הפחד הקיומי מפני היום הארור-אך-בלתי-נמנע שבו איהפך לבּוּמֶרִית מניע אותי. אני מדמיינת שזה לא קורה בבת אחת אלא בטפטופים: פה בדיחות עלומות וקמטוטי מצח; שם לסנן "לא הבנתי"; להרגיש פתאום לא חלק משיחה; לא רלוונטית ולא מעודכנת ולא מגניבה.
את הפחד מלהיהפך לבומרית יש להבחין מפחדים אוניברסליים משיקים, כמו הפחד מזקנה ומהתופעות הנלוות לה. כנראה אקבל בהשלמה את הקמטים, כבר מחבקת את קווצות שיער השיבה וגם לא ממש אכפת לי להתמסר לסדר יום של מתנ"ס. הבומרית הזה הרי מזמן כבר לא קשור לגיל, וכמו הרבה ביטויים מדויקים ומוצלחים הוא חורג מגבולות הגדרת המקור (בני דור הבייבי-בום, מי שנולדו בין השנים 1964-1946), וכיום הוא כבר חוצה מגזרים וגילים.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אפילו המוות לא ממש מפחיד אותי כמו החרדה המצמיתה מפני היום שבו אקבל רשמית תגית של בומרית (ברור לי שזה יגיע - אני פשוט לא רוצה להיות שם כשזה קורה). לאזכר את וודי אלן, נגיד, זה מגה-בומרי ואפילו אנטי-Woke, אז העברתי לסוגריים. אלא שהפחד הזה לא משתק ולא מעוור, אני משתמשת בו כמו מנוע סילון, נחושה להשאיר ביני ובין הבומריות הצפויה מרחק בלתי משתנה. לא לתת לה להשיג אותי. אישה בורחת מבשורה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אנשים עושים דברים משונים כדי להבטיח שיישארו צעירים. הם מביאים ילדים, עושים הסבה להוראה או מסכימים להעביר איזה קורס באוניברסיטה, פותחים יוזר בטיקטוק, מפלרטטים עם המארחת בכניסה למסעדה (מזהים אותה בקלות: זו הבחורה הצעירה שהדרך היחידה להביא אותה למקום היא בהבטחה ל-60 שקל לשעה). מזריקים חומצות, מתמכרים לספורט, מנהלים רומן. נוסעים לצימר ומעיזים להדליק את הג'וינט המקומט ששמרו במגירת הגרביים מאז הפעם האחרונה.
אני עצובה לבשר שגם אם מחברים את כל הטכניקות יחד - זה לא קרוב למספיק. כי לבומריות יש אחיזה בלתי נראית. היא מתגנבת בדיוק ברווחים. ברגעים קטנים של חוסר תשומת לב. כך, למשל, כמעט קרה כששמעתי בפעם הראשונה על תנועת "ציפורים אינן אמיתיות" (BirdsAren'tReal). השטן הבומרי הקטן שישב לי על כתף ימין עיקם את הגבות והתאווה לצווח "מה לעזאזל הילדים המפגרים האלה מעוללים עכשיו?", אלא שאז הוא הושתק באגרסיביות על ידי הפחד הקיומי שיושב תמיד על כתף שמאל: "רגע, חכי שנייה", הדיאלוג שלי עם עצמי התעקש, "כנסי לגוגל לפני שאת מתעוותת".
2 צפייה בגלריה
מדבקה של תנועת ''ציפורים אינן אמיתיות'' מעל תמונת נשיא ארה''ב לשעבר, ג'ורג' בוש
(צילום: רויטרס)
אז נכנסתי. ציפורים אינן אמיתיות היא תנועת רשת פרודית מופלאה של צעירים בני עשרים וכלום שגורסת - באופן מגוחך אך מחוכם להפליא - שהציפורים, כלומר כל הציפורים, הוחלפו בידי ממשלת ארה"ב ברחפני ריגול. יש האשטאגים, יש דיונים ברדיט, יש אפילו מחאות אמיתיות ומרצ'נדייז, ויש גם פיצ'רים ב"ניו יורק טיימס" שמפרקים את התופעה מהראש ועד הקצוות. הרעיון הוא לייצר אמירה כל כך מופרכת ומגוחכת עד שהיא בעצמה תהפוך לאמירה: אנשי כדור-הארץ-שטוח, מתנגדי החיסונים ומכחישי המגפה, בארה"ב זה כולל גם את תומכי טראמפ, כולם עושים ברשתות החברתיות שימוש אבסורדי, מופרע, אז הנה - ככה זה נראה באמת. ישר לתוך הפרצוף שלכם.
אנשי "ציפורים אינן אמיתיות" הם צעירים שמנסים לומר: אתם, הבומרים שבנשימה אחת מפחדים מהטכנולוגיה פחד מוות אבל גם משתמשים בה בדרך הכי שטחית שיש, כלומר בחוסר ביקורתיות, בשיתוף-יתר, בעיוורון מוחלט, אתם הסכנה האמיתית. לא אנחנו. אנחנו נולדנו עם האינטרנט, ואנחנו מבינים את גבולות הגזרה של המרשתת. אנחנו מכירים את המניפולציות של ענקיות הטכנולוגיה. מבינים מה זה אלגוריתם ומה הוא מעדיף. הנה, עובדה. קראתם כותרת על ציפורים שהוחלפו ברחפני ריגול, והגבות שלכם כבר מקומטות והאצבע כבר על ה"שתף". חכו רגע, שנייה. פתחו איזה גוגל, למען השם.
