הסופר חתן פרס ישראל דויד גרוסמן נאם הערב (שבת) בעצרת המחאה השבועית בקפלן מול אלפים רבים שנכחו במקום. הסופר הקריא שיר ארוך שכתב על המצב במדינה מאז 7 באוקטובר ועל הימשכותה של המלחמה.
דבריו של דויד גרוסמן בהפגנה נגד הממשלה בקפלן, תל אביב
(צילום: SATVIEW)
גרוסמן, ששכל את בנו במלחמת לבנון השנייה, התבטא לא פעם בעניין המלחמה ו-7 באוקטובר כשבין היתר כתב טור ל"ניו יורק טיימס" והתראיין ל-CNN לפני כחודש. הערב הקריא את דבריו, שיר המתאר סיטואציה בינו לבין אשתו ובנו, בקול איטי אל מול אלפי האנשים שנכחו בקהל והאזינו לו בשקט. הסופר קרא לצאת לרחובות והזהיר מפני הקהות שעלולה להתעורר בשל הלחימה. "עכשיו הזמן להילחם, אנשים, נשים. עכשיו הזמן לצאת לרחובות ולכבישים ... ויש למען מי להילחם, הכול כעת תלוי בכם. עכשיו הזמן לקום, לחיות, להיות לעם או לא להיות, להיות אדם או לא להיות -ויש למען מי, ויש למען מה, והכול תלוי על בלימה", נחתם הקטע שהקריא.
בהפגנה שהתקיימה הערב למען הקדמת הבחירות ופירוק ממשלת נתניהו בצל התמשכות המלחמה - והעובדה שהחטופים מוחזקים כבר 260 ימים ברצועת עזה, נאם בין היתר גם ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין. דיסקין תקף בחריפות את ראש הממשלה בנימין נתניהו, האשים כי הוא המנהיג הכושל והגרוע בכל תולדות המדינה, והזהיר מפני איום קיומי של ממש.
נאומו המלא של גרוסמן
פתאום טסה זְעָקָה,
מִשום-מקום, בצליפה
חדה וחריפה,
הֵעירה אותנו מִשינה טרופה –
זעמה -
'תגידו, אתם השתגעתם או מה?'
על כל זה לוותר?
ככה, כבר, להתייאש
בלי להילחם ממש?'
'עזבי', אמרנו,
'תני להיאסף אל תוכנו,
'לְבַכּוֹת את מתינו,
'לחכות שייגמר כבר
הדבר הזה, שאין מילים לתארו,
כאילמים אנחנו מול כובד צערו,
מול הזוועה של חטופינו -
אז תני להיות, רק להיות,
בלי להבין בלי לחשוב
עד שתפסיק לכאוב
הארץ הנִבְזזת, הנִרְמֶסֶת
הארץ הנֶאֱנֶסֶת
לרגע רעדו אורות, לרגע יִלְּלוּ מנהרות
והעולם היה שחור לבן.
והעולם היה פחם וקרח.
ובאמצע הלילה קמנו לברוח,
אשתי, ואני והילד,
והזעקה על כתפִי מוטלת,
והתקווה על כתפִי האחרת,
מונשמת ומורדמת –
'כי כמה אפשר ככה', אמרה אשתי בשקט,
שהילד לא ישמע,
שלא תכה בו האימה,
'היינו הכי הייטק שבעולם, וסטארט-אפ נֵיישן היינו,
וכעת מסתבר שהיה בנו מום,
שבעצם היינו רק
להקת החימום -
של ההוא בכיכר שצעק, 'סרק! סרק!'
'תראה', לחשה אשתי,
'הנה ככה זה קורה,
'ככה זה נראה כשזה ממש קורה' -
ראינו -
ראינו שיירות ארוכות, דוממות,
זורמות מן ההרים אל העמקים,
ונבלעות באוניות, שנבלעות בימים,
'כאילו ביום אחד של זוועה נעשתה הארץ הזאת
תובענית מדי, מעל לאמצעים שלנו', אמרה אשתי בתימהון.
'לא לא,' לגלג בחור חולף על קורקינט,
עם אקדח באַבְנֵט,
'לא, לא, אלא שביום אחד של אימה דעכה בכם, אולי אבדה לכם, אולי מעולם לא הייתה לכם,
התשוקה לְאֶרֶץ משלכם' -
'וזה לא שאנחנו בורחים'
אמרתי לאשתי,
'אנחנו רק משנים מצב-צבירה,
רק עושים רי-לוקיישן, פנימה - -'
פתאום דיבר הילד: 'יאללה, קומו, הורים, מהאֵפֶר -
הפחד והייאוש עושים לכם בצפר -
כך דיבר בְּנֵנוּ, ומול עינינו הלך והתעצם,
הציג תמונות שלו מאלבום שלא היכרנו, של ילדות מדממת, ילדות מלחמה, עריסה הרוסה,
פה ושם גם תמונות של-
ילדות עצימה...
'כי אם לא נָקום מהאֵפֶר כעת', אמר הבן,
'לא נקום כבר, לעולם" -
'או שנקום כל כך שונים -'
אמרה אשתי, 'כל כך זרים ונוראים,
'כל כך קשים ומָרים,
'ושונאים -
-' עד שלא נהיה שוב לעולם
הדור הלא נכון".
'עכשיו זה רגע אחרון',
נהם הבן, 'וגם אם זה נשמע כמו קלישאה,
כלומר 'כלי לשעה',
הרי ממש כעת הכללים נכתבים:
'אנשים שנעזבו- עוזבים.
'אנשים שננטשו- נוטשים. דבר אליי, אבי,
תנשים,
'אני הולך ומזדקן, אבי, אני על הקרשים,
'עייפה נפשי לסבבים, עייפה.
'תן לי תקווה, תן לי סיבה -
'אתה שותק, אבי, אוֹמַר זאת במקומך:
עכשיו הזמן להילחם, אנשים, נשים -
'עכשיו הזמן לצאת לרחובות ולכבישים,
'ויש למען מי להילחם, ויש על מה,
'כי מתנה כזאת, מהחיים,
'לא נקבל שוב לעולם,
'ולא תצמח לנו שוב מדינה
מתוך המְדָנים.
'ויש למען מי להילחם,
'הכול כעת תלוי בכם,
'עכשיו הזמן לקום, לחיות,
להיות לעם או לא להיות,
להיות אדם או לא להיות -
ויש למען מי, ויש למען מה,
והכול תלוי
על בלימה'.
