להקות לא מתות כשהסולן שלהן הולך לעולמו לאחר מאבק במחלה קשה. וגם לא כשהבסיסט, שהיה שם מהיום הראשון, מבין שאין טעם להמשיך ככה, ומחליט לפרוש ממנה שנים ספורות לאחר מכן. ואפילו לא כששני החברים שנותרו בה יוצאים למסע חיפושים אחר מועמדים לאיוש עמדת הפרונט-מן, גם כשברור לכל (ובעיקר להם) שלאיש שישב פעם במשבצת הזו לא ניתן למצוא ממלא מקום ראוי. להקות מתות כשאנשים מפסיקים לאהוב את המוזיקה שלהן. ולכן קווין, שהופיעה בפעם האחרונה בהרכבה המקורי ב-1986, ואלבום האולפן האחרון הטוב שלה (בניגוד לאלו שהורכבו משאריות של אחרי מות) יצא ב-1991, תחיה לנצח. או לפחות לעוד כמה שנים טובות. לא סתם באלבום הרקוויאם שלה, פרדי מרקורי הכריז שההצגה חייבת להימשך. והיא אכן נמשכת.
עם המחשבה הזו אני נוסע עם הבת הבכורה שלי לבכורה הישראלית של המחזמר הבריטי We Will Rock You המבוסס על להיטי קווין. פעם היה צריך לטוס ללונדון או לניו-יורק כדי לתפוס מיוזיקל מדובר. היום מספיק לקפוץ למשכן לאמנויות הבמה בתל אביב בשביל לצפות באחד שכזה. המיוזיקל של קווין - שנכתב בידי בן אלטון יחד עם בראיין מיי ורוג'ר טיילור (השניים שקווין היא עדיין מקום העבודה שלהם), שאף הצליחו לעניין בהפקתו אחד בשם רוברט דה נירו - לא בדיוק חדש. הוא עלה לפני יותר מעשרים שנה בלונדון, ועבר מאז כמה סיבובים מוצלחים בבירת בריטניה, וגם בעולם. לישראל הוא מגיע עכשיו אולי קצת באיחור, אך גם בזמן יחסית נוח בלוח השנה: בין סוף החופש הגדול לבין תחילת חופשת החגים. השבועיים האלו בשנה שבהם אנשים פחות יוצאים לחופשות בחו"ל, ואם נשאר להם עוד משהו בעו"ש אחרי הפיגוע המתמשך שהוא יולי-אוגוסט, הם כנראה ישמחו להעביר שעתיים וקצת בהיכל הממוזג הזה שתמיד חוויה לשבת בו.
לכתבות נוספות במדור:
בגדול, וסליחה מראש מיוצרי We Will Rock You, העלילה במיוזיקלים המבוססים על שירי פופ או רוק של אמן או להקה מסוימים, לא כל כך חשובה. הרעיון המקורי שתוכנן למחזמר של קווין היה להציג את סיפורו של הסולן מרקורי, אבל על הבמה המחזמר מתאר מציאות אחרת, המתרחשת בעתיד, בערך עוד 300 שנה מהיום במקום די מדכא ושמו iPlanet. שבו ילדי הגא-גא (חלק מהדמויות נקראות על שם שירי קווין או בהשראת שורות מתוכם, כמו Killer Queen ו-גלילאו פיגרו סקראמוש מתוך Bohemian Rhapsody), צופים בסרטים גנריים ומאזינים למוזיקה מתוכננת שנוצרה על ידי מחשב, בזמן שכלי נגינה חיים אסורים והרוק הוא ז'אנר שכבר אינו מוכר לאיש. בעצם יכול להיות שמדובר בכדור הארץ של 2023. אל דאגה, בסוף המחזמר, ולאחר שכל השירים המתבקשים של קווין בוצעו, המוזיקה הטובה מפעם מנצחת. היא תמיד מנצחת בסוף.
מתוך המחזמר We Will Rock You
(צילום: נעמה ברקן)
אבל גם פה, ולמרות כמה הברקות יפות, העלילה הזו נועדה לתפקד רק כחוט שאמור לקשר איכשהו בין כמה להיטים ותיקים שהרבה מאוד אנשים אוהבים ויודעים לשיר. ברגע שמצאתם יוצר שכזה, שגם זכה להצלחה, שגם מסוגל למשוך קהל בטווח גילים מגוון, ושיש לו מחד להיטים סוחפים ומאידך גם כמה בלדות מרגשות - יש לכם בינגו. לא סתם בין אלו שזכו עד היום למחזות זמר שכאלו תמצאו בחו"ל את אלטון ג'ון ואבבא, ובארץ את צביקה פיק ושלמה ארצי. סביב המוזיקה של לד זפלין או ג'נסיס קצת יותר מורכב לבנות ספקטקלים שכאלו. כשזה עובד יפה בגזרת המיוזיקל, המפיקים וגם האמנים שהשירים שלהם מעורבים בעניין, יכולים להתקדם משם אל הכסף הגדול באמת, ולהפוך את המוזיקה שלהם מבסיס למיוזיקל לסרט באורך מלא.
