ב-1991 אי אפשר היה לקנות חולצות של להקות ברשתות אופנה בינלאומיות בקניון השכונתי. אם הייתה לך אחת כזאת בארון - או עשר - זה היה כרוך במאמץ, בנסיעה חודשית לתל אביב או לפחות בירידה לחנות שפעלה אז בשכונת הדר שבחיפה. רבים מאלו שהסתובבו בתחילת העשור ההוא עם חולצות טריקו מוזיקליות שחורות באמת הכירו את הפרצופים, הציורים והלוגואים שהם לבשו על החזה שלהם. זו לא הייתה אופנה. זאת הייתה תעודת הזהות שלך. לרוב היא הגיעה ביחד עם פוסטרים שכיסו כל פינה בחדר, מערכת ואוסף דיסקים שהיו עיקר רכושך עלי אדמות, ו-ווקמן צמוד שנדם רק כשהבטריות התרוקנו או כשסליל הקסטה נתפס במנגנון ונקרע. אבל בקיץ של 1991, וליתר דיוק ב-12 באוגוסט, הגיע אלבום שדי שבר את התזה הזאת. פתאום כולם אהבו את הלהקה שעד אתמול רק אתה ועוד שני חברים שמעתם.
לפני המבול
מטאליקה הייתה להקה ענקית עוד לפני האלבום השחור. במשך כעשר שנים ולאורך ארבעה אלבומים הם חצבו את דרכם עד שהפכו ללהקת המטאל הגדולה בעולם. קצת לפני שהם יצאו לדרך, הגיטריסט דייב מאסטיין התבשר על ידי הסולן ג'יימס הטפילד שהוא והם כבר לא ימשיכו ביחד. הוא שמע, הפנים והלך להקים את מגאדת'. קירק האמט, המחליף הסופר וירטואוזי שלו, השתלב בקלות בהרכב שמנה אז גם את הבסיסט קליף ברטון ואת האיש החשוב באמת - המתופף לארס אולריך. האחרון, שנולד בקופנהגן והעביר את נעוריו על מגרש הטניס (וגם זכה באליפות דנמרק לנוער), ידע לחבוט - ובמהירות תלת ספרתית - בכל מה שלפניו, ולא משנה אם זרקו לו כדורים קטנים וצהובים או הציבו לפניו סוללת תופים אימתנית.
6 צפייה בגלריה
מטאליקה ב-1985. מימין: קליף ברטון, לארס אולריך, ג'יימס האטפילד וקירק האמט
(צילום: Fin Costello/Redfern/GettyImagesIL)
הת'ראש מטאל של מטאליקה התפתח עם השנים והאלבומים. אחרי אלבום הבכורה, Kill 'Em All, הגיע זה שהפך אותם ללהקה שכבר אי אפשר היה להתעלם ממנה - Ride the Lightning. הוא היה קודר ואפל מקודמו, אך היה זה דווקא השיר האקוסטי יחסית, Fade To Black, שאפשר ללהקה להתחיל להרחיב את הקהל שלה. זה היה רק הפרומו לקיץ 1991. Master of Puppets, שיצא שנתיים אחריו, ב-1986, כבר הכתיר אותם כסיפור הצלחה. המוזיקה שבו הייתה פחות טכנית ויותר מורכבת, והטקסטים היו עמוקים מבעבר. זה עבד יופי ו-Master of Puppets הפך לאלבום המטאל הראשון שנמכר ביותר ממיליון עותקים, ולאחד מהגדולים שיצאו בו עד היום.
ואז גם התחילו הצרות. הטפילד שבר את היד במהלך גלישה על סקייטבורד ונאלץ להעביר את המשך סיבוב ההופעות בלי הגיטרה. אבל התאונה הזאת הייתה בקושי שריטה לעומת הטלטלה שהלהקה עברה כמה חודשים לאחר מכן. במהלך מסע ההופעות האירופאי שלה מטאליקה הגיעה גם לשוודיה, ושם התהפך והתגלגל האוטובוס שבו נסעו חברי ההרכב. הטפילד, האמט ואולריך יצאו מזועזעים אבל ללא פגע. ברטון, שהועף דרך החלון, נהרג במקום כשהאוטובוס נחת עליו. למרות האבל הכבד, השלושה היו נחושים להמשיך והציעו לג'ייסון ניוסטד, בסיסט מוכשר ועד לא מזמן מעריץ שלהם, להצטרף. הוא הסכים.
