לפני כמה שנים, המגזין "ניו יורק פוסט" שיגר לאוויר העולם אייטם תחת הכותרת "האם Imagine של ג'ון לנון הוא השיר הגרוע בעולם?" העילה: סקר שערך אמן בריטי בטוויטר, ובו הוא ביקש מעוקביו לנקוב בשם של שיר שהם מתעבים. בתגובה הגיע מבול של אלפי תשובות מרחבי העולם, ו-Imagine התבלט במיוחד, לצד שירים מרגיזים באמת ובתמים כמו Blue של Eiffel 65, או הקאבר המזעזע של לימפ ביזקיט ל-My Generation של The Who - שיקוץ מוזיקלי בכל מובן אפשרי.
אומנם אותה רשימה כללה גם קלאסיקות מובהקות, כמו Big Yellow Taxi של ג'וני מיטשל ו-In The Air Tonight של פיל קולינס, אבל אף קלאסיקה ברשימה השנואה לא מתקרבת במעמדה, בתפוצתה ובחשיבותה התרבותית ל-Imagine. מדובר, אחרי הכול, בשיר ששובץ במקום השלישי ברשימת 500 השירים הגדולים ביותר בכל הזמנים של ה"רולינג סטון", ואייש את המקום השני (אחרי "רפסודיה בוהמית" של קווין) בסקר שנערך בבריטניה על ידי ארגון שיאי גינס. אז איך קורה שיצירה אלמותית שכזו זוכה לכל כך הרבה משטמה? ומה ממשיך להרגיז את ההייטרים גם יובל לאחר שיצא השיר?
(Imagine)
השבוע ימלאו 50 שנה לאלבום Imagine, שיצא בספטמבר 1971. אבל מופלא ככל שיהיה האלבום, ואהובים ככל שיהיו פנינים כמו Jealous Guy המרטיט או How Do You Sleep החורך (שבו לנון ירה חיצי תרעלה אל עבר השותף לשעבר פול מקרטני, אז בשיא סכסוכם) - יש בו רק שיר אחד שהפך לנכס צאן ברזל תרבותי חוצה יבשות; המנון בינלאומי לשלום ואחווה שנישא על שפתיים בכל העולם, ומתנגן כל אימת שנדרש קורטוב או יותר של פאתוס אמיתי. למשל, בטקסים - מהאולימפיאדה בלונדון ועד לסיום התיכון של אחיין שלכם באורט שפירא. אבל היצירה המפורסמת ביותר של לנון כאמן סולו זכתה לחיי נצח גם בזכות האופן שבו התרבות נוהגת להתמודד עם טרגדיות ואובדן – חיבור הנובע מהרכות המלודית של השיר, המלנכוליה המעודנת שטבועה בו והתקווה התמימה שהוא משדר למאזיניו.
"הייתי צריך לתת קרדיט ליוקו"
Imagine נכתב והוקלט במרץ 1971 בזריזות יוצאת דופן, במהלך תקופה סוערת בחייו של לנון, זמן קצר לאחר שהביטלס התפרקו. לנון, שהושפע מקבצי שירה שפרסמה שנים קודם לכן זוגתו יוקו אונו, ובאופן ספציפי מספר השירים Grapefruit ("אשכולית") מ-1964, ישב מול פסנתר הסטיינוויי שלו בביתם שבאסקוט, אנגליה - ובמהלך סשן אחד כתב את המילים וחיבר את המלודיה של השיר, בזמן שאונו הביטה בו יוצר ותרמה את חלקה. בשנים שלאחר מכן הביע לנון חרטה על כך שאונו לא זכתה לקרדיט כיוצרת השיר לצדו, ופעל כדי לתקן את המצב. "הקרדיט של השיר צריך להיות לנון/אונו", אמר, "הרבה ממנו - המילים והקונספט - הגיעו מיוקו. אבל בימים ההם הייתי מעט יותר אנוכי ומעט יותר מאצ'ואיסטי, והשמטתי את התרומה שלה". ב-2017, נוסף שמה של אונו באופן רשמי לקרדיט על כתיבת השיר.