מרצה מבוגרת ממני אמרה לי לפני משהו כמו עשור, שהדרך הבטוחה לחמוק מהתיישנות הנפש (אז המונח בומר עוד לא היה שגור) היא להקיף את עצמך באנשים צעירים ולהישאר סקרנית. אני לא בטוחה עד כמה היא עצמה הצליחה במשימה, אבל את העצות האלה אני שומרת קרוב ללב. כשאני שומעת קיצור, סלנג או ביטוי חדש שאני לא בטוחה מהו - אני מיד ניגשת לאורבן דיקשנרי, האורים והתומים המילולי. אם יש תבנית טוויטר חדשה, קופי-פסטה (גגלו את זה) ששוטפת את הפיד או מם חדש - אני מחפשת אותם, אקטיבית. אחרי טרנדים בטיקטוק, אני מודה, קשה לי יותר לעקוב - אבל בשלב שבו הם עושים כותרות אני, בדרך כלל, כבר מכירה אותם. סקרנות טהורה.
להקיף את עצמך באנשים צעירים אולי נראית כמו משימה מורכבת יותר מללחוץ על אייקון החיפוש באפליקציות השונות, אבל ברשתות החברתיות גם זה כבר לא סיפור גדול. יוזר בטיקטוק עושה פלאים, אבל גם לעקוב אחרי צייצניות וצייצנים צעירים - לא להסתפק בשמות הגדולים עם עשרות אלפי העוקבים, אלה שכולם מפברטים, שמדברים על הכול אבל על כלום. בכלל, להיות אקטיביים בתוך חוויית השימוש זה מפתח אמיתי - גם לעניין של ממש, לא רק כדי להבטיח שלא תישארו מאחור.
זה מרוץ. ברור. לא תמיד אפשר לתפוס את הכול. לפעמים זה קצת מעייף. לפעמים זה מרגיש מיותר. למתבוננים מהצד, אני בטוחה, זה עלול להיראות פתטי (פתטי יותר מלדחוק 60 קילו שבע פעמים בשבוע או להילחם בקו השיער הנסוג? לא בטוחה). אפשר לחשוב על זה כמו על התמכרות לאקטואליה - דבר שהישראלים דווקא מצטיינים בו. אלא שבמקום לקבל את התוכן שלי מבכירי הבומרים של המדיה, בעיניים עצומות ובלי טיפה של מחשבה, אני מעדיפה לקבל אותו בזוויות. עם האדג' המתבקש, ההכרחי אפילו. כן, חשוב לי לדעת איך אנשים צעירים ממני חווים את העולם, בעיקר כי לרוב, מה לעשות, הם די צודקים.
אולי זה קשור לגיל שלי. החודש אציין 35 שנות קיום, מה שמציב אותי לפי כל הטבלאות המעודכנות בגבול התחתון של המילניאלז. אבל בומריות, כאמור, היא לא עניין דורי. אני מכירה אנשים צעירים ממני שחושבים ומתנהגים כמו בומרים, וגם, מעט אומנם, מבוגרים ממני שממש לא. ה"אוקיי בומרִ" התחיל אומנם כטרנד טיקטוק לפני בערך שלוש שנים, אבל בומרִ כמושג עצמאי נולד עוד הרבה קודם. מיד הוצמד לו כתב אישום באייג'יזם - שזה בעצם הדבר הכי בומרי שאפשר לעשות, כי זה אישום שנשלף מהמותן ולא לוקח בחשבון את ההווייה הבומרית שלה, ואני לא יכולה להדגיש את זה מספיק, אין גיל.
את ההוויה הזאת קצת קשה יותר לפרק. אני מניחה שהיא אומרת דברים שונים עבור אנשים שונים, אבל אצלי היא מתנקזת לכדי הפחד מקדמה. לא רק קדמה טכנולוגית - כן, זה בומרי לשלוח סטיקרים של שבת שלום ואימוג'י של פרח, לא לזהות קופי-פסטות או להשתמש בספוטיפיי החינמי, אבל עם אלה עוד אפשר לעבוד. בומריות אמיתית היא הפחד מקדמה מחשבתית-רעיונית, מקדמה חברתית. אנשים צעירים משנים את עולם העבודה - ומנהלים בומרים נבהלים מזה; נשים צעירות חושפות גברים מתערטלים - ובומרים עושים סולד אאוט על הופעות של לואי סי.קיי; ב"כלכליסט" חושפים את עומק השחיתות בשימוש בפגסוס של NSO - ובומרים ממהרים להגיד ש"לא אמור להיות לנו אכפת, כל עוד אין לנו מה להסתיר".
זה ממש בסדר לא לרצות להישאר מאחור, ככה אני מספרת לעצמי. או לפחות - זה בסדר ממש כמו לצבוע את שיער השיבה, להתמכר לרכיבת אופניים או לנסוע לריטריט מיינדפולנס בהרי ירושלים. זו החומצה ההיאלורונית של הנפש שלי. הפילאטיס של המוח. השאכטה הגנובה שמאפשרת לי להרגיש שהחיים עוד לא לגמרי חמקו ממני. שאני עוד מסוגלת להיות בתנועה. להיות רלוונטית. חושבת, אבל גם חשובה.
