ב-5 באוקטובר האחרון עמדה הבמאית והעיתונאית פז שוורץ על גג בית מלון חיפאי, והמתינה להכרזת חבר השופטים של פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה. סרטה החזק והמרתק "נוני, עיוני" - על מפגש שהתרחש ב-2022 על גבול עזה בין בתו של קולנוע מצרי בכיר שחוסל ברצועת עזה בשנות ה-50 לבין איש מוסד ושב"כ, שהיה מעורב בחיסול הממוקד הראשון של ישראל - התמודד על פרס הסרט התיעודי המצטיין. שוורץ לגמה כוס יין וניסתה להתאושש מהפקקים הנוראים לכרמל. לא היו לה שום ציפיות לגבי זכייה בפרס. ואז, לפתע, שוורץ שמעה את רוני קובן מכריז: "הבמאים פז שוורץ ואוריאל סיני יוצרים דרמת מתח סוחפת, שבה גיבורי הסרט, מבינים שבחלוף הזמן ועל אף הקושי שלהם למחול, עליהם להתפכח ולהכיר איש בכאבו של האחר. הצילום הרגיש והיפה של סיני מעניק לצופה לאורך כל הסרט תחושה שאנו חלק מחלום דמיוני אוטופי שאם יתממש נתעורר כולנו למציאות שיש בה תקווה".
מתוך "נוני עיוני"
(צילום: באדיבות כאן 11)
שוורץ ההמומה והמופתעת, שסיקרה במשך שנים מבצעים, מלחמות והלוויות וכן את ההתנתקות, אמרה בנאום התודה שלה: "אם מפגש כזה יכול להתקיים על הגבול בעזה, בין בתו של האויב לבין האדם שחיסל אותו, הכול יכול לקרות".
כעבור פחות מיומיים, התקווה התפוגגה, ושוורץ כמו כולנו התעוררה לתוך סיוט. "ב-7 באוקטובר, אני ובעלי רועי ברקוביץ' - גם הוא צלם ויוצר - קמנו לתוך האזעקות ברמת החייל. זה היה הלם", משחזרת עכשיו שוורץ. "ירדנו עם הילדים למקלט. ואז גיסי, שהיה בחופשה ביוון, שלח בשבע בבוקר סרטונים משדרות. ברגע שהבנתי שזה לא פייק, אמרתי לרועי שייסע להביא את בננו הבכור שישן אצל חברים. פחדנו במיוחד על איליה טרשנסקי, חבר שלנו ממש טוב מבארי – קיבוץ שהוא בית שני עבורנו. רועי אמר: 'איליה והילדים מסתגרים בממ"ד, והם שומעים מחבלים'. זה מה שהדליק לי התקף חרדה. ואז חברה מתקשרת ואומרת: "תקשיבי, יש שמועות על מסיבה ואני יודעת שיש כמה נפגעים שם'. ואז אמרתי לחברה באנגלית, כדי שהילדים לא יבינו: 'אני חושבת שאני חווה התקף חרדה, בבקשה אל תדברי איתי על זה. אני רוצה ללכת לשכן הפסיכולוג, אולי אקח לראשונה קלונקס'. לקחתי חצי כדור ונרדמתי עד הערב".
מתי התעוררת?
"בשבע וחצי בערב, רועי העיר אותי, ושאלתי: 'מה קרה?'. אז הוא אמר: 'קרה הרבה. חדרו אלפי מחבלים. איליה בסדר. הילדים לא (ליאור נרצח וגלי נחטפה לעזה ושוחררה בהמשך בעסקה - א"ק). אני נוסע לים המלח להיות עם איליה שפונה לבית מלון'. הייתי זומבי. לא תפקדתי שבועיים".
איך יצאת מזה?
"אחרי שבועיים, דודה שלי הוציאה אותי להתנדב במטה חטופים. וכך יצאתי מהבית בפעם הראשונה. הייתי אאוט לגמרי. באמת. לא הייתי אני. לא מצאתי את עצמי גם במטה חטופים עם כל העיתונאים - לא עניין אותי כלום. רק רציתי לדעת אם הם יודעים משהו על ליאור וגלי - כי אז עוד לא ידעו שליאור נרצח. למזלי ראיתי שם את חברי כרמל לוצאטי ואמרתי: 'כרמל, אני לא מתפקדת. אני לא יודעת מה יהיה איתי'. כרמל סיפר שהוא עובד עבור החדשות באיטליה והוסיף: 'תקשיבי פז, תלכי לשמוע את האנשים ואת הסיפורים שלהם, כמו שאת יודעת".