לא בדקתי את זה, אך אני מניח שבניגוד לצופים הנרגשים שהוזמנו להצגת הבכורה של We Will Rock You בלונדון של 2002, מי שקנה אמש כרטיס לבכורה שלו בתל אביב ראה לפחות פעם אחת את "רפסודיה בוהמית" בקולנוע. הסרט ההוא, שאולי הרגיז לא מעט טיפוסים שמכירים לעומק את סיפורה של הלהקה, עשה לה בסופו של דבר שירות אדיר: הוא חשף את המוזיקה שלה בפני אנשים שלא נולדו כשמרקורי מת. אמש באולם, הבת חובבת המיוזיקלים שלי, ממש לא הייתה היחידה שהגיעה אל קווין בעקבות ההופעה של רמי מאלק בסרט ההוא ופחות בגלל שרכשה בנעוריה את התקליט של Sheer Heart Attack או של The Works במחלקת המוזיקה של המשביר לצרכן.
הדבר היפה במחזות זמר דוגמת We Will Rock You הוא שהם מאפשרים גם לתיירים מוזיקליים ליהנות. לא כי הם מעמיקים או שהם מציעים תובנה מחודשת אודות שירים שאתה אוהב, אלא בגלל שהם בדיוק ההפך הגמור מכך. ולפחות במובן הזה המיוזיקל הבריטי הדי מהנה והמאוד תיירותי הזה הוא יותר "זמר" משאר "מחזה". למרות שהעלילה הדי סתמית והמשחק מזכירים מחזות שמקבלים לרוב בפסטיגל בחנוכה, וחלק מהנאמברים די חלשים מבחינה מוזיקלית, אתם לא צפויים לסבול לאורך שתי המערכות. הקהל מופעל פה ושם ומוחא כפיים בכל המקומות הנכונים, אנשים שרים את המילים ומצליחים להתגבר על העלילה הרדודה, כי למי אכפת ממנה כשהמוזיקה שברקע היא חלק מפסקול חייך.
כמעט כל להיט של הלהקה נמצא כאן: מ-Innuendo הפותח, דרך Radio Ga Ga, One Vision Somebody to Love, Killer Queen ו-Don't Stop Me Now שמציגים את שני הגלים שלה בשנות השבעים והשמונים - עם מינון גבוה יותר למחצית השנייה והפופית יותר מהאייטיז - ועד לשיר הנושא המתבקש שמוצמד (כמו במקור) ל-We Are the Champions וממנו אל הגראנד פינאלה שהוא Bohemian Rhapsody. משמח לגלות ש-Fat Bottomed Girls השיר הכיפי שמיי הגיטריסט כתב ב-1978 לאלבום המופלא Jazz שרד איכשהו את מתקפת הטרלול הפרוגרסיבי שמצמצמת את נוכחותו במרחבי שירותי הסטרימינג כרגע. חבל רק ש-Don't Stop Me Now, השיר הכי כיפי של הלהקה מקבל בקושי דקה ומסתיים עוד לפני שהתחלת להתחמם בכיסא. ויש עוד כמה פספוסים פה: היה אפשר לוותר על האזכור לפסקול שקווין כתבו לסרט "פלאש", וגם הרגעים שבהם ילדי הגא-גא שרים ורוקדים נראים יותר כמו פרסומות לחיים הטובים שיהיו לכם מרגע שתעברו לסיבים אופטיים ופחות להלם העתיד שאפיין את הקליפ של הלהקה מהאייטיז.
3 צפייה בגלריה
נראים יותר כמו פרסומות לחיים הטובים שיהיו לכם מרגע שתעברו לסיבים אופטיים, ופחות הלם העתיד. מתוך המחזמר We Will Rock You
(צילום: מוטי קמחי)
זה רחוק מלהיות מבריק בכל שנייה או דקה, אבל זה בהחלט עובד. בזכות השירים, ולא פחות מכך, הודות לכוכבת שמשחקת את סקראמוש. היא שרה וגם משחקת ברמה אחת מעל יתר הקאסט, והמבטא הדרום אפריקאי מלא החן שלה הוא בונוס נוסף, שגורם לך לדמיין שאתה נמצא כרגע בלונדון. הגרסה הנוכחית של המחזמר הקוויני מצליחה לשמור על כללי התקינות הפוליטית ועדיין להצחיק לפרקים, בעיקר באזכורים לשלל שירי הפופ והרוק שנעים על הרצף הנפרש מאלביס, ועובר דרך הביטלס והרולינג סטונס ומגיע עד לבריטני ספירס ואמינם. וגם אם הסוף צפוי - הנאמבר החותם הוא מהטובים פה, והדרך אליו לא מושלמת, קצת קשה לבוא בטענות למיוזיקל שבסך הכול בא לעשות הרבה כבוד לשירים שאתה אוהב ושאולם שלם שר במקהלה.
