מייקל לואיס היה בעיצומו של סיבוב קידום מכירות לספר נוסף שבו הוא לוקח נושא רציני וכבד, הופך אותו קריא, אנושי ומרתק, ומחכה לטלפון מהוליווד. בוקר אחד בסוף חודש מאי הגיעה שיחת טלפון אחרת לגמרי. דיקסי, בתו בת ה־19 של לואיס, נהרגה בתאונת דרכים. עולמו של אחד הסופרים המצליחים והמעניינים באמריקה של המאה ה־21 קרס תוך שניות. "זה עצב מסוג שלא הכרתי ולא ידעתי שקיים", אומר לואיס, חמישה חודשים אחרי, עדיין באבל עמוק ומנסה לחזור לאט־לאט לנשום, "לא חשבתי שיש משהו בקיום האנושי שאני לא יכול למצוא מילים לתאר אותו, ועכשיו אני יודע שיש".
מה שלומך?
“קצת יותר טוב מכפי שהייתי, והרבה פחות טוב מכפי שהייתי רוצה. אני חוזר לעבודה, יעזור לי לכתוב, אבל עכשיו זו כתיבה אחרת, כזו שהיא בעיקר הסחת דעת כי קל מאוד ליפול. דיקסי היא הדבר האחרון שאני חושב עליו לפני שאני נרדם והדבר הראשון שאני חושב עליו כשאני מתעורר".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הוטלגרם שלנו
דיקסי, שהייתה בתם האמצעית של לואיס ואשתו הצלמת, טבית'ה סורן, ישבה לצד החבר שלה, רוס שולץ, במכונית על כביש בקליפורניה. שולץ חצה קו צהוב והתנגש חזיתית במשאית. גם עכשיו עדיין לא לגמרי ברור מה קרה. "אף אחד מהמעורבים לא היה שיכור, ואף אחד לא יודע למה הם חצו את הקו ונכנסו ישר במשאית", אומר לואיס, "אבל זה דבר מתיש מאוד, הוא מייבש לחלוטין. אנחנו מתוכנתים מגיל צעיר להתכונן לחיים בלי ההורים שלנו, אבל אין לנו שום מנגנון שיכול לדמיין עתיד בלי הילדים שלנו. כל כך אהבתי אותה. הדבר הטוב ביותר שאני יכול לעשות עכשיו הוא לנסות בכל יום להיות אדם טוב לכבודה".
6 צפייה בגלריה
''לא חשבתי שיש משהו בקיום האנושי שאני לא יכול למצוא מילים לתאר אותו, ועכשיו אני יודע שיש''. מייקל לואיס
(צילום: AP)
אפשר להבין מדוע לואיס מרגיש שהכתיבה היא מה שיעזור לו עכשיו לא ליפול. סופר עם נשמה של עיתונאי, שכתב 14 רבי־מכר, חלקם היו עשרות שבועות בצמרת הרשימה, רובם דרמטיזציה של נושאים רציניים בחברה, בפוליטיקה ובספורט האמריקאיים דרך דמויות משניות שמקבלות את מרכז הבמה. The New New Thing מ־1999 ניפץ את בועת סיליקון ואלי רגע לפני שהיא התנפצה באמת; ''מאניבול'' מ־2003 לקח את הנושא המאוד נישתי של סטטיסטיקת בייסבול, והפך אותו לספר מרתק ואחר כך סרט מועמד לאוסקר שנתן לבראד פיט את אחד התפקידים הטובים בקריירה; ב־2006 הוציא לואיס את The Blind Side (''הזדמנות שנייה''), שפתח צוהר לעולם הפוטבול וחשיבותו של תפקיד אחד במגרש, דרך סיפורו של ילד שחור שאומץ בידי משפחה לבנה וגדל להיות כוכב. העיבוד ההוליוודי נתן לסנדרה בולוק אוסקר שמשנה קריירה; ב־2011 פירסם לואיס את The Big Short (''מכונת הכסף''), שתיעד את התפוצצות בועת הנדל"ן שהובילה למשבר הגדול של 2008, והפך גם הוא לסרט אוסקרים עטור כוכבים.
