לראשונה מזה שנים, כיסה מעטה לבן ועמוק את ברלין, רגע לפני פתיחת המהדורה ה-75 של פסטיבל הסרטים. יש משהו מרגש עבור הצופה הישראלי שמוצא עצמו מכתת רגליו בשלג בדרכו לצפות בסרט חדש בבכורה עולמית; גם אם הסרט הזה הוא "האור" (Das Licht), סרטו החדש והמונומנטלי של טום טייקוור ("ראן לולה ראן") שנבחר לפתוח את הפסטיבל השנה, ויומרותיו מרקיעות-השחקים מבקשות להקביל בין ניכור משפחתי וכל סוגיה גלובלית אופנתית שנמצאת על הפרק. אבל מה שהיה מעניין וחשוב יותר זו העובדה שמנהלת הפסטיבל החדשה, טרישה טאטל, ניצבה על השטיח האדום, בטקס הפתיחה, יחד עם שחקנים גרמנים, כשהם אוחזים בתמונתו של דוד קוניו החטוף בעזה. הסרט עליו, "מכתב לדוד", יסוקר מיד.
יתר על כן: בעוד שבשנה שעברה על רקע המלחמה בעזה נערכו כמה הפגנות נגד ישראל במתחם הפסטיבל, אחת מהן בשוק הסרטים שאליו התפרצו מפגינים מיליטנטים, השנה נערכה הנהלת הפסטיבל מראש. בהודעה שנשלחה הובהר כי על אף שהפסטיבל שומר על חופש הביטוי סביב העימות הישראלי-עזתי, באי האירוע הונחו להשתמש ב"זהירות מיוחדת" במשפט "מהנהר עד לים פלסטין תהיה חופשית" שנחשב בגרמניה כהסתה. במהלך הטקס עצמו קראה טאטל לדקה דומייה כדי לציין את "אותם אנשים שלא יכולים להיות פה איתנו", חברים וקולגות בין היתר מעזה, הגדה המערבית, ישראל ואוקראינה. השחקנית זוכת-האוסקר טילדה סווינטון ("החדר הסמוך"), שהתכבדה באירוע בפרס דוב זהב מיוחד על מפעל חיים, ביקרה בנאומה את פעולותיהן של ממשלות מסוימות ואת "הרצח ההמוני המבוצע על ידי מדינות, זוכה לתמיכה בינלאומית, ומטיל טרור פעיל על יותר מאזור אחד בעולם שלנו".
גם השנה קראו גופים גרמניים כ-Film Workers for Palestine ו-Strike Germany להחרים את הפסטיבל בשל מה שהם רואים "נכונותו של הפסטיבל להיות שותף לאסטרטגיה המתמשכת של ממשלת גרמניה לצנזר באגרסיביות כל ביקורת על רצח העם המתמשך של ישראל נגד הפלסטינים". סווינטון, הידועה בתמיכתה בתנועת ה-BDS, התייחסה לכך במסיבת עיתונאים שנערכה למחרת טקס הפתיחה. בתגובה לשאלתה של עיתונאית "הארץ" שני ליטמן היא ענתה: "אני מעריצה גדולה של תנועת ה-BDS ורוחשת לה כבוד רב. החלטתי שזה היה חשוב יותר עבורי להגיע". היא הוסיפה ואמרה כי "כולנו מתמודדים עם התחושה הזו של חוסר-אונים. חרם הוא לעיתים קרובות הדבר החזק ביותר שאנו יכולים לעשות". היא גם ציינה כי לא רק המלחמה בעזה, אלא "כל המלחמות נוגעות אלינו".
בשנה שעברה משך את תשומת הלב בפסטיבל, לפחות זו הישראלית, סרטם של יובל אברהם ובאסל אדרה, "אין ארץ אחרת" שזכה בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר והפך מאז למועמד מוביל לזכייה באוסקר בקטגוריה זו. נאומי הזכייה של צמד היוצרים עוררו תגובות זעם בישראל ובעקבותיו ספג אברהם השמצות ואיומים ברשתות החברתיות. השנה נראה כאילו מטוטלת הפסטיבל נעה לצד השני, לא רק משום המחווה המרגשת לחטופים אלא גם בהכללתם של שני סרטים העוסקים ב-7 באוקטובר. הפרמיירה של אחד מהם, "מכתב לדוד" של תום שובל, נערכה אתמול (ו').
