באחד הרגעים היותר חזקים ומטלטלים בסרט התיעודי "צילו של המפקד" - וכאלה לא חסר - נכנס הנס יורגן הס, בנו של רודולף הס, מפקד מחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו, למשכנה הלונדוני של ניצולת השואה היהודייה אניטה לסקר-וולפיש, מי שהייתה צ'לנית אשר ניגנה בתזמורת שליוותה את הצועדים והצועדות אל תאי הגזים.
"צילו של המפקד" - טריילר
(קרדיט: באדיבות Tulip Entertainmet)
הס הגיע מלווה בבנו קאי, כיום כומר בשטוטגרט. במפגש נכחה גם מאיה לסקר-וולפיש, פסיכואנליטית ובתה של המארחת, שיזמה את המפגש המצמרר והטעון. "אתה מכיר את הביטוי: 'הלב נפל לי לתחתונים'? אז ככה זה היה. מטאפורית כמובן", אומרת מאיה. "לפני הפגישה פחדתי מאוד. כל אותו בוקר הייתי בלחץ. כשהגעתי לבית של אמא חששתי שהיא תגיד לי להסתלק, אבל כשפתחתי את הדלת, אמא אמרה: 'ברוכה הבאה הביתה, גיבורה'. זה היה הדבר הכי יפה שאמא אמרה לי בחיים. ידעתי שעשיתי את המעשה הנכון כשיזמתי את המפגש. הייתי בסיפור הזה המתווכת, הפסיכולוגית, אדם, הבת של אמא שלי וכולי. ועכשיו היה לי תפקיד חדש: המארחת. איך מבצעים את התפקיד הזה?".
7 צפייה בגלריה
"בסרט רואים את אמא שלי במצג הכי יפה וחינני שלה". מתוך "צילו של המפקד"
(באדיבות Tulip Entertainment)
עבור אמא שלך זה בוודאי היה מפגש משמעותי ביותר.
"בסרט רואים את אמא שלי, אישה בשלהי שנות ה-90 לחייה, במצג הכי יפה וחינני שלה. היה נראה כאילו יש אור שקורן ממנה - והאור הזה לא תמיד היה שם. פתאום היה בה אור שהתעלה על הכול. זו הבעה שאני לא רואה אצלה הרבה. אמא הייתה מלאה בנדיבות ובחמלה שמעולם לא ראיתי. אני לא יכולה להגיב בשם משפחת הס, אני לא בנעליהם, אבל אני באמת מאמינה עמוק בלב שמבחינת הנס יורגן, הענקנו לו מוות שלו יותר".
הס הביא עימו למפגש מתנה למארחת - עוגה שמאפיינת את ברסלאו, העיר הגרמנית (כיום קוראים לה ורוצלב והיא בשליטת פולין), שבה אניטה לסקר-וולפיש נולדה. "זו הייתה הפעם הראשונה לדעתי שניצולת שואה מזמינה את המשפחה של מפקד נאצי ידוע לבית שלה והיא עוד מוקפת בתמונות של האנשים שאיבדה - אנשים שרצחו הנאצים - והם נפגשים באווירה כה אינטימית", אמרה דניאלה וולקר, במאית הסרט "צילו של המפקד" לחתום מעלה, כשביקרה לאחרונה בארץ. "אניטה הזמינה אותם לקפה ועוגה, אז הם הביאו עוגה שנעשתה על פי מתכון מברסלאו - והם היו די בלחץ".
איפה הם מצאו עוגה כזאת?