שוורץ שמעה בקולו והחלה לעשות כתבות לחדשות 13. "הכתבה הראשונה הייתה על כיתת אפרסק של ליאור מבארי. זו אחת הכתבות באמת הכי חזקות שלי. לא יודעת איך עשיתי אותה ומאז המשכתי". במקביל, שוורץ נוסעת עם סרטה "נוני, עיוני", לפסטיבלים ברחבי העולם. בסוף השבוע האחרון, הסרט זכה בפרס על דיאלוג תרבותי בפסטיבל הסרטים היהודי של ברלין. חבר השופטים נימק: "הסרט מספר סיפור אישי אודות מחילה ותיקון. הוא מתאר מערכת יחסים בלתי-צפויה בין אנשים שהיו יכולים להחשיב את עצמם אויבים, אלא שבסוף מוצאים את עצמם מנהלים דיאלוג פתוח ונינוח. עם נגיעה מיוחדת של הומור יהודי, הסרט גם דן בצורה יוצאת דופן על האומץ הנדרש לאדם כדי להישאר נאמן לעצמו".
הסוד שבבוידעם
"נוני, עיוני" (ניתן וכדאי לראות אותו בכאן BOX וביוטיוב של כאן) תוצרת סטודיו ענני מבית פארמונט, נולד ממש במקרה ובמפתיע, ובדרך נרשמו תפניות אחדות. זה קרה בשבעה של נעמי רכטמן (אלמנתו של שמואל רכטמן, מי שהיה ראש עיריית רחובות וחבר כנסת), סבתה האהובה של שוורץ, שמתה במהלך סגרי הקורונה. "סבא שלי מת ב-1988 בגיל 64 מסרטן הריאות. הם התחתנו כשהיא הייתה בת 19, וידענו שכל החיים הייתה לה רק אהבה אחת ושסבתא מעריצה אותו. סבתא הייתה בת 57 כשהוא נפטר והיא לא רצתה לראות גברים אחרים. גם אחרי מותו היא תמיד הייתה אומרת: 'שמואל, שמואל, שמואל'', כל יום. בשבעה של סבתא, ישבנו רק המשפחה הקרובה - אף אחד לא בא בגלל הקורונה. אז התחלנו לחטט בדברים של סבתא ולפרק את הבית".
מה מצאתם?
"גילינו בבוידעם ארגז קרטון ענק של אבקת כביסה 'סוד'. אבל בפנים היה באמת סוד: מכתבים ישנים מצהיבים שסבתא קיבלה ב-1947. אדם בשם יהודה כהן כתב לה מכתבי אהבה וגעגוע. מסתבר שהם היו ביחד בפלמ"ח בקיבוץ דפנה. האוצר הזה מיד עורר בי שאלות מי זה יהודה כהן? נסעתי למוזיאון הפלמ"ח בפתח-תקווה, ושם מצאו תמונה של כל הגרעין שלהם בדפנה, שבה סבתא שלי ניצבת עם יהודה כהן החתיך במרכז, ממש הפאוור קאפל של הפלמ"ח. האישה במוזיאון סיפרה שיהודה היה מסתערב של הפלמ"ח, ומשם הוא המשיך לעבוד במוסד. התחלתי לתחקר וחיפשתי אנשים שהיו אתו בפלמ"ח. חיפשתי, חיפשתי ולא מצאתי. באיזשהו שלב, חברה שלי, דנה שבתאי, שהיא גם תחקירנית ורעייתו של אוריאל סיני, לימים הצלם והבמאי השותף, אמרה: 'יש איזה יהודה כהן אחד שמוזכר בכתבה של רונן ברגמן, ומסתבר שהוא היה המפעיל של אלי כהן'. עכשיו זה התחיל להיות מעניין והבנתי שאני חייבת להגיע אליו".
שוורץ המשיכה לחפש אחר קצה חוט לאיש קשר שיסייע לה לשפוך אור על חייו של יהודה כהן, האיש שאהב את סבתא שלה לפני שהכירה את בעלה. בארכיון של אחד העיתונים, שוורץ מצאה כתבה על מבצע של המוסד בניירובי, בתקופת טרור המטוסים, שבה הוזכר כהן. "בכתבה אוזכר גם אדם בשם אליעזר גייזי צפריר. בגוגל ראיתי שהוא חי - וככה הגעתי לגייזי ואמרתי לו: 'היי, אני פז, סבתא שלי נפטרה, מצאנו מכתבים שלה. אתה מכיר את יהודה כהן?'. והוא השיב בחיוב. 'אה, כן, אני מכיר אותו מזמן'. תהיתי: 'אתה יכול לעזור לי להגיע אליו?' והוא השיב: 'לא'".