במאי 1971 נכנסו לנון ויוקו לאולפן ההקלטות הביתי עם המפיק האגדי פיל ספקטור (שמת בינואר האחרון בגיל 81 בכלא, שם ריצה מאסר בעוון רצח). ההקלטה הסתיימה תוך דקות, לאחר שבוצעו שלושה טייקים בלבד כשלנון על הפסנתר. לבסוף נבחר הטייק השלישי, וביולי של אותה השנה נפגשו לנון וספקטור בניו יורק, שכרו מוזיקאים נוספים והוסיפו לעיבוד בס, תופים וכלי מיתר. וזהו, זה כל מה שנדרש. באוקטובר של אותה שנה יצא האלבום Imagine לחנויות, ושיר הנושא יצא כסינגל ראשון. ההצלחה הייתה מיידית: Imagine טיפס לראש המצעדים בשלל מדינות, ובארצות הברית הוא הגיע למקום השלישי במצעד של הבילבורד, המיקום הגבוה ביותר בקריירה של לנון. תוך זמן קצר, הוא הפך לסינגל הנמכר ביותר של לנון אי פעם, ונותר כך עד היום. גם האלבום נהנה מההצלחה, ובחודש נובמבר הגיע לראש מצעד הפזמונים בבריטניה.
ומאז, ובכן, היסטוריה. Imagine תקע יתד בתרבות הפופולרית, ולרגע התרבותי שבו הוא יצא בהחלט היה חלק בכך. אחרי שנות ה-60 העליזות, שנות ה-70 היו עשור ציני ופסימי: אדם נרצח בפסטיבל אלטמונט, ההיפים שקעו בערפל של סמים ומלחמת וייטנאם עדיין רחשה ברקע. תרבות הנגד החלה להתפוגג בעננה רעה של פרנויה ואלימות. אל תוך האפלה הזו הבליחה קרן האור של לנון, ואיתה תקווה למזור. רע לכם עכשיו? ובכן, דמיינו עולם טוב יותר: עולם ללא הרעות החולות של זה הנוכחי, ללא רעב ותאוות בצע, ללא מדינות ודת, שום דבר שמין הראוי להרוג או להיהרג עבורו. נשמע נהדר.
וכיוון שהסנטימנט של לנון היה מהזן הנצחי, Imagine מצא חיי נצח משלו. הוא נוגן מעל גלי האתר שוב ושוב, ועם השנים החל לככב גם במסגרות רשמיות וזכה למעמד אייקוני. ב-1980, לאחר שלנון נרצח בגיל 40, הוא עלה שוב לראש מצעדי הפזמונים. ב-2012 הוא העפיל שוב במצעדים, והפעם בגרסת הכיסוי שהקליטה הזמרת הבריטית אמילי סאנדיי עבור האולימפיאדה בלונדון. מעבר לכך, בחגיגות השנה האזרחית החדשה, המתקיימות בטיימס סקוור במנהטן מדי שנה, נהוג להשמיע את Imagine. כי מסורת זו מסורת.
תקצר היריעה מלהרחיב פה בדבר כל האמנים שכיסו ומוסיפים לכסות את Imagine. אם מתעקשים, ניתן למנות חלק מהמפורסמים שבהם, כמו ניל יאנג, דייויד בואי ואלטון ג'ון. ועדיין נותרה השאלה, איך ייתכן שיצירה כה אייקונית וכה נחשבת זוכה לכל כך הרבה שנאה? מספיק, למשל, בכדי שהמגזין בילבורד יפרסם כתבה עם הכותרת "מדוע המחאה הנצחית של ג'ון לנון הפכה להמנון לשוטים"? מה מקור האנרגיה השלילית הזו כלפי משהו כה חיובי, ובאופן כה מובהק?