דוד קוניו ואחיו התאום איתן הופיעו בסרט הביכורים של שובל, "הנוער" (2012), שהבכורה שלו התקיימה בפסטיבל ברלין של אותה שנה. ביום 7 באוקטובר האחים, תושבי ניר עוז, נאבקו על חייהם מול חלאות החמאס שפשטו על הקיבוץ. דוד ואחיו הצעיר אריאל נחטפו לעזה יחד עם אשתו של דוד שרון, ושתי בנותיהם התאומות ששוחררו בינתיים בעסקת החטופים הראשונה. באמצעות מבחני בד, קטעים מהסרט "הנוער", סרטים ביתיים וחומר תיעודי שצילם בניר עוז ובכרמי גת (שם מתגוררים עתה ההורים), יוצר שובל קולאז' קולנועי מרגש שהוא-הוא ה"מכתב" שבשם הסרט המופנה לאדם שאינו יכול כרגע לקרוא/לצפות בו. סרט שבו הבמאי מנהל דיאלוג עם הדמות שברא ועם השחקן שמגלם אותה מתוך עמדה של אחריות - ואפילו אבהות.
live
"הנוער" - טריילר
(יחסי ציבור)
הסוגה של מכתב קולנועי נדירה למדי. קשה שלא להיזכר בסרטם של ז'אן לוק גודאר וז'אן פייר גורין, "מכתב לג'יין" (1972), ש"קורא" תצלום חדשותי של השחקנית ג'יין פונדה בעת ביקורה בווייטנאם בזמן המלחמה. ישנם בסרטו של שובל אותם הרהורים מטא-קולנועיים המתקשרים לסרט הנ"ל, בעיקר כאשר הוא תוהה על האופן שבו המציאות חטפה את הסרט שלו, בו גילמו דוד ואיתן אחים החוטפים נערה בת שכבתם וכולאים אותה במקלט ביתם כדי לזכות בכופר כסף שיסייע למצוקה הכלכלית בה נמצאת משפחתם. צפייה בשניים בקטעים מתוך "הנוער" שמקבלים עתה הקשר שונה לחלוטין – כפי שאפשר לראות בלא-מעט סרטים ישראליים שנעשו לפני השבת הארורה ההיא – יוצרת בעיקר אפקט מצמרר. עדותו של איתן, בביתו המפויח בניר עוז אליו הוא שב לצרכי הסרט, כיצד הסתגר בממ"ד עם אשתו וילדיו, חסרי אונים מול האש המכלה מסביב, ואיך נפרדו הוא ואשתו מהילדות מתוך אמונה שאלו הם רגעיהם האחרונים – היא רגע רב-עוצמה שרק ממחיש את גודל הזוועה. בסרטים ביתיים שצילמו בני משפחת קוניו אפשר לראות כמה אנשים אלמונים שיהפכו בהמשך, בעל כורחם, לסמל של הטבח הנורא, ביניהם חברי הילדות של דוד, ירדן ושירי ביבס.
הסרט שהופק בין היתר בידי ננסי ספילברג (אחותו של) ישודר בהמשך השנה ב-HOT8. ספילברג נעשתה מעורבת בסרט אחרי שחוותה בעצמה את מתקפת החמאס, שכן היא שהתה בישראל יחד עם בתה ונכדה באותה שבת. את שובל היא הכירה דרך חבר משותף, הבמאי ג'ייק פאלטרו (שיחד עם שובל כתב את התסריט של "יוני אפס"). אבל היה מעניין לשמוע את תגובות הקהל אחרי ההקרנה. מול העוינות כלפי ישראל אשתקד, עוינות שהפסטיבל לא ממש ידע איך להתמודד מולה – הפעם הטון היה אחר לגמרי. שובל ציין את החיבוק החם שקיבל ממנהלת הפסטיבל ואת הסמליות שבעצם הקרנת "מכתב לדוד" באותו פסטיבל שבו חגג "הנוער" בכיכובו את בכורתו. הוא ביטא את געגועיו לדוד וחרדתו לו, והבהיר שהסרט שצפינו בו יהיה שלם רק אחרי שדוד יחזור וצילומי שובו מהשבי ייכללו בו. אבל את הדברים הכי מפתיעים בעוצמתם השמיע דווקא המנחה מטעם הפסטיבל של השיחה-אחרי-הסרט בפנייתו לשובל. "בשנה שעברה החמצנו הזדמנות גדולה להראות סולידריות ואמפתיה", הוא אמר, "ואני אסיר-תודה שבאת". דבריו התקבלו בתשואות סוערות.
"מכתב לדוד" הוא אחד משני סרטים תיעודיים המוקרנים בפסטיבל ועוסקים באירועי 7 באוקטובר דרך סיפורם של החטופים. הסרט האחר הוא Holding Liat על מאבקם של בני משפחתה של ליאת אצילי שנחטפה אף היא מניר עוז יחד עם בעלה, אביב, וחזרה במסגרת העסקה הראשונה. אביב, למרבה הטרגדיה, לא שב בחיים. הוא נרצח במהלך המתקפה וגופתו נחטפה לעזה.
נוכחותם של שני הסרטים האלה בפסטיבל מייצרת השנה נרטיב אלטרנטיבי לזה של אשתקד, ואפילו הפגנה פרו-פלסטינית שנערכה בקרבת ארמון הפסטיבל נראתה כלא מעניינת כבר איש. שלוש נשים ניצבו בשלג עם שלט שעליו כתוב בגרמנית "קולות מעזה", ואז התקפלו. עתה הגיעה עת קולם של החטופים להישמע.
