אחד הרגעים המעניינים שהתרחשו אמש (ד') בהופעתו של אביתר בנאי בבארבי בנמל יפו, היה כשלפני הביצוע לשיר "פרגולה" שחתם את ההופעה, כמה מהנוכחים שעמדו בסמוך לבמה הרשו לעצמם לבקש ביצועים שהמוזיקאי לא ניגן. "עד מחר", לדוגמה, היה אחד מהם. לכל הבקשות האלה בנאי הקשיב ברוגע, לפני שסירב בחיוך נוגה וביקש מהקהל "לא להתערב" בבחירות האמנותיות שלו ושל ההרכב. נכון, אולי זה לא הליינאפ שביקשתם, אבל אם תתמסרו תגלו שזה הליינאפ שאתם זקוקים לו.
אביתר בנאי מבצע את "תחרות כלבים", "שיר ללא שם" ו"שלח לי מלאך" בהופעה בבארבי
(צילום: עומר טסל)
אי-אפשר להאשים אותו, להיפך. המופע של בנאי - הלג האחרון של הסיבוב הנוכחי, שכולל גם טעימות מ"שיחות שלום" שיצא בחודש שעבר - לא מבקש הרבה מהמאזינים מלבד התמסרות. זה מסע שעובר בכל מיני תחנות בקריירה שלו, ותהיו בטוחים שכשזו נפרשת לאורך שלושה עשורים, לא כל החשודים המיידיים של יצירתו מתנגנים בערב הזה. מי שבכל זאת יש לו הערות, מציע המוזיקאי, מוזמן להגיע הערב, להופעה השנייה בצמד שהעניק באולם ההופעות האיקוני.
ואכן, השירים שאיתם הוא פתח את המופע הם "מעונה לעונה" ו"חלל", שניהם מתוך אלבומו החדש. מצד האחד - השיר הסוחף והקצבי שמגלה למאזינים שבנאי, כמו כולנו בעצם, משתנה ללא הרף - מקלף עוד שכבה, מגלה עוד צד, מתהפך, לכוד במסע הסיזיפי האינסופי של החיים ולמרות הידיעה מוסיף ללכת בו צעד אחר צעד. ומהצד השני "חלל" שהיה לסינגל שהוביל את "שיחות שלום", לכאורה מה שהיינו מצפים לשמוע מהמוזיקאי, תמונת מצב מדממת ובוערת למצב הלאומי שאנחנו שרויים בו. בפועל - הביצוע הכי מפויס בהופעה, רגע לפני שבנאי צולל לתוך נבכי תודעתו בלי לחסוך אף טיפה של רגש.
אבל כבר ברגעים הראשונים של הערב בנאי מרגיע - האלבום שרק יצא ילווה אותנו בעדינות. גם הוא מבין שלוקח ליצירה זמן לשקוע ולקבל משמעות. הקהל המסור שהולך איתו דרך מוצא נחמה במחוזות מוכרים כמו ב"מנגינה יקרה" מהאלבום הראשון (שכמה שירים מתוכו התנגנו גם בהמשך), ובתמורה "לילה כיום יאיר" מתקבל על ידם בחיבוק גדול. "תחרות כלבים" ממשיך את השירה המשותפת שמחברת בין הפרצופים המגוונים שהגיעו - חיילים במדים, צעירים שגילם לא רחוק מגיל השיר, חילוניים וחובשי כיפות, הבחור עם הראסטות שעבורו זו המסיבה הטובה בעיר וזוגות שמתמזמזים ללא הרף ועוצרים רק כדי להצטרף בפזמון.
העושר היצירתי על הבמה מתרחש הודות לחבורת מוזיקאים מהשורה הראשונה שהולכת עם האמן כברת דרך - יוגי גלוסמן, רועי חרמון, איתמר ציגלר ותמיר מוסקט, שותף ותיק שלו שנמצא בראש ההרכב ובעל השפעה מכרעת על הסאונד המחודש בעיבודים החיים. כך "תיאטרון רוסי", שהפתיע בנוכחותו, הוטען בדרייב אלקטרוני מחשמל בחלקו השני, וגם "מתי נתנשק" בגרסת 2024 נשען על הפקה מסקרנת שמפצה על העובדה שבנאי מדלג על חלק מהמילים שכתב בעצמו. כשביצע את האלבום במלואו לפני כשנתיים הקהל הופתע, עכשיו העניין חסר משמעות כשאלה כבר יודעים להשלים אותן עבורו בדיאלוג משותף.
אפילו אם הטקסטים משכתבים את עצמם מחדש בקונטקסט הנוכחי עם עזרת הקהל, בשיא המופע בנאי נחוש לצלול לעומקים יצירתיים כואבים. יעידו הביצועים של "מכור" (עוד פנינה יצירתית של מוסקט ושלו) ו"גנב" החשוף מהאלבום "יפה כלבנה". המוזיקאי לא ממתיק צדדים פחות מחמיאים, גם אם הוא שר לסירוגין ב"תתחנני אליי". כשהשירים האלה מבוצעים על הבמה הוא מנהל מולם שיח שימשיך ללוות את הנוכחים גם אחרי שהאורות יידלקו.
אחרי ביקור משמעותי באותם המקומות המטלטלים הוא מציע נחמה בדוגמת יצירותיהם של שותפיו למקצוע; בנאי מספק ביצוע קופצני ממחוזות הרגאיי ל"שלח לי מלאך" של בן דודו יובל בנאי (שלקוח כמובן מהאוסף "עבודה עברית"), ומפליא לרגש ב"שיר ללא שם" - שלדבריו הוא "השיר הכי יפה שנכתב מאז שנברא העולם" (אמירה שרבים באולם יכולים להסכים איתה). חבל שזה הביצוע היחיד מתוך "עוגן במים", אלבום הקאברים שהוציא בתחילת המלחמה.
המחווה האחרונה בערב מגיעה בהדרן, שם הוא מבצע את "כוכב" של אסף אמדורסקי, "מורנו ורבנו", לדבריו, ומוכיח שהשילוב הזה בין קודש וחול - כלים מוזיקליים ועבודת מחשב אלקטרונית - היא תרופה עוצמתית למדי.
הקול הזך של בנאי, שבכוחו לנחם לבבות עייפים ופצועים שידעו יותר מדי חדשות רעות בתקופה האחרונה, הוא גם זה שמוביל את התפילה הספונטנית והעוצמתית שמתרחשת לקראת סופו של המופע. במהלך הביצוע המצמרר של "יש לי סיכוי" דבר משונה קרה: במקום להביט במתרחש על הבמה, רבים בין מאות האנשים בקהל עצמו את עיניהם. הפנו את מבטם למקומות העמוקים ביותר כמו מבקשים להציל את אלה שזקוקים לכך מכל, ולהינצל בעצמם.
אי-אפשר לתאר את הרגע הזה באופן אחר מאשר התעלות רוחנית. זה הזיקוק של מה שבנאי עצמו דיבר עליו במהלך המופע, בצניעות וברגישות האופיינית לו. החגיגות הרשמיות של צאת "שיחות שלום" ימתינו לזמנן, אבל בינתיים שיחות שלום זה בדיוק מה שהוא מבקש לעשות בערב כזה. למצוא את מה שמחבר בינינו, לקלף את השכבות ולחשוף את הדמיון. כולנו מחפשים את הדרך, ולאורכה אנחנו גם טועים, משלימים, מתחילים מחדש ומחכים לנס. שיבוא כבר.