הבחירות לנשיאות ב־2016 זיעזעו את לואיס באופן קצת שונה מהליברל המצוי, וגם נתנו לו את הפרויקט הגדול הבא. כעיתונאי ותחקירן עם היסטוריה של כתיבה על קטסטרופות רגע לפני שהן מתרחשות, לואיס היה בטוח שחוסר המושג המוחלט של דונלד טראמפ בנבכי השירות הציבורי עשוי להוביל לאסון של ממש. ב־2018 הוא פירסם את The Fifth Risk, ספר שצלל למכונת הענק המקרטעת שנקראת "ממשלת ארה"ב", דרך הסיפור הקומי־טרגי של תהליך החפיפה שלא היה בין הבית הלבן של ברק אובמה לזה של דונלד טראמפ.
ממשל אובמה הקצה אז 3,000 איש שתפקידם היה ללמד את האנשים של טראמפ איך הממשלה עובדת. ההנחה הייתה שכמו בכל פעם שמתחלף נשיא, יום אחרי הבחירות יגיעו עשרות אנשים מהממשל החדש לכל משרד ממשלתי. אף אחד לא בא. לואיס עבר ממשרד למשרד ואסף את התדריכים שהוכנו לאנשים של טראמפ והעלו אבק. "חשבתי על איך זה עלול להרוג אותי", אומר לואיס, "ישבנו על פצצת זמן ורוב האמריקאים לא ידעו את זה".
צדקת, מסתבר.
"לא ידעתי עד כמה".
הזכויות על הספר נקנו על ידי לא אחרת מאשר חברת ההפקה של ברק ומישל אובמה, והוא אולי יהפוך יום אחד לסדרה בנטפליקס. עד שזה יקרה, הספר שהוציא לואיס שבועות ספורים לפני הטרגדיה של בתו, הוא כמעט סיקוול. The Premonition (''תחושה מוקדמת'') עוקב אחר קבוצה קטנה של רופאים ומדענים שהבינו מה הקורונה תעשה לארה"ב עוד כשהאמריקאים בקושי ידעו שיש מגפה כזו בסין, הפעילו את כל פעמוני האזעקה ואף אחד לא רצה לשמוע. זה כתב אישום גורף לא רק נגד התגובה הממשלתית של ארה"ב למגפה תחת טראמפ, אלא גם נגד מערכת הבריאות הציבורית האמריקאית כולה, והוא קורע לגזרים את המיתוס המקודש של המרכז לבקרת מחלות ומניעתן (CDC).
כמו תמיד, לואיס מפצח נושא כבד דרך דמויות אמיתיות וכתיבה שמרגישה יותר כמו מותחן מאשר נון־פיקשן. הגיבורה הגדולה של הספר היא ד"ר צ'ריטי דין, עוזרת מנהל המחלקה לבריאות הציבור בקליפורניה. בינואר 2020 ראתה דין ברשתות החברתיות צילומי וידיאו של אנשי ממשל סינים מרתכים דלתות של בתים בווהאן כדי למנוע מאנשים לצאת החוצה. "היא סיפרה לי שחשבה לעצמה, 'הם יודעים משהו שאנחנו לא יודעים, וזה אמיתי'", נזכר לואיס.
האינטואיציה של דין אמרה לה שבשדות התעופה הגדולים של קליפורניה כבר נכנסו אנשים עם הנגיף. היא התיישבה לעשות חישובים והגיעה למסקנה כי אם לא תהיה התערבות ממשלתית מיידית, בתוך ארבעה חודשים יהיו בקליפורניה 20 מיליון מקרים - חצי מאוכלוסיית המדינה הגדולה בארה"ב. דין הלכה לבוסים שלה וקיבלה תגובות שנעו בין גיחוך להפניית כתף קרה. אפילו אסרו עליה להגיד את המילה "מגפה" בקול רם. "צ'ריטי הרגישה לבד לגמרי, היחידה שכבר בינואר ידעה שהמגפה לא רק נמצאת בתוך ארה"ב אלא תכף תשטוף הכל", אומר לואיס.
