"סופר זכה ב-150 אלף שקל", תפסה את עיניי כותרת שנועדה לפתות את הקוראים להיכנס לידיעה באחד מאתרי החדשות. מתחת לכותרת הזאת ניבט פרצופו של סמי ברדוגו זוכה פרס ספיר. התעכבתי על הכותרת באיזה דיסוננס קוגניטיבי; מה שעלה מהחדשות היה הצימוד הבלתי נתפס בין הכתיבה לכסף הגדול במונחים מקומיים - שסופר, כל סופר ובכלל לא משנה מי הוא, זכה לספור כזאת ערימה. כמו עורך דין מהוד-השרון שזכה במיליון שקל בלוטו, ככה סופר זכה בפרס הראשון בלוטו של הסופרים. הכותרת הזאת הייתה עוד סימן לזה שהפרוזה העברית מתעברת על ידי הכסף בתוך אינספור פרדוקסים.
גם אם נתפעל מהעובדה שסופר זכה בכסף, אז כדאי לשאול איך ולמה נכתבים ספרים בתוך תרבות שמעריצה דווקא היי-טק וכסף ומייבשת לאט ובהתמדה את התחומים ההומניים. איך הספרות שנכתבת מעכלת וכותבת את התרבות הזאת לתוכה ומה יש לדמיון הספרותי ללמד אותנו על כסף ועבודה. השאלות הללו הן רחש רקע תמידי לכל שיטוט בחנות ספרים, לכל ספר שניקח לידיים, זמזומו של יתוש מציק שאי אפשר למחוץ גם אם ננסה.
***
מאז שנות ה-80 נכתבת הספרות העברית בתוך שיטה כלכלית ניאו-ליברלית. בישראל התגשם הניאו-ליברליזם דרך הפרטה מסיבית של משאבים ציבוריים ושירותים ציבוריים וחיסול העבודה המאורגנת - מה שהביא לעלייה דרמטית באי-השוויון, העוני וחוסר הביטחון הכלכלי-חברתי של מעמד הביניים והמעמדות הנמוכים בישראל. הנתונים הללו הולידו את משבר הדיור ויוקר המחיה, ואת העובד והעובדת חסרי היציבות שנאלצים לעבוד בחלקי משרות. אליהם הצטרף משבר האקלים שמתחולל בגלל ניצול של משאבי כדור הארץ עבור רווח, והבום הטכנולוגי שהוליד את הרשתות החברתיות ואיתן את מראית העין של השוויון הניאו-ליברלי - כל אדם זכאי לפרופיל או יוזר, וכל אדם יזם אינסופי, משקיע ומחפש השקעה, בין שאין לו אגורה ובין שהוא בנו של מיליארדר.
מי שנהפכו לסופרים פעילים במפנה שנות האלפיים והתבגרו לכלכלה הזאת, לשינויים שייצרה בישראל ובעולם, הם ילידי שנות ה-70 וה-80. הם היו הראשונים להילחץ בין הפטיש של שוק העבודה לסדן של יוקר המחיה, היו אלה שכוננו את המחאה החברתית -2011 ואלה שנכשלו בה. הם גם אלה שחשו על בשרם איך מעמדם התרבותי של סופרות וסופרים צנח לרצפה והתרסק כמו אג"ח נדל"ניות במשבר 2008. לא צריך להפתיע לכן שהסיפורים שהם מספרים ב-20 השנים האחרונות, ויש לציין שיחד עם דורות ספרותיים קודמים, נעים סביב שאלות קיומיות שטבורן מצוי במרחבים של עבודה ושל כלכלה.
