אופרת רוק ישראלית, כבר ראיתם? "מאמי", יצירתם המיתולוגית של הלל מיטלפונקט, אהוד בנאי ויוסי מר-חיים היא הראשונה שקופצת לראש, אבל נותרת שם לבדה כיוון שהסוגה נדירה למדי במחוזותינו, מוגבלת בעיקר לפרינג' ולתיאטרון הניסיוני. אבל לאחרונה הצטרפה אליה על הבמות אחות חדשה, "גיבור" שמה - אופרת ראפ עם האנרגיה והפלואו המתבקשים, שמוגשת לקהל שלה בתיאטרון באר שבע הרפרטוארי באדיבותו של המוזיקאי, המחזאי והבמאי עמית אולמן - היוצר שכתב אותה (יחד עם עמרי הכהן), ואף הלחין וביים.
מתוך ההצגה "גיבור" - תיאטרון באר שבע. צילום: רדי רובינשטיין
עבור אולמן (36) לא מדובר במפגש ראשון עם הסוגה. בשנים האחרונות הפך לנושא הדגל שלה בישראל, תחילה במחזמר "העיר הזאת" שעלה ב-2012 בתיאטרון האינקובטור, גרף ארבעה פרסי קיפוד הזהב (בימוי, כתיבה, מוזיקה ואנסמבל) וזכה למעמד פולחני, עם אולמות מלאים בצופים נלהבים שיודעים כל מילה. ב-2014 עלה אולמן לבמות עם עיבוד יוצא דופן ל"מקבת" של וויליאם שייקספיר בתיאטרון האינקובטור, כשהטקסט מוגש בשירה מדוברת, וב-2016 הציג שם את "תיכון מגשימים" - מחזמר נוסף, בראפ שוטף וליווי מוזיקלי, שכתב והלחין עם חבריו עומר הברון (ג'ימבו ג'יי) ועומר מור (איציק פצצתי), ואשר זכה בפרס קיפוד הזהב לאנסמבל המצטיין. ועכשיו אולמן שוב על הבמות עם "גיבור", שאין איך לתאר אלא כוורסיה מקומית של סרט גיבורי-על, המוגשת בחסות הכלאה מרעננת ומלהיבה של ראפ ורוק.
הסיפור מתרחש בעולם שבו הצדק כבר מזמן נדחק לשוליים ועוקב אחר נתי, טיפוס קצת חנוני ונוירוטי. נתי, עובד זוטר בחברת חדשות, מאוהב בקולגה האסרטיבית שלו, ועקב התרחשות חריגה זוכה בכוחות-על שיאפשרו לו לצאת חוצץ נגד העוולות שמסביב, כשהדילמה המוסרית המתבקשת הולכת ומתחדדת - האם מוצדק לקחת את החוק לידיים?
"זה הגיע מכמה וכמה דברים, סרטים של גיבורי-על, קומיקסים", מספר אולמן בריאיון ל-ynet, "אני מאוד אוהב לקחת ז'אנר, לפרק אותו, לחקור אותו ולהבין אותו יותר. זה התחיל בתקופה של צפייה בהרבה סרטים, קראתי קומיקסים, ספיידרמן, באטמן. הסרט שהכי השפיע עליי זה הסרט הכי ארכיטיפי בז'אנר גיבורי-על - 'ספיידרמן' הראשון, עם טובי מגווייר. ראיתי עוד הרבה סרטים, והאלמנטים תמיד חוזרים על עצמם. הגיבור ב'גיבור' הוא שילוב של כמה גיבורים, אבל מי שהכי ניכר בו זה ספיידרמן - בזה שהוא מקבל את הכוחות ולא יודע מה לעשות איתם, ועושה גם טעויות".
בעצם עשית משהו הפוך ממה שנהוג לעשות כיום. בשנים האחרונות נהיה אופנתי לגשת לזה באופן פוסט-מודרני, להציג גיבורי על מבוגרים, פגיעים, מרירים ולפעמים גם לא מוסריים - אבל ב"גיבור", הצגת את גיבור העל שלך באופן קלאסי יותר.