בסופו של דבר, שוורץ הצליחה לאתר את כהן. "מישהי אמרה לי שיש לו בת שהיא האוצרת והמארגנת של התערוכה השנתית של בנק הפועלים, ותאמין או לא, הכרתי אותה. אחותי ואני הגענו ליהודה הביתה, הוא היה אז בן 92 או 93. החזרנו לו את המכתבים שהוא כתב בגיל 17 לסבתא שלי והוא הכי התרגש בעולם. התחלנו להיות בסוג של קשר והוא שלח לי מכתבים. לפני שנה יהודה נפטר והייתי בהלוויה שלו".
ואילו מהמפגש עם גייזי צפריר נולד הסרט. "ישבתי בסלון ביתו, הוא הגיש לי תה וסיפר סיפור חיים שלם ומטורף. בין היתר הוא היה שליח מוסד באיראן ופינה משם את הישראלים במהפכה האיראנית. אמרתי לעצמי: 'טוב, אולי אני אעשה אתו איזה סרט'. ורגע לפני שיצאתי, שאלתי אותו את השאלה הכי חשובה וטובה בעולם: 'תגיד לי, מכל הקריירה הזאת, יש סיפור אחד שנשאר לך?'. ואז הקשיש החמוד הזה הלך לחדר שינה וחזר עם הספר 'עכשיו קוראים לי כופרת' שכתבה נוני דרוויש, ואמר: 'תראי, זאת הבת של מוסטפא חאפז. כשהייתי בן 20 חיסלנו את אבא שלה. כתבתי לה מייל, אני בקשר איתה - ואני רוצה לפגוש אותה'. שאלתי את גייזי: 'והיא יודעת שהשתתפת בחיסול?'. בשנייה שגייזי אמר לי: 'היא לא יודעת'. הבנתי שזה סרט עם פוטנציאל בינלאומי. ואז המפיקה אסנת סרגה מענני שמעה על זה, ומיד האמינה בסיפור ויצאנו לדרך".
"בעקבות 7 באוקטובר התעוררתי להבין את השנאה"
זה המקום לספר על אביה של נוני דרוויש - קולונל מוסטפא חאפז, שמונה ב-1949 לתפקיד מפקד המודיעין המצרי ברצועת עזה והיה למעשה האיש החזק ברצועה. חאפז עסק בין היתר ארגון ושיגור חוליות פדאיון מרצועת עזה לתוך ישראל. ב-1956 הוא חוסל באמצעות מעטפת נפץ, שנשלחה אליו על ידי צה"ל. בתו נוני הייתה ילדה כשאביה חוסל. המשפחה חזרה לקהיר. נוני למדה סוציולוגיה ואנתרופולוגיה והחלה לעבוד בסוכנות החדשות של המזרח התיכון. "נוני עברה מהפך מאוד גדול. אבא שלה שנא ישראלים, ולאחר מותו, הסביבה עודדה אותה ואת אחיה לרצח יהודים כנקמה על מות האב. אחרי שהיא התאהבה בגבר נוצרי, נוני עברה לארצות הברית והתנצרה. כשהגיעה לארצות הברית עדיין שנאה את ישראל - אבל באסון התאומים קרה לה מהפך והיא כתבה מאמר בשם: 'גדלתי בג'יהאד ואני תומכת באמריקה ובמערב'. המאמר הזה הפך ויראלי. נוני התחילה לתמוך לאט לאט גם בישראל ואף הקימה את הארגון 'ערבים למען ישראל'".
"מתוך נוני עיוני"
(באדיבות כאן 11)
במסגרת העבודה על "נוני, עיוני", שוורץ שקעה בתחקיר מקיף על עזה. "טבעתי בהיסטוריה שלה ונחשפתי לחומרים מדהימים בכל הארכיונים".
לאיזה תובנות הגעת?
"בדיעבד יכול להיות שהייתה לנו הזדמנות אחרת מול גמאל עבד אל נאצר שהיה נשיא מצרים. אם היינו קצת יותר מכבדים אותו וקצת יותר מבינים את המקום שממנו הוא מגיע, יכול להיות שהגורל של כל האזור היה קצת אחר".
איך נוני הגיבה להצעה שלך לעשות עליה סרט?
