נדמה שכמעט כל מה שאנחנו עושים בשנה האחרונה זה לצפות, לשמוע, לנסות לעבד או להפנים ולפעמים בעוונותינו גם להתחמק מעדויות מ-7 באוקטובר 2023. סרטי דוקו על הנובה, סיפורי העוטף, עדויות של התצפיתניות - התחושה היא שזרם האינפורמציה הוא כמעט אינסופי. במובן הזה, המטרה שהציב לעצמו תאגיד השידור הציבורי עם הסדרה "היום שלא נגמר", לאגד את כל המידע הזה מ-24 השעות הראשונות באירועי 7 באוקטובר, נראית כמעט בלתי אפשרית.
מתוך "היום שלא נגמר"
(באדיבות כאן )
היקף הנתונים ששובצו בחמשת פרקי הסדרה אכן נשמע עצום: מעל ל-100 מרואיינים, שהשיחות איתם צולמו ב- 23 לוקיישנים שונים, מרכיבים יחד את התמונה המלאה של היום ההוא ובעיקר מעבירים לצופה את התחושה שמסגיר שם הסדרה: עומס בלתי יאומן של התרחשויות, אסון אחד רודף את השני וחוסר אונים מצמית. כאילו איוב התגלם בעם שלם ועכשיו הוא ניצב מול החרון האלוהי ומתקשה להאמין.
הצפייה ב"היום שלא נגמר" (שעלתה אתמול, שבת, ושתשודר מדי ערב בימים הקרובים) היא לא פשוטה, דחוסה רגשית ומאתגרת, אבל ככל שזה נוגע לסידור האירועים והזירות השונות בסדר כרונולוגי, החיבור בין הוויזואליה לסיפורים ובעיקר המחשת ההיקף, הסדרה נותנת תמורה מלאה לזמן שהיא מבקשת מהצופה. המרואיינים – תושבי העוטף, ניצולי הנובה, חיילי צה"ל דובר צה"ל תת-אלוף דניאל הגרי ואחרים - צולמו בלוקיישן הקרוב ביותר לזה שהיו בו במהלך האירועים, כשהם מדברים אל המצלמה, טכניקה שמעצימה את התחושה שהם מנפיקים עדות, ובמקרה הזה עדות שתשמש את דברי הימים של ישראל עוד הרבה שנים קדימה. 'כאן', בהיותו ערוץ השידור הציבורי, לא יכול היה למצוא משימה הולמת יותר, ואולי גם תקציב הולם יותר, להפקה כל כך יקרה ומורכבת. "עמוד האש" של 7 באוקטובר .
3 צפייה בגלריה
תיעוד שמחצין באופן קשה לעיכול את תאוות הדם. מתוך "היום שלא נגמר"
(צילום: באדיבות כאן 11, קסטינה תקשורת)
הצפייה ב"היום שלא נגמר" מכילה סתירה פנימית. מצד אחד היא מכאיבה – עדויות אינפורמטיביות על אכזריות אל-אנושית, לצד התיעוד של החמאס את עצמו, כפי שפורסם ברשתות החברתיות ושהסדרה עושה בו שימוש נרחב. תיעוד שמחצין באופן קשה לעיכול את תאוות הדם הכמעט עולצת של המחבלים. מצד שני, במקביל לכאב ולחוסר האונים, יש בה משהו כמעט ממכר, כמו בכל חיטוט בפצע, שמושך את הצופה פנימה. התחושה שאם נתחפר מספיק בעדויות, נשחזר צעד צעד, נוכל להבין, לפצח, לחלץ משמעות או תובנה ואולי לרכך במשהו את העינוי. "היום שלא נגמר" לא בהכרח מספקת תשובות לשאלות האלו. היא סמוכה מדי לאירוע שבעצם עוד לא הסתיים מכדי להביט עליו כעל מכלול ולהתבגר מתוכו. 24 השעות האלו אינן מנותקות מההווה שלנו, ולא רק היום ההוא לא נגמר. שום דבר לא נגמר. אנחנו אולי יודעים איפה היינו ב-7 באוקטובר ההוא אבל איש לא חשב שנהיה איפה שאנחנו ב-7 באוקטובר הנוכחי, ואין לנו מושג איפה נהיה ב-7 באוקטובר הבא.
יצירות דוקו לרוב לוקחות מרווח זמן מהנושא שהן עוסקות בו, מרחק שמאפשר פרספקטיבה, פירוק של האירועים, הסקת מסקנות. רק שלושה שבועות לפני 7 באוקטובר עלתה הסדרה "האחת", גם היא מבית היוצר של אמנון רבי וגלעד טוקטלי, על טייסת 201 והתפקוד שלה במלחמת יום כיפור, 50 שנה קודם לכן. טייסים מבוגרים שמביטים לאחור ומסיקים מסקנות על ההווה. הכח של "היום שאינו נגמר" אינו במבט לאחור ובהסקת מסקנות. אנחנו עוד לא שם. הכוח של הסדרה אולי טמון במבט לעתיד, להכנת הבמה להסקת המסקנות, לאירגון וקטלוג המידע הבלתי ניתן לאירגון וקטלוג, להכנה לחשבון נפש עתידי, ליום שבו נוכל לפתוח את התיקיה הזאת מבלי ליפול לתהום או סתם לקרוס.
3 צפייה בגלריה
הכוח של הסדרה אולי טמון במבט לעתיד. מתוך "היום שלא נגמר"
(צילום: באדיבות כאן 11, קסטינה תקשורת)
בריאיון שלו מספר תת-אלוף הגרי שהוא בעצם עדיין חי ב-7 באוקטובר, והוסיף שהוא לא פעם מכוון את דבריו לחטופים שבשבי, שאולי מקשיבים לו באמצעי כזה או אחר. "אם לא נחזיר את החטופים האלה זה פצע שלא יגליד", הוא מתריע, ונוגע בדבר היחיד שאנחנו כן יכולים לעשות, שאנחנו יכולים להשפיע עליו בעולם של העדר שליטה שהתקיימנו בו בשנה האחרונה. להציל אותם ועל הדרך להציל גם אותנו.
דובר צה"ל הוא לא איש ציבור, הוא לא נבחר כדי להוביל את החברה הישראלית. הוא אפילו לא משפיע על הטקטיקה הצבאית, אבל בתוך עמו הוא חי והוא מבין עד כמה העם הזה זקוק להבטחה שנקום מתוך ההריסות האלה, ושנצליח להבין מה שזה לא יהיה, כדי שנתרומם מפה לחיים אופטימיים יותר ומכאיבים פחות. "היום שלא נגמר" מבטיחה שאם אי פעם נשכח את זה, כל מה שנצטרך לעשות זה לשלוף אותה מהמדף, לצפות בה שוב ולהיזכר.