"הנופך האחר שהבאנו זה השירה, הראפ, איך שסיפרנו את הסיפור. זו יצירה שבאה לספר סיפור, אבל גם לדבר על הסיפור".
הייתה גם תחושה שנמנעת במכוון מלתת לסיפור הזה יותר מדי סממנים מקומיים.
"זה היה די מכוון, אבל אני דווקא מרגיש ש'גיבור' זה הכי מקומי שהיה לי עד כה. אבל כן, צריך איזושהי הזרה מהמקום והזמן. העיסוק פה הוא על-מקומי, זה עיסוק במשהו אנושי. תקופת הכתיבה הייתה בזמן הקורונה, ובזמן שהיו שלוש מערכות בחירות. ראיתי המון חדשות, וזה ממש נכנס ליצירה. זה עוד דבר ארכיטיפי בסיפורי גיבורי על, חדשות".
7 צפייה בגלריה
"תקופת הכתיבה הייתה בזמן שלוש מערכות בחירות, זה ממש נכנס ליצירה". מולי שולמן, תום גרציאני ואסף זגה ב"גיבור"
(צילום: מעיין קאופמן)
עבור אולמן, זו הפעם השלישית שבה הוא מְתַקֵּל ז'אנר קולנועי מובהק ועתיר מסורת, במה שהולך ומתברר כפורטה שלו. במחזמר "העיר הזאת" הוא השתמש בכלים ובמאפיינים הסגנוניים של סרטי הפילם נואר, בעוד ב"תיכון מגשימים" תיקל את ז'אנר סרטי התיכון. אבל יש עוד ז'אנר שמעניין אותו לנסות ולעבד לבמות, בפורמט הכבר מזוהה עימו של אופרת ראפ. "הז'אנר שעדיין לא עסקתי בו פרופר זה אימה, שאני מאוד מאוד אוהב", הוא מספר, "זה משהו שמגרה אותי לעשות על במה, להביא לשם אימה".
איך הקהל מגיב ל"גיבור"? האם הקהל בתיאטרון הרפרטוארי מגיב כמו זה שבא לראות אתכם קודם לכן, לפני שפרצתם למיינסטרים? או שהאווירה יותר מאופקת?
"תראה, רוב הצופים הם קהל המנויים של תיאטרון באר שבע, והם מאוד מורגלים לתיאטרון אחר. לחלקם היה קשה לעכל את זה. זה עניין של גיל ושמרנות, אני מרגיש, אבל זה בסדר. לקהל היותר צעיר זה יותר טבעי - לא הייתי אומר הקהל התל אביבי, כי גם בבאר שבע יש קהל שאם יפצח את זה הוא יאהב את זה. ובאמת, הופענו לאחרונה בבית ציוני אמריקה, וזה מאוד התרומם. אז כרגע אנחנו באמת מנסים להופיע מול הרבה קהלים".
7 צפייה בגלריה
"שמים ביט מיוטיוב ושרים, כי הפלואו יכתיב את מה שבא בהמשך". רפאל עבאס וזוהר מידן ב"גיבור"
(צילום: מעיין קאופמן)
אפשר לומר שהקהל שלך צעיר יותר, באופן מובהק, מקהל שוחרי התיאטרון הסטנדרטי. יש בך איזה רצון לתקשר גם עם קהל מבוגר יותר?
"לא יודע אם הייתי מכוון באופן מובהק לקהל המבוגר. אני עושה את מה שמעניין אותי, מה שאני הייתי רוצה לראות. אבל גם אני מתבגר. יש לי סיפורים שאני רוצה לספר שאולי יתאימו לחתך קהל יותר רחב. אתה יודע מה? כן, יש לי חשק לקנות גם אותם. אני רוצה את כולם".
ספר קצת על תהליך היצירה שלך. עם מה אתה מתחיל?
"זה מתחיל מלחקור את הז'אנר, לנסות להתחקות אחר האלמנטים החוזרים, הארכיטיפים. ואז לנסות ולהתחיל לשזור סיפור מהדמויות והאירועים. הטיוטה הראשונית של 'גיבור' הייתה שונה לגמרי ממה שיצא בסוף. כתבתי בערך חצי והרגשתי שזה לא הולך לשום מקום, אז ויתרתי על הטיוטה הזו וניסיתי מחדש, עם פחות תכנון מוקדם. את רוב הכתיבה עשיתי עם עמרי הכהן, השותף שלי לכתיבה. ואז שמים איזה ביט מיוטיוב ושרים את זה, כי הפלואו יכתיב גם את מה שבא בהמשך".