"דבר ראשון כתבתי לנוני בפייסבוק: 'היי, קוראים לי פז, אני עיתונאית ועובדת בטלוויזיה, קראתי עלייך ואני רוצה לראיין אותך'. עוד לא סיפרתי לה כלום על גייזי. נסענו אליה ב-2022 ללוס-אנג'לס ודיברנו על האסלאם הרדיקלי. הבאנו אותה לארץ והפגשנו אותה עם גייזי, וזה היה מאוד מרגש. גייזי לקח אותה לאנדרטת החץ השחור הסמוכה לגבול ולבארי, שם הוא רצה להתוודות בפניה. נוני ישבה מולו ואני הייתי בדפיקות לב, מה היא תגיד לו? נוני שאלה אותו: 'רגע, אתה לא היית סתם חייל במלחמה הזאת?', וגייזי אמר: 'לא. הסעתי את הסוכן מוחמד לגבול עזה – סוכן ששלח את מעטפת הנפץ לאבא שלך'. נוני שאלה: 'אתה הסעת את הסוכן? ממש שלחת אותו?', וגייזי השיב בחיוב. נוני סיפרה מה קרה לה באותו יום שהודיעו לה שאביה נהרג ונהרסו לה החיים. 'אני לא מאשימה אותך. גם אבא שלי היה גיבור, וגם אתה. גם אני יכולה להתנצל על המעשים של אבא שלי'. כשגייזי גילה לה, נוני כבר הייתה במקום שהיא בשולם עם ישראל, וכל המשפחה שלה נידתה אותה בגלל היחס האוהד שלה לישראל. אז היא לא נפלה מהכיסא. אבל הרגע האנושי הזה היה מאוד, מאוד חזק. נוני בכתה מולו וגייזי הושיט לה יד והם התחבקו. היה לי רגע של הקלה ושלום עולמי".
4 צפייה בגלריה
התנהלות אחרת מול נאצר הייתה יכולה לשנות את הכול. מתוך "נוני עיוני"
(צילום: אוריאל סיני, באדיבות כאן 11)
חבר השופטים של פסטיבל חיפה התרגש במיוחד מ"סצנת המפגש הטעונה ובכייה החרישי של הבת המגלה שהאיש המושיט לה יד הוא זה שנטל את חיי אביה", וסבר בצדק ש"היא אחת העוצמתיות שנראו על מסך הקולנוע הישראלי בשנים האחרונות".
שוורץ מרחיבה על הרגע של הושטת היד. "גייזי באמת נתן לה יד כי הוא בעצמו אבא, והילדים שלו לא ראו אותו כי הוא היה כל היום במוסד. למרות מחיר המלחמות, היה בהושטת היד משהו נורא מלא באופטימיות. ובעוד השניים נפגשים על הגבול, מתחתיהם כנראה נחפרה איזו מנהרה".
7 באוקטובר נתן ל"נוני, עיוני" - ולפיוס שמתרחש בו - משמעויות חדשות. "לפני 7 באוקטובר, נוני אמרה לי: 'העזתיים שונאים אתכם מאחורי הגבול, הם שבויים של ההסתה הכל כך גדולה, ובחיים הם לא יעשו איתכם שלום'. נוני גם הזהירה מפני השמאלנים של הקמפוסים בארצות הברית. מסתבר שבעבר היא רצתה להרצות בקמפוסים ולא נתנו לה לספר את הסיפור שלה יותר. היא אמרה שהם לא מבינים על מה הם מדברים".
חמישה ימים אחרי מתקפת החמאס, נוני התקשרה אל שוורץ בדמעות. "'את בסדר?', היא שאלה, 'כולם בסדר? גייזי בסדר? אני כל כך מצטערת והלב שלי איתכם, אני לא ישנה'. נוני לא מפסיקה לכתוב בעד ישראל ושומרת על קשר הדוק עם גייזי".
4 צפייה בגלריה
לא מפסיקה לכתוב בעד ישראל. נוני דרוויש, מתוך "נוני עיוני"
(צילום: אוריאל סיני, באדיבות כאן 11)
מה אפשר ללמוד מ"נוני, עיוני"?
"קודם כל, שהבן אדם יכול וצריך לדעתי לשאול את עצמו את השאלות שיסיטו את עצמו מהגורל שיועד לו. נוני בעצם פקפקה בזהות שלה. וגם גייזי באיזשהו אופן. רק זה מוביל למפגש וחיבור. מה עוד? צריך לראות את הגלגל הזה, הרצף של המלחמות שלא פוסק פה. אני אדם מאוד אופטימי ואוהבת לעשות סרטים וכתבות על סיפורים גדולים מהחיים. אבל עכשיו קשה להיות אופטימיים, אחרי מה שקרה. גם לי קשה עכשיו למצוא את הטוב והאופטימיות בעזה. כל הזמן דיברו על זה 'שהעזתים גדלים לתוך כל זה', ובעקבות 7 באוקטובר התעוררתי להבין את השנאה. זה לא שאני עכשיו צביקה יחזקאלי, אני לא שם. אנחנו תכלס חיים איתם ולא מבינים מאיזה מקום הם מונעים. צריך לדעתי ללמוד את התרבות של האחר ולדבר איתו. אני גם לא אעזוב את המדינה. זאת המדינה שלי, זאת המהות שלי, אני אוהבת את המקום הזה. מחפשת את התקווה פה, בשביל הילדים שלי".