"בני משפחת הס רצו להביא לאניטה משהו סמלי. הגענו מצילומים באושוויץ לילה לפני כן, כך שלא היה זמן לעשות דבר. מה גם שאי-אפשר לקנות עוגה מברסלאו בלונדון. אז אחת הבנות שלי, בשלנית מצוינת, עשתה תחקיר ומצאה מתכון לעוגה בשם מיליסנט מברסלאו ואפתה אותה. אניטה שמחה מאוד. העוגה הייתה מאוד טעימה. זו הייתה סצנה כל כך מרגשת, לראות אותם יחד. בצילומי הביקור ניסיתי להישאר כמה שיותר בלתי נראית. היו לנו שתי מצלמות ונעמדנו בפינה, כך שפשוט ניסינו להתבונן במה שקורה. מה שהיה מעניין הוא שאניטה, שאיתה תמיד דיברתי באנגלית, פתאום הפכה שוב לגרמנייה. היא סיפרה להנס יורגן: 'אתה יודע, אבא שלי שירת בצבא הגרמני, לחם במלחמת העולם הראשונה ועוטר בצלב הברזל'.
"במובן מסוים הייתה להם מורשת תרבותית משותפת. האמת היא שאבא שלה, כפי שהיא אומרת, היה מאושר בגרמניה עד שהנאצים הופיעו. מבחינת הנס יורגן, השיחה הפכה למאתגרת כשאניטה שאלה: 'האם אתה שונא את אבא שלך?'. אניטה גם אמרה כמה היא שמחה להגיע לאנגליה אחרי המלחמה, להפוך לאזרחית בריטית, לעשות קריירה כנגנית בתזמורת, ולאחר מכן היא חתכה את גרמניה לגמרי מחייה".
"זעמתי שלמשפחה שלי אין קברים, שאין לנו מקום לבקר"
"צילו של המפקד" הוצג לראשונה בפסטיבל דוקאביב שנערך לאחרונה, וזכה בפרס יד ושם למצוינות קולנועית בסרט דוקומנטרי על השואה. בנימוקי חבר השופטים נכתב: "הסרט בוחן את מורכבות ההשלכות של השואה ואת הרלוונטיות שלה כיום. וולקר מעלה שאלות כואבות על אשמה, אחריות, זהות וזיכרון, ומתמקדת בהשפעותיהם על בני הדור השני והשלישי, הן של הקורבנות והן של המרצחים. בזכות עבודת בימוי נוקבת ורגישה, נחשפים היחסים הבין-דוריים בשתי המשפחות במבנה נרטיבי דחוס ומהודק". עכשיו "צילו של המפקד" מגיע לבתי הקולנוע בישראל, וכדאי מאוד לראותו.
7 צפייה בגלריה
"פעם הראשונה לדעתי שניצולת שואה מזמינה את המשפחה של מפקד נאצי ידוע". דניאלה וולקר בהקרנת "צילו של המפקד"
(באדיבות Tulip Entertainment)
הכול התחיל כשמאיה לסקר-וולפיש (66) חוותה את משבר גיל 60, והחליטה לצאת למסע בעקבות שורשיה. "כיאה לבת לדור שני לשואה אני נוראית במערכות יחסים - שלושה בעלים, שלושה נישואים כושלים. אז אמא שלי תמיד הייתה ה'אחר' שלי. אלה יחסים של אהבה עמוקה אחת לשנייה, ואנחנו דומות יותר מכפי שהיא מוכנה להכיר - גם בי יש חלק קטן מהאומץ שלה".
במסגרת המסע, לסקר-וולפיש אף בחרה לעזוב את הבירה האנגלית ולעקור לברלין. "תמיד הרגשתי שאני במקום הלא נכון, ולא מצאתי את המקום שלי. הרגשתי שאני לא יודעת מי או מה השבט שלי, וששאלת היהדות מבחינתי קשורה יותר באינדיבידואל מאשר בקהילה. בעשור שקדם לכך התחלתי להתעסק יותר בטראומה בין-דורית והבנתי שיש חיים שלמים שגזלו ממני, ושאולי זה ההסבר לתחושה הזו של חוסר-השייכות.
