את אמיליה קלארק אנחנו מכירים מ"משחקי הכס", את פיבי דינבור מ"ברידג'רטון", ואת שרה סנוק מ"יורשים". עם דייזי רידלי ואלדן אהרנרייך עשינו היכרות בשוברי הקופות של טרילוגיית "מלחמת הכוכבים" וג'ונתן מייג'ורס חתר להצלחה דרך היקום הקולנועי של מארוול, ואת אן הת'אוויי, ג'וליה לואי דרייפוס, ג'ניפר קונלי, טיפני האדיש, אלכסנדר סקושגורד, צ'יווטל אג'ויפור, גאל גרסיה ברנאל ואדם למברט אין באמת צורך להציג. כולם כוכבים גדולים בהוליווד, אבל בשבוע הקרוב הם יגיעו לעיירת הנופש הנידחת פארק סיטי לרגל פסטיבל סאנדנס.
5 צפייה בגלריה
דייזי רידלי. מתוך Sometimes I Think About Dying
(צילום: courtesy of Sundance Institute)
סאנדנס הוא פסטיבל גדול עם סרטים קטנים, שמקווים לעשות את זה בענק. הכוכבים שנידבו את שמם לחלק מההפקות דלות התקציב הללו כדי לאפשר להן לצאת דרך עם כמה מזומנים בכיס, יגיעו לחגוג את הבכורות החגיגיות באירוע הפסגה של הקולנוע העצמאי האמריקני. חוץ מנאומים נרגשים על הבמה, ראיונות לתקשורת, והשקות כוסית באפטר-פארטיז, לפעמים הם מתגייסים לקידום המכירות של הסרטים המחפשים לעצמם עסקת הפצה שתהפוך את כל המאמץ לכדאי מבחינה כלכלית. כבר עכשיו אפשר לזהות כמה יצירות שעשויות להיות ברות מזל גם באקלים הבעייתי הנוכחי של הקולנוע המסחרי, ואולי אפילו להתחיל לצפות קדימה לאוסקר 2024.
לאורך השנים, התחרות העלילתית האמריקנית היוותה קו זינוק מוקדם לעונת הפרסים, ולראייה המקרה האחרון של "קודה", זוכה הפרס הראשון בסאנדנס 2021, שיצא מטקס האוסקר עם שלל פסלונים, בהם לסרט הטוב ביותר. גם הפעם יש כמה יצירות שעשויות לעורר תהודה ולהשתלב במרוץ בעתיד. כך במקרה של המותחן הפסיכולוגי Fair Play של הבמאית קלואי דומונט שהבמאי ראיין ג'ונסון ושותפו הישראלי רם ברגמן נמנים על מפיקיו. פיבי דינבור ואלדן אהרנרייך מגלמים שני אוהבים בניו יורק, שקידום בקריירה משחית את הזוגיות שלהם. ב-A Thousand and One של איי.וי רוקוול עומדים במרכז יחסים מעוותים בין אם עבריינית לבנה הקטן (הסרט הופק בין השאר על ידי אורן מוברמן, הקולנוען הישראלי-אמריקני).
רידלי מככבת ב-Sometimes I Think About Dying של רייצ'ל למברט על צעירה שמכורה להרהורים מורבידיים שמונעים ממנה לחוות את החיים, מוות יש גם בדרמה הקומית Theater Camp, כשמולי גורדון מקנה טון אפל אך משעשע לטרגדיה שמתחוללת בקבוצת תיאטרון. כרגיל בסאנדנס יש תשומת לב מיוחדת לקהילות של מיעוטים בארצות הברית וכך הפעם עם הדרמות All Dirt Roads Taste of Salt של רייבן ג'קסון שעוסק בנשים אפריקניות-אמריקניות, Fancy Dance של אריקה טרמבלי על צעירה אינדיאנית, ו-The Persian Version של מרים קשברז על משפחת גולים מאיראן. אבל יותר מגיוון אתני, ברור מאז ומתמיד כי פסטיבל סאנדנס מעניק עדיפות לסיפורים של נשים, שנעשים על ידי נשים. שמונה מתוך 12 סרטי התחרות העלילתית האמריקנית נעשו על ידי במאיות. ניסיון לקדם מהפכה מגדרית בתעשייה באמצעות אפליה מתקנת.