ואז פוגשת דין קבוצת רופאים מחתרתית כמעט, שקוראת לעצמה ה"וולברינס" (זאבים). "אלה שבעה רופאים שכולם עבדו בעבר בבית הלבן, אבל כבר לא היו במנגנון קבלת ההחלטות בממשלת ארה“ב", מספר לואיס, "עכשיו הם נאלצו לקחת את הדברים לידיים, כי האנשים שהיו אמורים להילחם במגפה לא עשו זאת".
בראש הוולברינס עומד הגיבור השני של הספר, ד"ר קרטר מאצ'ר, שעוד בימי ממשל ג'ורג' בוש סייע בכתיבת תוכנית מענה לאומית מפורטת למקרה של מגפה. בינואר 2020 ישב מאצ'ר מחמש בבוקר עד 11 בלילה מול המחשב בביתו באטלנטה, וחיפש נתונים. "הוא מצא אתרים מווהאן", מספר לואיס, "השתמש בגוגל טרנסלייט כדי לדעת מספרי מתים. הוא הבין מהר שאנשים מדביקים בקצב מדהים".
דבר נוסף שהוא הבין, זה שאף אחד בממשל טראמפ לא מתכוון לעשות משהו, וצריך לפעול. הם יצרו קשר עם מרכזי בריאות ברחבי ארה"ב וכך הגיעו לצ'ריטי דין. התקווה הייתה שאם יצליחו לגרום לקליפורניה, הכלכלה החמישית בגודלה בעולם, להבין את גודל הסכנה, אולי גם הממשלה הפדרלית תתעורר. "צ'ריטי שאלה אחד מהוולברינס, 'מי מנהל את התגובה למגפה?'" מספר לואיס, "והתשובה הייתה, 'אף אחד'".
בסוף ינואר, חודש וחצי לפני שטראמפ הכריז סוף־סוף על מצב חירום לאומי, כתב מאצ'ר מייל פנימי לוולברינס: "איך שלא נהפוך את זה, אנחנו הולכים למשהו רע מאוד". בפברואר העלו החישובים של מאצ'ר צפי ל־300 אלף מתים מהווירוס בארה"ב. אנשים שהוא הציג בפניהם את המספר הזה חשבו שמאצ'ר החליק על מוחו המבריק. נכון לרגע כתיבת שורות אלה, מספר המתים בארה"ב עוומד על 720 אלף.
הגיבור השלישי בספר הוא ג'ו דריסי, ביוכימאי באוניברסיטת סן־פרנסיסקו, שכאשר ראה כי אף אחד לא עושה דבר בנושא הבדיקות, החליט לבנות מעבדת בדיקות משלו. הדרך היחידה להעביר את התוצאות הייתה בפקס, כי מתברר שככה עדיין עובדים בשירותי בריאות הציבור באמריקה במאה ה־21.
מול גיבורי־העל האנונימיים, יש לא מעט אנשים רעים בסיפור של לואיס, ודונלד טראמפ הוא אפילו לא הגדול שבהם. את הלהבים הכי משוננים שלו מפנה לואיס למרכז לבקרת מחלות ומניעתן, ה־CDC, היהלום שבכתר מוסדות־העל של הממשל האמריקאי, שכל החלטה שמתקבלת בחדר הישיבות שלו בוושינגטון משפיעה ישירות על חיי אנשים בקיבוץ בארי ובעפולה.
"הם נכשלו כישלון מחריד", אומר לואיס, "בהתחלה לא בדקו, אחר כך התעקשו לא להשתמש בבדיקות של ארגון הבריאות העולמי, ואז התברר שאין מספיק בדיקות. הייתה פה סערה מושלמת של נשיא חסר מושג וכישורים, היסטוריה ארוכה של פוליטיזציה ב־CDC, ומערכת בריאות ציבורית שלמעשה לא קיימת. כל הדמויות בספר מסכימות שהמערכת כל כך חולה, שהיא הייתה קורסת תחת כל ממשל. אין באמת מישהו שמנהל את מערכת בריאות הציבור של ארה"ב, זה רק המוני סניפים קטנים שמחליפים אינפורמציה בפקסים".