"לא יכולתי להמשיך ורק לשער השערות, הייתי חייבת לבדוק - אז כתבתי את הספר הראשון שלי: 'הסיפור שלי לאורך שלושה דורות: מכתב לברסלאו', שעוסק בחוויות ובשיחות הדמיוניות שלי עם הסבים שלי. זעמתי, כמוהם, שלמשפחה שלי אין קברים, שאין לנו מקום לבקר - שהם פשוט איפשהו שם. לא הכרתי אותם, והם מעולם לא ידעו מה קרה לבנות שלהם. בספר גם כתבתי על החלום שהיה לי, שהרגיש כמו פנטזיה אז - שאולי הבית שלי הוא בעצם ברלין. אבל הייתה רק דרך אחת לגלות, אז החלטתי ללכת על זה. לפני ארבע שנים, כשהייתי בת 62, עשיתי את המהלך. כן, אני משיגנע".
7 צפייה בגלריה
מימין לשמאל: הנס יורגן הס, קאי הס ומאיה לסקר-וולפיש. מתוך "צילו של המפקד"
(באדיבות Tulip Entertainment)
ב-2020, ימי סגרי הקורונה, איש יחסי הציבור של הספר של לסקר-וולפיש - שהפך רב מכר בגרמניה - יצר קשר עם וולקר, במאית גרמנייה-ארגנטינאית שחייה בלונדון. "מסתבר שמאיה הייתה מעוניינת לדבר על טראומה בין-דורית", מספרת וולקר. "חשבתי שזה רעיון די מעניין, אבל כדי שאוכל לעשות סרט הייתי זקוקה לאלמנטים נוספים. התחלתי לעשות מחקר באינטרנט שהוביל אותי לאוטוביוגרפיה של רודולף הס. וכשקראתי אותה התקשיתי להאמין שאף אחד לא עשה עליו סרט. אחר כך גיליתי שגם היו לו צאצאים. הנכד, שאותו מצאתי, היה בערך בגיל של מאיה. בשלב הזה התחלתי לחשוב שאולי הסיפורים המקבילים של הצאצאים משני הצדדים, הן של הקורבנות והן של המרצחים, הם הסיפור של הסרט. אחרי בערך שנה פגשתי את הנס יורגן הס ואחר כך את הנכד קאי".
וכך וולקר החלה לצלם סרט, שאחד משיאיו הוא הביקור של לסקר-וולפיש, יחד עם הנס יורגן וקאי הס, באושוויץ. "לקראתי הביקור באושוויץ הבנתי שאני חייבת לשמור על גבולות מאוד ברורים ביני לבין הבן והנכד של הס", מעידה לסקר-וולפיש. "כי לא יכולתי לחזות איך אני ארגיש בנוכחותם. כך למשל החלטתי שלא אחלוק איתם ארוחות ושאלון במלון אחר. זה בא לא ממקום אגרסיבי אלא דווקא ממקום אינסטינקטיבי. ואז, כשנפגשתי איתם לראשונה באושוויץ לעיני המצלמה, חשתי בבעתה שלהם. הרגשות שלי התפוגגו כלא היו, ורק ידעתי שאני דוממת - שהזמן עומד מלכת. הנפש שלי נאלמה דום".
7 צפייה בגלריה
"בפעם הראשונה שנפגשנו הוא אמר: 'אבא שלי היה הבוס והגיע לו למות כי הוא זה שהיה אחראי לזוועות". דניאלה וולקר בהקרנת "צילו של המפקד"
(באדיבות Tulip Entertainment)
וולקר מצידה טולטלה בצילומים במחנה המוות. "הביקור באושוויץ היה מזעזע. אומנם צילמתי שם בעבר, אבל הפעם יכולתי לראות את המקום בפעם הראשונה מנקודת המבט של הנס יורגן, שגדל בבית הצמוד לגדר. כשאתה מכחיש את מי שאבא שלך היה במשך תקופה כל כך ארוכה, ואז אתה קורא את הספר של אבא ומגלה שיש בו דברים נוראיים, ואחר כך אתה גם הולך לראות אותם ואתה נמצא בתא גזים ורואה את כל מכונת ההרג - את התיעוש האכזרי של הרצח - מבחינתו זה היה שובר לב. וליבי נכמר עליו. כולנו הרגשנו כך".
אז מה בעצם הנס יורגן חשב על אבא שלו עד אז?