הבמאים ברי המזל שהצליחו להתקבל לתחרות העלילתית האמריקנית הם אלייז'ה ביינום השחור עם סרטו Magazine Dreams שבו מגלם ג'ונתן מייג'ורס באדי-בילדר במשבר קיומי, וכן היוצרים האסיאתיים סינג ג'יי. לי עם The Accidental Getaway Driver ורנדל פארק עם Shortcomings. "גברים לבנים עצבניים" לא תמצאו פה, והכי קרוב שתגיעו הוא ווק לונגלוב-קלוט, שהוא אומנם גבר לבן, אבל טרנסג'נדר שסרט הבכורה שלו Mutt צולל לחוויות היומיום שלו. הטמעת הערכים הפרוגרסיביים הללו היא חלק ממדיניות מוצהרת של הפסטיבל, כמעט 70 אחוז מהיצירות בכל ארבע המסגרות התחרותיות האמריקניות והבינלאומיות נעשו על ידי נשים, ובחלק מהמקרים - שיתוף פעולה גברי-נשי. בתחרות התיעודית המקומית יש ארבעה כאלה (כמו גם שת"פ של היוצרות הטרנסיות קריסטן לובל וזאקרי דרוקר).
5 צפייה בגלריה
לג'ונתן מייג'ורס יש משבר קיומי. מתוך Magazine Dreams
(צילום: courtesy of Sundance Institute)
התמונה משתנה במסגרת הבכורות שאינה כוללת תחרות אך מתחשבת יותר בהיצע הסרטים הקיים בשטח. בתוכנית הבכורות המאוזנת יותר יש רוב קטן ליצירות שנעשו על ידי גברים (14 מתוך ה-27). זה ממש לא אומר שגברים מוכשרים יותר מנשים או שסרטיהם טובים יותר, אלא מעיד על כך שלמרות האפליה המתקנת, בשוק החופשי יש עדיין הרבה יותר הפקות שמובלות על ידי במאים. מבחינת המארגנים, תוכנית הבכורות היא מושכת הקהל העיקרית, והיא מייצגת נאמנה יותר את הבציר הקולנועי הנוכחי. כך במקרה של הדרמה התקופתית "איילין" של וויליאם אולדרוד בכיכובן של תומאסין מקנזי ואן הת'אוויי, "פלורה ובנה" של ג'ון קארני עם אווה יוסון וג'וזף גורדון לויט, ו-Drift של אנתוני צ'ן עם סינתיה אריבו ואליה שווקאט.
כפי שאפשר להסיק ממקבץ זה, גם הסרטים המובילים שנעשים על ידי במאים מתרכזים בדמויות נשיות דווקא. ואילו במקרה של Passages של איירה סאקס עם אדל אקסרכופולוס, "קסנדרו" של רוג'ר רוס וויליאמס עם גאל גרסיה ברנאל, ו-Fairyland של אנדרו דרהאם בכיכובה של אמיליה ג'ונס עוסקים בקהילה הלהט"בית. ג'ונס, שמאז "קודה" הפכה לנסיכה של סאנדנס, מופיעה גם בדרמה Cat Person של סוזנה פוגל לצד ניקולס בראון ("יורשים"), ואילו אמיליה קלארק מככבת לצד אג'יופור בדרמת המדע בדיוני The Pod Generation של סופי בארתס. שווה אזכור היא הדרמה של הבמאית המוערכת ניקול הולפסנר You Hurt My Feelings, הפעם בכיכובה של ג'וליה לואי דרייפוס.