"כשאת ממסגרת את כל המגפה בפוליטיקה, זו קטסטרופה. הלכתי לאזורים ימניים שבהם היה מרד מוחלט נגד כל צעדי מניעה. פגשתי מישהו שאמא שלו מתה מקורונה והוא טען שאין דבר כזה, כי זה מה שהוא שמע מטראמפ או קרא באינטרנט, וניסה לשנות את סיבת המוות בתעודת הפטירה"
לואיס מספר כי בינואר ובפברואר 2020 הוטסו מאות אמריקאים מווהאן לארה“ב, אבל ראש ה־CDC דאז, רוברט רדפילד, סירב לבדוק אותם. "אם לא נבדוק, לא נגלה שהם נדבקו, ואם הם לא נדבקו, אז אין מגפה", אומר לואיס, "נדהמתי לגלות שהם לא בדקו אנשים שחזרו מווהאן כי פחדו מטראמפ, אבל להגיד 'זה הכל בגלל ממשל טראמפ‘, זה להתעלם מהבעיה הגדולה. כמו בהרבה תחומים אחרים, טראמפ הוא שיא הבעיה, הוא לא המקור שלה".
הספר מפרק את ה־CDC לחתיכות קטנות. זה כמו לנפץ את המיתוס של סופרמן.
"כן, זה הדהים אותי. ה־CDC כל כך מבוהלים היום מהפוליטיקה, שהם מסרבים לעשות משהו עד שיש להם את כל המידע. הבעיה היא שבמגפה אתה צריך לעשות החלטות עם מידע חלקי. כשמדובר באויב בלתי נראה אתה לא מאמין עד שאתה רואה אנשים חולים, אבל כשאתה רואה אנשים חולים אתה כבר בפיגור עצום. בגלל זה צריך להקשיב למומחים ולאפשר להם לעבוד בלי שום איום פוליטי. ב־1976 היו בניו־ג'רזי כמה מקרים של שפעת חזירים. ה־CDC לחץ לחסן אנשים במהירות, מספר אנשים מתו ובסוף המגפה הגדולה לא קרתה. מאותו רגע תפקיד ראש ה־CDC כבר לא היה עובד ציבור מוגן מפיטורים, זה הפך מינוי פוליטי של אנשים שבאים לתקופה קצרה ורק מנסים להימנע מקטסטרופה במהלך כהונתו של מי שמינה אותם. זה קורה אפילו כשיש נשיאים שתומכים לגמרי במדע ובעובדות, אז בוודאי כשבבית הלבן יושב נשיא שאין לו מושג".
בעיה אחרת שמקשה על מאבק במגפה כזו היא פשוט המבנה של הממשל בארה"ב. "אם אומרים, 'כולם צריכים לעטות מסכות' ופלורידה לא רוצה, אז אין מה לעשות. וכשאת ממסגרת את כל המגפה בפוליטיקה, זו קטסטרופה. הלכתי לאזורים ימניים בקליפורניה שבהם היה מרד מוחלט נגד כל צעדי מניעה. פגשתי מישהו שאמא שלו מתה מקורונה והוא טען שאין דבר כזה, כי זה מה שהוא שמע מטראמפ או קרא באינטרנט. הבן אדם הזה ניסה לשנות את סיבת המוות של אמו בתעודת הפטירה".
לואיס, 61, גדל בניו־אורלינס והיה בן 13 כשאביו נתן לו קצת מניות. הנער לא הבין למה האב צריך לשלם לברוקר כדי שירים טלפון וימכור או יקנה לו מניות, וכבר אז החל להתעניין בצד הפסיכולוגי של שווקים וכלכלה. הוא עבד בוול סטריט ועשה הרבה כסף בשביל בחור בן 25, לפני שהחליט שהוא שונא את זה, התפטר, והלך להיות עיתונאי וסופר שכותב ספרים עליהם רוכבים בראד פיט וכריסטיאן בייל לטקס האוסקר.