מניפסט קומוניסטי בעטיפה מתקתקה
כדי לענות על השאלה הזו אפשר להתחיל מהמסר של Imagine - קריאה אוניברסלית לשלום, שוויון ואחווה. אלא שעל מנת להגיע אל היעדים הנאצלים הללו, לנון מציע שקודם כל ניפטר מכל מה שעומד בדרכנו לשם, והצעותיו נותרו רדיקליות היום כשם שהיו אז. "זהו שיר אנטי דתי, אנטי לאומני, אנטי קונבנציונלי, אנטי קפיטליסטי", צוטט לנון בביוגרפיה שלו שכתב ג'פרי ג'וליאנו, "אבל כיוון שהוא מצופה סוכר, זה מתקבל. עכשיו אני יודע מה צריך לעשות. להעביר את המסר הפוליטי שלך עם מעט דבש".
הדבש הזה לא המתיק את הגלולה עבור כולם. באופן טבעי, ההתנגדות הקולנית ביותר למסרים של השיר נשמעה מהממסד הדתי, שאותו הצליח לנון לקומם עוד ב-1966, כשהכריז בריאיון לעיתון לונדוני כי "הביטלס גדולים יותר מישו עכשיו". ב-1971, התפילה החילונית שלו לשלום עולמי - והקריאה הברורה שהציע לעולם ללא גן עדן, גיהנום ודת - רק הוסיפה אש למדורה.
כנראה שהאש הזאת עדיין רוחשת, כיוון שמעת לעת, השיר עדיין מעורר אמוציות ברורות בקרב מתנגדיו. אחרי פיגועי ה-11 לספטמבר נכלל Imagine ברשימות השירים האסורים להשמעה בחלק מתחנות הרדיו באמריקה, בשל החשש שבעת כה מורכבת שיר שמציע לדמיין אוטופיה ייפול על אוזניים רגישות מדי. ב-2006 נאסר על תלמידי תיכון בדבון שבאנגליה לשיר אותו מאחר שהוא מנוגד לאתוס הנוצרי של בית הספר, וב-2012 הדגים הזמר והיוצר סי-לו גרין את אי הנוחות שלו עם הסנטימנט המקורי של לנון, כשביצע את השיר בהופעה בטיימס סקוור והחליף את המילים Nothing to kill or die for, and no religion too ("שום דבר להרוג או למות למענו, ושום דת") בסיומת and all religions true ("וכל הדתות נכונות"). "יו, לא התכוונתי להפגין חוסר כבוד, חבר'ה!", צייץ גרין אחר כך, "רק התכוונתי להציג עולם שבו אתה יכול להאמין במה שתרצה, זה הכל". אלא שגם הרעיון הזה מנוגד למסר של לנון, שהציע למאזיניו להשתחרר מכבלי הדת באשר היא.
ולא רק הממסד הדתי ושלוחיו התנגדו ל-Imagine. היו מי שראו בו מניפסט קומוניסטי, לא פחות. לנון עצמו, למשל. "זה כמעט לגמרי המניפסט הקומוניסטי", אמר, "למרות שאני לא קומוניסט במיוחד, ולא שייך לשום תנועה". עם זאת, נדמה שחלק משמעותי מהאיבה שמושך השיר טמון דווקא בסכריניות של עיבודו ובהגשתו בקולו המאנפף של לנון. "הוא כל כך מתקתק שהוא יכול לגרום לריקבון בשן של פיל", נכתב על Imagine בספרו של סם ג'ורדיסון The 10 Worst of Everything ("עשרת הגרועים ביותר מכל דבר", בתרגום חופשי), בסעיף שמקבץ את השירים הגרועים ביותר שבוצעו על ידי חברי הביטלס (איך לא נכלל שם Ebony and Ivory, הדואט המזוויע של פול מקרטני ומייקל ג'קסון? רק אלוהים יודע).