"הנס יורגן זכר את הילדות המאושרת שלו באושוויץ ולא הצליח להיזכר בשום דבר נורא שקרה. אולי זו הייתה אסטרטגיה לשרוד, אתה פשוט מסתכל קדימה ולא מתבונן על העבר. על אף שבתת-מודע הוא ידע שדברים מזעזעים קרו באושוויץ, בראש שלו הוא ניסה להפריד בין האירועים האלה לבין אבא שלו. בפעם הראשונה שנפגשנו הוא אמר: 'אבא שלי היה הבוס והגיע לו למות כי הוא זה שהיה אחראי לזוועות, אבל הוא לא באמת היה מעורב בהן - הוא פשוט חתם על מסמכים ורכב על סוס'. כשאתה יודע עמוק בלב שיש משהו כל כך נורא, שקשור לאדם שכל כך אהבת - אולי זו הדרך היחידה שבה הוא יכול היה להמשיך בחייו".
בשנה האחרונה, סיפורו של רודולף הס חזר לתודעה, בזכות הסרט העלילתי "אזור העניין", של הבמאי היהודי הבריטי ג'ונתן גלייזר, שזכה באוסקר הסרט הבינלאומי. "אזור העניין" בחר להדגים את הבנאליות של הרוע ולהראות את חיי המשפחה של הס, רעייתו הדוויג וחמשת ילדיו, מבלי להציג את הזוועות. "אני שונאת את 'אזור העניין'. לא הבנתי על מה כל המהומה ואת ההתלהבות", מכריזה לסקר-וולפיש. "אני שונאת אותו. אני לא אזכור אותו, חוץ מתחושת הבחילה הקלה שחוויתי כשצפיתי בו. סרט שהוא בזבוז זמן. הוא בעייתי בעיניי כי הוא נועד לאליטה האינטלקטואלית, לאנשים שכבר מבינים עניין. אם מישהו שלא יודע שום דבר הולך לראות את הסרט הזה, מה הוא בעצם לומד ממנו? הסרט רק אומר: 'הנה איך משפחת הס חיה בפאר'". וולקר לעומת זאת, סבורה שהסרט "מעניין סגנונית, ואהבתי גם את המוזיקה".
7 צפייה בגלריה
"העיתוי של הנאום היה כל כך לא במקום, והתוכן שלו היה כל כך לא יאה". במאי "אזור העניין", ג'ונתן גלייזר
(צילום: Jordan Strauss/Invision/AP)
מה חשבתן על הנאום השנוי במחלוקת והמקומם של גלייזר בטקס האוסקר, שאמר: "הסרט שלנו מראה לאן מובילה הדה-הומניזציה במירעה. השואה נחטפה בידי כיבוש שהוביל לקונפליקט עבור כל כך הרבה אנשים חפים מפשע, בין אם קורבנות 7 באוקטובר או המתקפה הנמשכת בעזה", וחולל שערורייה?
לסקר-וולפיש: "ג'ונתן גלייזר משיגנע. איש מטומטם. הוא דפק את עצמו. העיתוי של הנאום היה כל כך לא במקום, והתוכן שלו היה כל כך לא יאה. הוא מבוסס כולו, באופן ביזיוני לחלוטין, רק על הנחות חסרות ביסוס".
וולקר: "כמובן שג'ונתן גלייזר יכול לחשוב מה שירצה, אבל חבל שהנאום שלו מאפיל על הסרט עצמו - כי זה כל מה שכולם מדברים עליו. אני מניחה שהאוסקר זו במה שמאוד מורכב לנהל על גביה פוליטיקה".