העובדה שספריו נקנים היישר ממכונת הדפוס והופכים לסרטים עטורי פרסים וכוכבים, לא שינתה את לואיס, לפחות לא כמו שאפשר לצפות. הוא עדיין איש חביב וקומוניקטיבי, שלא באמת יוצא בערב עם בראד פיט. "אני לא מבלה עם הסטארים האלה", אמר בעבר בראיון ל''ידיעות אחרונות'', "אני מכיר אותם בעבודה שלהם כשחקנים. הייתי פעם שלושה שבועות בדרכים עם ריאן גוסלינג, סטיב קארל וכריסטיאן בייל, ועד היום לא פגשתי בהוליווד אדם אחד שלא חיבבתי. אני חושב שהספרים שלי מושכים אנשים שיש להם עניין רציני בסיפור ובקולנוע, אז היה לי מזל לפגוש רק את הצד הטוב של הוליווד. כריסטיאן בייל קורע את התחת והוא טוב מאוד בעבודה שלו. זה עשה אותו מפורסם ועשיר, אבל כשאת רואה אותו על הסט, הכל מסביב זה בולשיט, הדבר היחיד שמעניין אותו זה העבודה. בראד פיט איש חכם ומצחיק, והלוואי שהיה לי בשבילך סיפור על איך עשיתי איתו קוק והלכנו למועדון חשפנות, אבל אין לי".
6 צפייה בגלריה
''עד היום לא פגשתי בהוליווד אדם אחד שלא חיבבתי''. מתוך הסרט ''מכונת הכסף'’
(צילום: AFP)
הספרים של לואיס, קריאים ונגישים ככל שהם, עדיין עוברים עיבוד שיתאים אותם להוליווד. ''הזדמנות שנייה'', למשל, נשאר כמעט לגמרי בתחומי הסיפור שעושה לאמריקה הלבנה נעים בגב, ולואיס לא עושה מזה עניין גדול. "קולנוע זה פורמט שונה לגמרי, סרט הוא סיפור קצר. במקרה של 'הזדמנות שנייה' ידעתי שהם יתמקדו באמא הלבנה השמרנית שלוקחת הביתה נער שחור במשקל 160 ק“ג ומצילה אותו, וכל שאר ענייני הפוטבול יהיו רק ברקע. עקרונית, הוליווד מעדיפה לעבוד עם סופרים מתים, אלה שבחיים עושים צרות, מתלוננים, רוצים להיות על הסט, יש להם תמיד מה להגיד. מאידך, הם לא רוצים שנתנכר לגמרי לסרטים כי הם צריכים שנעזור לייחצן אותם. אז הם מדברים איתי הרבה, אבל אני לא חושב שממש מקשיבים. הם מעמידים פנים שהם מתעניינים, ואתה מעמיד פנים שהם מתעניינים, וכל עוד אף אחד לא מעמיד פנים שזה אמיתי, אז הכל נחמד“.
העיבוד הקולנועי שהכי הרשים את לואיס היה ''מכונת הכסף''. "זה סיפור מסובך עם המון דמויות שבאמת נוגע עמוק בכלכלה, והם הפכו אותו לסרט מרתק ומהנה מאוד מבלי לאבד את הבסיס". ''מכונת הכסף'' גם דומה הכי הרבה ל־The Premonition, עוד מקרה שבו בירוקרטים בממשלה לא הקשיבו למומחים שהזהירו מאסון. גם הספר הזה כבר נמכר ויש להניח כי ההפקה שלו תתרומם מהר לדרמה קצבית עם שמות גדולים.
"הרגשתי את הדמיון ל'מכונת הכסף' תוך כדי העבודה", אומר לואיס, "העולם התמוטט ואתה מוצא את האנשים האלה שלא רק ניבאו את ההתמוטטות אלא גם תיארו בדיוק איך היא תקרה. אלה לא האנשים שאתה מצפה להם ואולי בגלל זה אף אחד גם לא מקשיב להם".