במרץ 2020 הופיעה ברשת המחשה חד משמעית למתקתקות העזה והמרגיזה של Imagine, כשגל גדות שלנו הובילה ביצוע אולטרה-קרינג'י של השיר יחד עם כמה חברים (ביניהם קריסטן וויג, הנרי קאוויל, שרה סילברמן, נטלי פורטמן ופדרו פסקל), ללא ליווי מוזיקלי וככל הנראה גם ללא שמיעה מוזיקלית כלשהי. המטרה הייתה טובה, כמובן - להפיץ את קרן התקווה של לנון להמונים הספונים בחרדה בבתיהם, עם פרוץ מגיפת הקורונה. אבל מפלס הסוכר עלה על גדותיו והציניקנים ברשת, באופן טבעי, קפצו על ההזדמנות כמי שמצאו שלל רב. הלעג המרובה שעורר הפרויקט של גדות חשף מה קורה כשהכוונות הטובות של לנון, שלא היו נעדרות פאתוס פשטני מלכתחילה, פוגשות פאתוס מסוג פשטני עוד יותר, כפי שבא לידי ביטוי בעיניהם המצועפות של סלבריטאים שוחרי טוב אחרי שישה ימי בידוד באחוזותיהם.
ויש גם את סוגיית הצביעות שעולה מ-Imagine, לטענת מקטרגיו - שיר שכתב מוזיקאי עשיר כקורח, בעל מספר בתים מפוארים ברחבי העולם ובעליו של רולס רויס, ושבו הוא מבקש ממאזיניו לוותר על רכושם. "דמיין שאין רכוש, אני תוהה אם אתה מסוגל", שר לנון. ומה איתך, ג'ון? אתה מסוגל? אפילו אלביס קוסטלו, מעריץ מושבע של לנון ויצירתו, עקץ את אלילו על השורה הזאת בשירו The Other Side of Summer כשכתב: "האם היה זה מיליונר שאמר דמיינו שאין רכוש?". ובכן, לא. היה זה מולטי-מיליונר.
שיר ערש לפריבילגים או חיזיון של הגיהינום?
בסופו של דבר, ייתכן שרוב האנטגוניזם שמעורר Imagine נובע בדיוק מהאפקט המרכזי שהשיר מבקש לייצר: להפיץ את אותה תקווה אוטופית החדורה בו, שנתפסת על ידי שונאיו של השיר כסדרה של רעיונות היפותטיים, ללא הצעות מעשיות לתקן את העולם ואת החיים בו. רשימת "הלוואי" מרגיזה בנאיביות המרחפת שלה, עיוורת למציאות ולכורח הנסיבות. זה היה ונשאר אישיו מרכזי באג'נדה כנגד השיר הזה, שמעמדו כקונצנזוס עומד בסתירה לרגשות המעורבים שהוא מעורר במאזיניו.
"שיר ערש לפריבילגים", הוא כונה במאמר של הוושינגטון פוסט, עם הסבר עוקצני: "כדי לייצר מחר צודק ושלו יותר, לא באמת צריך לעבוד עבור שינוי, להיאבק עבורו, או אפילו לעשות אותו - כל מה שצריך זה לדמיין אותו". במאמר אחר, שפורסם באתר "דה וויק", כונה השיר "סלט מילולי של מרקסיזם, אנרכיזם ואקזיסטנציאליזם... עולם שבו אין דבר ששווה למות עבורו הוא עולם שבו ישנם אפס דברים שמהם אנו שואבים משמעות ועונג. זהו חיזיון אמיתי של הגיהינום".
"כעת זה בלתי אפשרי לדמיין עולם ללא Imagine", נכתב ב"רולינג סטון" במסגרת אותה רשימה שבה דורג כשיר השלישי הגדול ביותר בכל הזמנים, "ואנו זקוקים לו עתה יותר מאי פעם בעבר". אכן: בעת כזו של טלטלה גלובלית וחוסר וודאות, עולם של אחווה בין בני האדם, כפי שמציע לנון, בהחלט לא נשמע כמו דבר רע. ואולי ניתן לאמץ את הרעיונות של Imagine ועדיין להתרעם על הפשטנות הנאיבית שלו, על הלחן וההקלטה נוטפי הסוכר ועל הצביעות הטבועה בו. כל מה שצריך על מנת לעשות זאת, מסתבר, זה רק לדמיין.