ככה דרמות הקשורות בחיי משפחה ובשיח הזהויות והמגדר, אף שמתקיימות בפרוזה הזאת, התחילו לעמוד בכל מיני יחסים בוטים עם הכסף והעבודה. הגיבורות והגיבורים הספרותיים נהפכו לצרכנים, ספקולנטיות, משקיעים ועובדות ועובדים. אפשר לראות את כל זה בסיפורי האנתולוגיה "מאחורי הכסף יש סיפור" שערכה דנה אולמרט, באנתולוגיה "עבודת גילוי: שערכנו מתי שמואלוף ואני, ב"בעלת הבית" מאת נעה ידלין, ב"פובידיליה" של יזהר הר-לב, ב"מרכז בעלי מלאכה" של עינת יקיר, ב"צל עולם" של ניר ברעם, ב"עמקפלסט" של דורית קלנר, ב"מוקס נוקס" של שמעון אדף, ב"שכר הולם" של רועי צ'יקי ארד, ב"פרקי מכונות" של סלין אסייג, "חשפן" של רוני פלומן, "חברה" של תהילה חכימי, "ספר הגברים" של ננו שבתאי, "הארכיברית" של ענת לוין, "לילה ולואיס" של חגית גרוסמן, "כלכלת בית" של עודד כרמלי,"לרגל עבור מקום אחר" של אורין מוריס, "שפילפוגל שפילפוגל" של מתן חרמוני, ועוד ועוד.
ככה למשל הגיבורה הנודדת מרומן לרומן ב"ספר הגברים" של ננו שבתאי, אינה מספקת את שמות הגברים, אלא רק את מקצועם, והיא עצמה נהפכת למנוע של השקעה של מין וכסף במניות של גברים המועמדים לקשר שיוביל לאהבה ותינוק. באחד משיאי הספר - שבהם נפרד אחד הגברים המכונה האדריכל מהגיבורה - הדרמה הזוגית נהפכת לכלכלית, "והוא הפטיר שהוא מאוכזב ממני כי בתחילה חשב שאני בחורה הרבה יותר ויטאלית יצרנית ופעילה אבל אז גילה שאני קמה מאוחר, לא עובדת מספיק ומעשנת יותר מדי".
דפנה, גיבורת הרומן "עמקפלסט" של דורית קלנר היא מהנדסת חומרים שאפתנית שזנחה את האקדמיה לטובת עולם הכוח והכסף שקורץ לה, והעבודה נהפכת לקודש ופולחן עבורה. שמעון אדף מציע לנו ב"מוקס נוקס" תגובה פיוטית של סיפור הצלה אישי מגורל כגורל האב שמת בגלל העבודה; ניר ברעם ב"צל עולם" בורא עלילה שנעה סביב הסדר הכלכלי בקנה מידה גלובלי ובמוצהר כסיפור הגדול של הדור הזה; ענת לוין כותבת ב"ארכיברית" דיסטופיה שכולה עבודה, ואופק הדמיון שלה עבודה בהיי-טק; ואילו נעה ידלין ב"בעלת הבית" כותבת את הסיפור המעמדי הישראלי שהודחק דרך דוקטור לסוציולוגיה מובטל, פסיכיאטר עם תוכנית ריאליטי וסוחרת נדל"ן.
הדחקתו של המעמד בספרות העברית נעשתה דרך עיסוקה האינטנסיבי והאובססיבי של הספרות וחוקריה בשאלה הלאומית. יגאל שוורץ המנחה אותי עם רועי גרינוולד בעבודת המחקר שלי על ניאו-ליברליזם בספרות עברית, טען בראיון משותף שקיים עם אדף לפני כעשור, שלא יכולה להיווצר ספרות עברית מרכזית וחשובה בישראל שלא מגיבה לסיפור הלאומי. במובן מסוים הוא צדק, כי גם לאחר שסופרים כמו עמוס עוז ודויד גרוסמן וצרויה שלו פנו אל פנים הבית, אל שאלות אינדיבידואליות וחיבוטי נפש חרדתיים בתוך דינמיקות משפחתיות, כל אלה עמדו מול הנושא הפוליטי של הלאומיות הישראלית. אורלי קסטל-בלום, נציגה בולטת של הרגע הפוסט-מודרני בספרות העברית וסיסמוגרפית רגישה של הביקוע שעברה ישראל אל הגלובליזציה, גם היא ככלות הכל קיימה ומקיימת יחסים הדוקים עם הלאומיות ומופעיה. אלא שהמכתש הבין-דורי בין הספרות הזאת לספרות החדשה השתקף בדיוק בנקודה הזאת, כי בתגובה לדברים הללו של שוורץ, אדף אמר שהסיפור הלאומי כנושא הגדול של הספרות כבר מאחורינו.
