של הלבנה, מתעצמת הדרמה. מה היה קורה לו, למשך הארוחה, היו מניחים כולם את הטלפונים הניידים שלהם במרכז השולחן, ומשתפים את שאר הנוכחים בתוכנה של כל שיחה או הודעה המגיעה אליהם? אחרי הכל, כמו שאומר כאן מישהו, הטלפון הנייד הוא הקופסה השחורה של חיינו. למשחק הזה שותפים שבעה, שלושה זוגות ורווק אחד, חברים ותיקים – בגילומם של יוסי מרשק, מורן אטיאס, חנן עמיר, גיא סביון, שירה נאור, אבי גרייניק ורותם אבוהב – המתכנסים לארוחת ערב קלילה שתתברר בהמשך כגיהינום.
אין שום דבר ייחודי בדמויות, הכוללות מנתח פלסטי, בעל חברת אלומיניום, מנהל רשת תחפושות לילדים ושחקנית בשאיפה. התפריט הוא על טהרת הברביקיו (כולל מנות מיוחדות לטבעונית), וסיפור על טראומה משירותו הצבאי של בעל הבית (מרשק) שרודפת אותו מאז מספק את הטאץ' המקומי. לכאורה, ישנה מידה מסוימת של עניין בצפייה בעיבוד ישראלי של סרט שזכה להצלחה עולמית ושלל גרסאות – רימייקים, אחרי הכל, אינם נפוצים בקולנוע שלנו – אבל התסריט שרקחו גלית חוגי ונועה ארנברג ("האחיות המוצלחות שלי") נשען בעיקר על מיחזור סיטואציות מהמקור האיטלקי. רק שבמקום ניוקי עושים על האש.
"זרים מושלמים" נדמה כמו גרסת קאבר קולנועית. האם זה גם מה שיצא מהגרסאות האחרות שנוצרו ברחבי העולם לסרטו של ג'נובזה? אין בו ניואנסים תרבותיים שאומרים משהו אותנטי על המקום שבו הוא נוצר. כל מה שהיה טוב ורע בסרט המקורי הוא בדיוק מה שטוב ורע בסרט הזה. סיטואציה מקורית בצד אמירת המובן מאליו: סיפורה של בורגנות שאננה שחיה בשקר של עצמה. מעניין, על כן, אם ההיענות לסרט המקומי תזכיר במשהו את ההתלהבות המפתיעה שבה התקבל המקור, ועל מה בעצם זה יעיד?
כבמאי, אשכנזי, שזוהי עבודתו הראשונה בקולנוע, מנצל היטב את המרחב המוגבל. גם אין לי טענות לשחקניו, על אף הדמויות הסטריאוטיפיות שהם נאלצים לגלם. הצפייה ב"זרים מושלמים" מעידה על כך שסרטו של ג'נובזה הפך לטקסט מכונן, לא רק ברמה הקולנועית אלא גם בהקשר תרבותי. אבל מה זה אומר? מן הסתם, זה קשור לנוכחות ההרסנית של הטלפונים החכמים בחיינו. סרט שמשקף את החרדות של כולנו הקשורות בחשיפה פומבית של סודות ופנטזיות שטמונים במכשירים האלה, שהפכו להיות כמעט חלק בלתי נפרד מגופנו.
אבל מה "זרים מושלמים" מודל כחול-לבן אומר, מעבר לכך, עלינו? כיצד הוא מאפיין את הבורגנות הישראלית, מעבר לאובססיה שיש לה, ולא רק לה כמובן, עם הטלפונים הניידים. וזה עוד בלי להזכיר את ההומופוביה שמאפיינת את הסרט האיטלקי, שמצאה את דרכה גם הנה. כסרט שאמור לייצג את הרגע הנוכחי, "זרים מושלמים" כמעט ולא אומר עליו דבר. נדמה כאילו ארוחת הערב הזו מתרחשת על הירח שאליו כולם כאן נושאים את עיניהם. וזה בדיוק מה שהופך את אזכור השכול לנצלני כל כך. כאילו הוא בבחינת סימון "וי" על ההקשר הישראלי, שהתסריט מתעלם ממנו לכל הדרך.
"זרים מושלמים" כמובן אינו סרט רע, אבל גם לא טוב במיוחד. מעניין להתייחס אליו בהקשר של תופעה קולנועית חובקת עולם, יותר מאשר כסרט בעל משמעות וחשיבות בזכות עצמו. קל להבין מה משך את אשכנזי לעשות אותו, אבל התוצאה נדמית קצת כמו חוברת צביעה לילדים שמקפידים לא לצאת מהקווים.