"אמא אמרה לי: 'מאיה, אני מבינה עכשיו למה את מתכוונת כשאת מדברת על דיכאון'"
"צילו של המפקד" נפתח ונסגר בצילום של הנס יורגן הס ובנו קאי, מטיילים במדבר יהודה. "הופתעתי לגלות שרודולף הס היה בפלשתינה ב-1917", מנמקת וולקר את ההחלטה. "הס כתב על כך שהיה בירושלים ובשרונה בתל אביב. החלטנו לסגור את הסרט בסצנה במדבר, משום שמדינת ישראל הוקמה לאחר השואה. מאחר והס היה כל כך משמעותי בתור המפקד של אושוויץ ברצח יהודים אירופאים רבים, הרגיש נכון לרפרפר לזה שהוקמה מדינה, במטרה שאסון כזה כבר לא יקרה. הנס יורגן היה המום מהביקור בישראל. הוא מעולם לא חלם שיגיע אליה".
וולקר סיימה לערוך את "צילו של המפקד" לפני 7 באוקטובר, ואחרי מתקפת החמאס הרצחנית התלבטה האם לשנות את הסרט. "היינו אמורים להגיש ראף-קאט ל-HBO ואז אירע 7 באוקטובר והתעכבנו. הדבר הכי מחריד היה כשאניטה אמרה לי במהלך הצילומים: 'אני חושבת שהשואה יכולה לקרות שוב'. לא באמת הבנתי למה היא מתכוונת, ואז, באותה שבת, כשצפיתי בכל מה שקרה, המילים שלה צפו בראשי מיד וחשבתי שאניטה ידעה שאותם הכוחות שהיא חוותה ממקור ראשון בשנות ה-30 וה-40 עוד קיימים".
בסוף, וולקר החליטה לא להכניס את 7 באוקטובר לסרט שלה, והיא תעסוק בטבח ובחטופים ביצירות הבאות שלה, שעליהן היא כבר שוקדת. "אני מקווה שהמסר של התקווה שאניטה מביעה ב'צילו של המפקד', של דיאלוג, שיח משותף, העמידה זה מול זה והלמידה על אנשים אחרים, עובר לצופים. אניטה אומרת שאנשים צריכים ללמוד מי אנחנו, היהודים, והיא אומרת את זה לבן של המפקד, שמעולם לא פגש ניצולת שואה לפני כן. אלה המסרים שאני מקווה שאנשים ייקחו איתם מהסרט שלי".
לסקר-וולפיש מעידה ש-7 באוקטובר היה עבורה טראומטי. "הרגשתי שסוף העולם הגיע. עצבות אדירה. דאגתי לבני הדודים שלי שחיים בישראל. האנטישמיות היא כמו סרטן שנמצא בנסיגה, אבל הנה אנחנו שוב נאבקים איתו. מבחינתי, אף פעם לא חששתי להיות יהודייה, להפך - תמיד הייתי גאה בזה. מעולם לא חשתי את הצורך להתחבא ולהסתיר את שרשרת מגן הדוד שלי. עכשיו אני חושבת הרבה יותר על היהדות, מרגישה מפוחדת, חשה בושה, הלב שלי נשבר. אני גם חווה ייאוש אדיר מאמא שלי, שבפעם הראשונה בחייה אמרה לי: 'מאיה, אני מבינה עכשיו למה את מתכוונת כשאת מדברת על דיכאון'. אמא שלי, שהיא כמעט בת 99, בדיכאון".
מה עלינו ללמוד מהמסע שעברת עם אמא שלך בסרט?
"הסרט מייצג תקוה לעולם טוב יותר ועלינו ללמוד להיות אמיצים ולשים לב להזדמנויות - גם אם מדובר בהזדמנות קטנה. אם משהו מעניין אותך, צא להבין מדוע. תהיה אמיץ, תשאל שאלות, תהיה סקרן, ולעולם, לעולם אל לך לפספס את ההזדמנות לדבר עם השכן שלך - לא משנה מי הוא - כי יש לנו יותר במשותף כבני אדם, משיש מה שמבדיל בינינו. אז אני כמובן שבורת-לב על מה שקרה באוקטובר, אבל אני גם יודעת שמדובר במיעוט של אנשים מתועבים ומרושעים שעשו את המעשה הנאלח הזה. אני גם יודעת שעוולות אינן יוצרות צדק ואני מפחדת מהמקום שבו אנחנו מוצאים את עצמנו כיהודים כעת".