למרות האופי העיתונאי של The Premonition, לואיס לא מתיימר להיות אובייקטיבי - הוא חושב שארה"ב הייתה צריכה להגיב באגרסיביות בקנה מידה של סגר אוסטרלי מלא וארוך. הבעיה היא שבלתי אפשרי לעשות את זה באמריקה של היום. "אני חושב שאם הייתה מנהיגות רצינית ומאחדת, האמריקאים היו מסכימים לחודשיים של סגר מלא בכל המדינה", אומר לואיס, "ואז עוד לפחות 200 אלף איש היו חיים היום".
נאמר שהיה נשיא אחר, הוא כן היה יכול לבצע סגר לאומי? מנדט מסכות?
"בכנות, לא בטוח. אולי ג'ורג' בוש היה יכול, כי הרפובליקנים כנראה היו מקשיבים לו והדמוקרטים מראש נמצאים בצד שהתייחס למגפה ברצינות. אובמה לא היה יכול כי הימין שונא אותו מהבטן. הם לא הקשיבו לאנטוני פאוצ'י, הם בוודאי לא היו מקשיבים לאובמה".
המים כל כך עכורים היום שאתה גם לא יודע מי מהמומחים באמת מומחה.
"זה אחד הנזקים הקשים ביותר של האינטרנט ופני התקשורת במאה הזאת. אם רופא מאוניברסיטת סטנפורד הולך ל'פוקס ניוז' ואומר שלא יהיו יותר מ־5,000 מתים, אנשים מאמינים לו, הוא הרי נראה כמו מי שיודע על מה הוא מדבר".
גילויי השנאה כלפי רופאים ומדענים הם אחד הדברים המדכאים ביותר שהביאה המגפה הזאת.
"אני לא יודע איך זה היה בישראל, אבל באמריקה המגפה הספציפית הזאת יצרה לחץ מטורף על אנשי בריאות הציבור, ואפילו האמיצים ביותר הושתקו. הורידו להם את הראש. רק חברה שבורה מענישה את האנשים שעושים את העבודה הכי חשובה של הצלת חיי אדם".
אולי אמריקה מפולגת מכדי לעמוד באתגרים גדולים.
"אין ספק שממשלת ארה"ב שבורה לגמרי, והיא שבורה בכוונה. מפלגה אחת מנהלת מלחמה נגד הממשלה, והמפלגה השנייה לא נלחמת מספיק לשמור על הממשלה. מומחים פורשים ולא מוחלפים, המנהיגים מאוד מבוגרים ואין להם אנרגיה לנסות לתקן. חוץ ממלחמה צבאית, אני לא רואה שום משבר שממשלת ארה"ב במאה ה־21 יכולה לנהל. התגובה של ארה"ב למגפה הייתה כמו קבוצת ספורט מאוד מוכשרת שהייתה לה עונה איומה ונוראה. זה מרגיז במיוחד כי כל האסטרטגיה של צעדי מניעה, ריחוק חברתי ומסכות, הומצאה במהלך ממשל בוש. אובמה המשיך את הקו הזה, הקים צוות תגובה מיוחד בבית הלבן, ואז בא טראמפ ופיזר אותו. פעם הייתה לנו מכונה שעבדה די טוב, אבל לא טיפלנו בה ונתנו לחלקים ממנה להירקב. טראמפ הוריד עליה פטיש סופי, אבל המכונה הייתה מקולקלת בתהליך של עשרות שנים".
אם נמשיך את אנלוגיית קבוצת הספורט, איך אפשר לחזור לשחק טוב כשחצי קבוצה לא יכולה לחיות עם החצי השני?
"יותר נכון לומר ששליש מהקבוצה לא יכול לחיות עם שני שלישים. השליש הזה פיתח לעצמו מציאות מדומה, כי המציאות האמיתית באמריקה המשתנה לא נעימה לו, וכשאתה לא חי במציאות אתה לא משתף איתה פעולה. אבל אני מאמין בדור הצעיר הנוכחי ובגלל זה אני בכל זאת אופטימי. נותרו לי שני ילדים ואני חייב להיות אופטימי בשבילם, אחרת מה הטעם בכלל".
פורסם לראשונה: 07:10, 29.10.21