האלבום הבא והראשון עם ניוסטד, And Justice for All, שנכתב בהשראת הטרגדיה ההיא, היה צעד נוסף בדרך אל המיינסטרים. הריפים היו אפלים וכבדים כבעבר, וגם מאוד ארוכים (שניים מהשירים פה גירדו את גבול העשר דקות), אבל הבלדה One זכתה לקליפ. פתאום לא רק גברים בשחור עם שיער ארוך גלגלו את השם שלהם על הלשון. הטפטוף הזה יהפוך למבול בקיץ של 1991.
שום דבר אחר לא משנה
1991 הייתה שנה נהדרת לרוק, מהגדולות בתולדות הז'אנר, ולחגיגה הצטרפה גם להקת המטאל האמריקנית שסגרה כבר עשור - ולא כשחקנית משנה. שמונת החודשים שבהם מטאליקה בילתה באולפן עם המפיק החדש שלה, בוב רוק, השתלמו. לאלבום החדש שלהם הטפילד, אולריך, האמט וניוסטד קראו בפשטות "מטאליקה", אלא שאף אחד מאלו שנהרו לקנות אותו לא השתמש בשם הזה כשביקש אותו מהמוכרים בחנויות הדיסקים - הם רצו את "האלבום השחור". השחור הזה תורגם במהירות לזהב והעיף 30 מיליון עותקים - הישג מדהים ללהקת פופ, מספר בלתי נתפס ללהקת מטאל.
6 צפייה בגלריה
מטאליקה ב-1991, עם הבסיסט החדש ג'ייסון ניוסטד (שני מימין)
(צילום: Ron Galella Collection via GettyImagesIL)
חוץ מלהימכר בלי הפסקה, האלבום השחור עשה עוד משהו - הוא פיצל את המעריצים של מטאליקה. לא מעט מאלו שהחזיקו בבית את הארבעה שקדמו לו, לא הבינו מה קרה עכשיו ללהקה שלהם. בוב רוק, המפיק הקנדי שעבד לפני כן עם בון ג'ובי, אירוסמית' ומוטלי קרו, דווקא כן הבין. אם רוצים לברך - או לקלל - מישהו בשינוי שעברה אז מטאליקה, רוק הוא הכתובת. המפיק הוותיק שינה אותם: לא רק במינון השירים הכבדים באלבום, אלא גם באופן שבו הם הוקלטו. אם עד לחיבור איתו הטפילד וחבריו נהגו לעבוד בנפרד באולפן, מעכשיו רוק דרש שהם יקליטו ביחד. זה לא עבר חלק. התהליך הזה סיבך את מלאכת ההקלטות, והאלבום עבר כמה מיקסים שעלו רק הם לחברת התקליטים מיליון דולר. אבל היא קיבלה אותם חזרה די מהר, בתוספת ריבית מטורפת. הסשנים המייגעים השפיעו על חברי הלהקה גם מחוץ לאולפן, ושלושה מהם התגרשו מבנות זוגן באותה התקופה.
אבל המאמץ השתלם. הלהקה שעד לא מזמן הייתה מוכרת רק לחסידי הז'אנר (ואולי לכמה חברים קרובים שלהם), הפכה עכשיו למפלצת פופ. עדיין עם גיטרות מאוד מהירות ומהלכי תופים אדירים, ובסיסט שמתחיל למצוא את מקומו, אבל כבר עם הרבה יותר הרמוניות קוליות - ובעיקר עם קליפים שהוקרנו בלופ ב-MTV, ועם שירים שאפילו רשת ג' חובבת המוזיקה הקלילה שמחה להתחיל לשדר.
ההצלחה העצומה של מטאליקה הובילה חלק מהגרעין האדוק של מעריציה למסקנה שחטפו להם את הלהקה, והם החלו לאבד עניין. אבל על כל אחד מהם שסירב לקבל את הסאונד והסטייל החדשים, הגיעו 30 אחרים ששמחו להצטרך לחגיגת המטאל שהייתה עכשיו קצת יותר נוחה לעיכול. חלק גדול מהטרמפיסטים האלו עברו אחרי כשנתיים לטרנד המוזיקלי הבא. אבל רבים יצאו בעקבות הלהיטים החדשים ו"הקלים" של מטאליקה למסע לגילוי העבודות הקודמות שלה, וגם של כמה מהקולגות שלה לז'אנר. ככה שגם מאסטיין, זה שנזרק מהלהקה לפני עשור, הרוויח עכשיו יפה בזכות הפופולריות העצומה של אלו שאמרו לו אז ביי.