במילים אחרות, הספרות שנכתבת תחת הניאו-ליברליזם עיכלה את הנושא הלאומי והפכה אותו לכל היותר לסכסוך נדל"ני מרובה אינטרסים. בשנים האחרונות הדביק המחקר את הספרות הזאת. שתי עבודות פורצות דרך שנכתבו על ידי חוקרי ספרות עברית ישראלים בארצות-הברית, עודד ניר וכפיר לוסטיג כהן, לקחו את התבנית המעמדית והכלכלית כתבנית הכרחית לקריאת ספרות ולהבנתה באופן ממצה וכנקודת מוצא להיסטוריוגרפיה אחרת של הספרות העברית.
***
נעיצת השיניים הספרותית בנתח המדמם של הסיפור הכלכלי-חברתי הגדול של התקופה, היא גלובלית בכל מובן ולא מפליא לכן שהבשורה הגיעה מארצות-הברית. ספרות ניאו-ליברלית נכתבת שם כבר החל משנות ה-90 והיא עוסקת בבעלי הון ועבודה. המופע האחרון שלה הוא הממואר של סטפני לנד, שעובד לנטפליקס, Maid ("עוזרת בית"). עוד דוגמה מגיעה מבריטניה, שבה הסתיים לא מזמן פסטיבל ספרותי מעמדי המוקדש כולו לספרות שנכתבת מתוך תנאי עבודה בשיטה הכלכלית הניאו-ליברלית.
הממואר של לנד מוביל כמובן לשאלות שקשורות בסוציולוגיה של הספרות שנכתבת בתנאים כלכליים מאיימים. אם סופרות וסופרים נודו מכל קטגוריה יצרנית בעלת חשיבות חברתית, אז מהו מעמדו של הספר כמוצר צריכה בחברה שבה אפשר לקנות הכל? אפשר לראות את השאלה הזאת מתגלגלת במכירת ספרים על משקל ברשתות הספרים (4 ב-100), ואפשר לראות אותה בטרנדים של ספר כאביזר לעיצוב הבית - דרגה אחת או שתיים מעל משקולת שולחן או מעצור לדלת.
גם הסופרות והסופרים מגלמים בגופם את המצב הניאו-ליברלי שבו כל אדם הוא יזם מצד אחד, ומוצר ממותג הנתון למכירה מצד שני. כל ספר לכן הוא פרויקט שיש לשווקו, לתרגמו, לחשוף אותו לקהלים גדולים וגולת הכותרת - למכור את זכויותיו לגוף שידור. וכל סופר הוא מוצר בעצמו שנענה לגחמות השוק.
ככה סופרות וסופרים מוצאים את עצמם נענים לכמיהה החברתית לאותנטיות ולמה שאמיתי. כפי ניתן לראות את זה בתוכניות ריאליטי, כך גם בספרות עצמה. לא בכדי יוצאות אינספור נון־פיקשן ואוטופיקשן, פרוזה המטשטשת את ההבדל בין בדיון למציאות. הדרישה לסיפור אמיתי היא תמונת המראה של דרישות שוק העבודה להעמדת פנים ביום-יום הכלכלי, כך שהאני האמיתי שמטופח גם בזכות פוליטיקת הזהויות משווק ככלות הכל כבוננזה כלכלית.