מה השלב הכי קשה או מתסכל עבורך בתהליך?
"במקרה של 'גיבור' היה לי מאתגר לעבוד בתיאטרון שלא הכרתי, עם צוות גדול יותר, להבין איך זה בדיוק עובד. אבל באופן כללי, תהליך הכתיבה הכי מתסכל. הוא גם הכי מתגמל, אבל קשה, קשה".
היה לך חשש מהמעבר לתיאטרון הרפרטוארי, כמי שצמח בערוגת הפרינג'?
"מבחינה אמנותית היה לי חיבור עם שיר גולדברג (במאית, המנהלת האמנותית של תיאטרון באר שבע. י"ב), וידעתי שגם אם היא תיתן לי עצה או תגיד לי כל דבר אחר...הרבה פעמים הסכמתי איתה, אנחנו בראש די דומה, אז מהבחינה הזו לא היה לי חשש. הרצון היה לקחת את האמנות שלי ולראות איך אפשר לפתח אותה. אני לא אוהב לעמוד במקום. זו הייתה הזדמנות להתנסות בעוד כלים, להכיר עולם שלא הכרתי, ללמוד".
תהליך היצירה של "גיבור" התחיל במקביל לפריצת מגפת הקורונה. איך התמודדת עם התקופה הזו? היו חרדות או חששות מהעתיד של התעשייה שבה אתה פועל?
"כן, פתאום לא הייתה עבודה. אבל זה עשה לי דווקא טוב, לפחות ברמת תהליך הכתיבה - יכולתי להתרכז בזה ממש. חרדות לא ממש היו, הייתי יותר בצד שהבין למה סוגרים עכשיו את האולמות והמופעים, הבנתי שזה חלק מהאסטרטגיה למלחמה במגפה שאף אחד לא ידע עליה כלום. אבל באיזשהו מקום כן פחדתי שמה שאני עושה עכשיו, המחזה שאני כותב, אולי בכלל לא תהיה לו במה אחרי זה".
אתה קורא ביקורות?
"אני ממש מנסה שלא. לפעמים שמים לי את זה מול העיניים, אני קורא שתי שורות וממשיך. אבל בסוף אני מרגיש שזה כן בונה, לקרוא את זה. קראתי חלק מהביקורות, והבנתי אותן. זה לא נעים לפעמים, אבל זה כן בונה, יש מה לקחת מזה. באופן כללי אני חושב שההימנעות טובה - לא לקבל מחמאות גדולות, ולא לקרוא ביקורות ולהתבאס".
על ההשוואה ללין-מנואל מירנדה: "קווי הדמיון ברורים אבל זה מאוד שונה"
אולמן, סופת טורנדו של יצירה, חובש שלל כובעים אחרים מלבד זה הייחודי של יוצר אופרות הראפ העסוק בישראל, אולי היחיד. כמוזיקאי ואמן ראפ הוציא כבר שני אלבומים: הראשון - "חצי סוגריים" מ-2017, תחת שם הבמה פדרו גראס, והשני - "לאורך החשק" מ-2020, תחת שמו המקורי. לבד מכך, אולמן הוא גם אחד ממייסדי סצנת הפואטרי סלאם בישראל, אירועי ספוקן-וורד שיושבים בול על הנישה שחצב לעצמו פה.
הוא נולד ברחובות וגדל בקריית עקרון. עוד כשהיה בן 17 הקים הרכב ראפ עם חבריו עומר מור (שפועל כפי שנאמר תחת שם הבמה איציק פצצתי, ושהפיק מוזיקלית אמנים כמו רביד פלוטניק), עומר הברון (ג'ימבו ג'יי) ונוספים. אז גם נולד השם פדרו גראס, אותו זנח בהמשך, כאמור.