ההורים - של המעריצים הוותיקים והחדשים כאחד - המשיכו לספוג את מבול הדציבלים שעלה מחדרי המתבגרים. אפילו ההפוגה הקלה יחסית בדמותם של Nothing Else Matters ו-The Unforgiven, הייתה רק אתנחתא קלה לפני חידוש העוצמה עם ההרעשה שהציעו Enter Sandmen, Sad But True, Where Ever I May Roam ו-My Friend of Misery. אפילו הצלילים של "סיפור הפרברים" שנוגנו בפתיחת Don’t Tread on Me, לא עודדו את ההורים המיואשים שרק ביקשו קצת שקט.
מטאליקה המשיכו למכור עותקים בלי הפסקה ויצאו לסיבוב הופעות עולמי שבקיץ 1993 עצר גם אצלנו. זה היה אחד מהמקרים הנדירים שבהם גם חובבי הרוק היושבים בציון זכו לשמוע ולחזות בלהקת רוק בשיאה היצירתי והמסחרי. הטפילד ושות' חזרו לכאן לשני ביקורים נוספים, ששחזרו לא מעט מהקסם שהיה במפגש החי הראשון איתם (למרות נפילת החשמל באצטדיון במהלך הביקור האחרון).
סוג של מפלצת
אחרי האלבום השחור זאת כבר לא הייתה אותה להקה. האלבומים שמטאליקה הוציאה בהמשך שנות ה-90 - שוב בהפקת בוב רוק - לא בדיוק הרשימו, בלשון המעטה. לא פעם היה נדמה שלא רק השיער הארוך של חברי הלהקה נקצץ, אלא גם הנשמה שלהם עברה מיתוג מחדש. רגע לפני המילניום הם הקליטו אלבום עם התזמורת הסימפונית של סן פרנסיסקו. הוא נמכר היטב, אך הוא גרם ללא מעט הרמות גבה בקרב המעריצים שלא ממש הבינו מה מטאליקה רוצה מעצמה ומהם.
בתחילת המילניום הלהקה יצאה למלחמה צודקת (אך אבודה מראש) בתוכנת שיתוף הקבצים הפיראטית נאפסטר. עשר שנים אחרי שחבריה כבשו את פסגת הרוק מלמטה, הם נתפסו עכשיו כחבורת מולטי-מיליונרים שרק דואגים למפלס השטרות בחשבון הבנק שלהם. גנבי המוזיקה ניצחו, והתעשייה - וגם מטאליקה - נאלצו לחשב מסלול מחדש. ואם זה לא הספיק - ניוסטד, שרצה לצאת לפרויקט סולו, פרש מההרכב. והעתיד של הרביעייה שהפכה כעת לשלישייה לא היה ברור. גם האלבום הבא, St. Anger, שבו בוב רוק ניגן את תפקידי הבס, התקשה להרשים.
בדיעבד, האלבום המושמץ הזה עשה להם רק טוב. חברי מטאליקה החליטו לתעד את תהליך העבודה עליו ואת הטיפול הקבוצתי שעברו במטרה להציל את הלהקה ואת עצמם. את התוצאה מומלץ לראות בסרט Some Kind of Monster, המציע הצצה נדירה לאופן שבו נראית להקת רוק בלי שמערך השיווק שלה מנווט את העסק, מכבה כל שערורייה ומעצים את המיתוס.
ואז מטאליקה מצאה את החולייה החסרה שלה - הבסיסט רוברט טרוחיו - וחזרה עם שני אלבומים נהדרים: Death Magnetic שהפיק ריק רובין, ו-Hardwired...to Self-Destruct הכפול מ-2016. האחרון אומנם לא נמכר בעשרות מיליונים כמו האלבום השחור, אבל עבור חלק לא מבוטל מהקהל הוותיק שלה הוא הוכיח שהלהקה סוף סוף חזרה הביתה, אחרי 30 שנה.
בחודש הבא, במסגרת חגיגות יום ההולדת ה-30 לאלבום השחור, הוא ייצא מחדש במארז מקיף שיחשוף שלל אוצרות מתהליך ההקלטות המייגע שלו. לצידם תוכלו למצוא גם את הקאברים שהוקלטו לאחרונה לשירי האלבום, בין היתר על ידי מיילי סיירוס, אלטון ג'ון, סיינט וינסנט ועוד.
יש מצב שלא מעט מאלו שהרגישו באוגוסט 1991 שלקחו להם את הלהקה יחוו עכשיו דז'ה וו. ייתכן שהם ימצאו נחמה באלבום הבא של מטאליקה, שהעבודה עליו החלה במהלך סגר הקורונה, בתקווה שלא יתחשק לארבעת החברים הוותיקים להמציא את עצמם מחדש יותר מדי.