אחרי לימודים בבית הספר למשחק ניסן נתיב שבירושלים החל לעבוד כשחקן בתיאטרון האינקובטור, שם גם הרים את ערבי הפואטרי סלאם הראשונים. לסוגת התיאטרון המוזיקלי נחשף לראשונה כבר בעת לימודי המשחק בירושלים, והתאהב. "מחזות זמר, שירים ממחזות זמר...היה לי גם מורה, יובל זמיר, שמאוד מאוד אהב את סטיבן סונדהיים (המחזאי הנודע מברודוויי, י"ב) והכיר לי אותו. וסונדהיים באמת מאוד משפיע על איך שאני כותב".
קשה להתייחס לאולמן ולז'אנר שבתוכו הוא פועל מבלי להידרש למאסטרו הגדול שלו בעת הנוכחית, מי שהנחיל את המונח "אופרת ראפ" והפך לאחד מיוצרי התיאטרון המוכרים והפופולריים ביותר בעולם - לין-מנואל מירנדה, יוצרה של "המילטון". ואכן, קשה להיתקל בריאיון או אייטם אודות אולמן ועבודתו התיאטרונית ללא התייחסות למירנדה באופן כזה או אחר. אולמן, מצידו, מוחמא מההשוואה אך גם מבקש לסייג אותה.
"קווי הדמיון ברורים - שנינו עשינו אופרות ראפ", הוא מסביר, "אבל איך שהן נשמעות, זה מאוד שונה. גם התוכן והגישה מאוד שונים. מוזיקלית זו כבר ממש גישה אחרת - אבל אני כן חושב שזה נובע מאותו הרעיון. אני עושה ראפ ומתעסק בזה מגיל 17 בערך, וגם בתיאטרון, ושני הדברים פשוט התחברו לי - ומשם זה המשיך. ראפ וסטוריטלינג (סיפור סיפורים, י"ב) הולכים טוב ביחד".
את "המילטון" אהבת?
"ראיתי את זה מצולם, אז היה לי קשה יותר להיסחף. וגם השפה הייתה מהירה לי מדי. זו הייתה החוויה שלי. לא מרגיש שאני באמת יכול לדבר על זה כמו שצריך כי לא ראיתי את זה לייב".
אילו עוד יצירות השפיעו עליך בסוגת התיאטרון?
"אני חושב שבעיקר דברים של סונדהיים...'מוזיקת לילה זעירה' ו'לתוך היער', למשל. אני גם אוהב קלאסיקות כמו 'סיפור הפרברים' ו'שיער', אבל הכי את איך שסונדהיים מספר את הסיפור, שזה יותר תיאטרון מושר, שלא יוצאים לביצוע של שיר, אלא שהוא חלק מהסיטואציה. במחזות שלי אין כמעט רגעים שהם מחוץ לסיטואציה".
מבחינת אולמן, השלב המתבקש הבא הוא להפוך את אחת מיצירותיו לסרט. אבל לא מדובר בחלום רחוק, אלא במציאות שהולכת ונרקמת ברגעים אלו ממש: שלב הטרום-הפקה לעיבוד קולנועי של "העיר הזאת" נמצא בעיצומו, כולל קמפיין מימון המונים בהדסטארט.
"אנחנו כבר נערכים לצילומים", הוא מספר, "אחרי תקופה ארוכה של גיוס, במהלכה הסתובבתי בין קרנות ואנשים. יש כבר צלם, וצוות גדול וקאסט, רתמתי סביבי את האנשים שמוכנים להתאבד על זה. מכוונים לתקציב שיאפשר לנו לעשות את הסרט, כשכולנו חצי בהתנדבות או בהתנדבות מלאה. זה לא תקציב ענק. וגיוס הכספים הוא עניין מתמשך - ממשיכים אותו גם אחרי הצילומים".
תכלס, הכי מתבקש להפוך את זה לסרט.
"שמח שאתה חושב ככה, אבל לא ממש הצלחתי לשכנע את הקרנות וכדומה. אבל זה המצב, ובאמת, אני כבר שנים רוצה לעשות את הסרט הזה, ויהי מה. ועכשיו זה קורה".
ומה עם אלבום שלישי?
"וואלה לא יודע, קודם נעשה את הסרט, ואז ננוח".