בגזרה התיעודית בולטים The Deepest Breathe של לורה מקגאן על החור הכחול בדהאב שבסיני, ו-Still של דייויס גוגנהיים על מאבקו של מייקל ג'יי. פוקס במחלת הפרקינסון, פיטר ניקס יציג את Stephen Curry על כוכב ה-NBA. לצד פועלו כמפיק, מוברמן מתהדר בפרויקט משלו כבמאי: המיני-סדרה Willie Nelson & Family שיצר ביחד עם תום זימני על האייקון המוזיקלי ווילי נלסון.
בעוד שבארצות הברית השיח מימין ומשמאל מתחולל במערבולות המגדר והמוצא האתני, ככל שמדובר בנעשה מעבר לים ניכרת חזית אחידה - במיוחד כשמדובר באזורי הסכסוך הבולטים של ימינו. מאוקראינה מגיעים לסאנדנס שני סרטי דוקו שישתלבו בתחרות התיעודית הבינלאומית: Iron Butterfly של רומן ליובי חוזר ליירוט טיסת חברת התעופה המלזית מעל אדמת אוקראינה ב-2014. מיטיסלב צ'רנוב וצוותו מסוכנות הידיעות AP, שסיפקו עבור רשתות התקשורת המערביות את הזוועות שחולל צבא רוסיה בעיר מריופול לפני כיבושה, ערכו את החומרים הנדירים מהשטח לסרט תיעודי 20 Days in Mariupol שמביא דיוקן קשה לצפייה של חורבן, מוות וייאוש. מראות דומים מביאה למסך הבמאית לינה. בדוקו האישי 5 Seasons of Revolution שיצרה כעיתונאית מלחמה בעל כורחה אפשר להתרשם מהשלכות פשעי ולדימיר פוטין, הפעם בסוריה.
אבל בעוד אוקראינה עדיין מהווה נושא חם על פני הגלובוס והשתקפותו על המסך הגדול, בפארק סיטי המחאה באיראן היא זו שתקבל את מרכז הבמה. גם אלו הרבים בישראל שדואגים להצהיר על התנגדותם העזה לאג'נדה הפרוגרסיבית, בוודאי יגיבו בשביעות רצון לעמדה זו כפי שהיא משקיפה מבחוץ על המשטר הדכאני בטהרן וניצבת מאחורי המפגינים על זכויות האדם ברפובליקה האיסלמית. לא פחות משלוש במאיות איראניות גולות יקרינו את סרטיהן דוברי הפרסית במסגרות התחרותיות בפארק סיטי: לצד הגרסה הפרסית של קשברז, נורה ניאסרי האוסטרלית תציג את "שאיידה" שבה מככבת זאר אמיר איברהימי ("עכביש קדוש"), וסיירה אוריך את הדוקו האישי "ג'ונא". בנוסף לכך נכללים בתוכנית "פרמונט" של באבאק ג'לאלי, והסרט הקצר "אז'ה" של הדי רזיאטי צ'ראן. העובדה שסרטה הקצר "באבא" עוסק בדמות של גבר איראני, עזר בוודאי לבמאית אניה צ'ירקובה להתקבל, על אף היותה אזרחית רוסיה.
ומה עם קולנוע ישראלי? ובכן, בניגוד לציפיות של העם היושב בציון ומנהיגיו, ולפחות עד להודעה חדשה שעשויה להגיע בקרוב בעקבות ממשלת הימין הנוכחית, העולם כיום עסוק באיראן ורוסיה, ממש לא בפלסטינים. אשתקד הוקרן בסאנדנס הדוקו המצוין "טנטורה" של אלון שוורץ שחזר לזוועות הנכבה, אך השנה הסרט היחיד מתוצרת הארץ צופה דווקא קדימה לעתיד, אל מחוץ לגבולות המטושטשים של מדינתו, והרחק מעבר לכדור הארץ, עם "הפרידה הארוכה ביותר" של עידו מזרחי והמפיק ניר סער, שמלווה את ההכנות של נאס"א לקראת משימה מאוישת למאדים מתוך נקודת המבט של צוות הפסיכולוגים של הארגון. הדוקו ישתתף בתחרות התיעודית הבינלאומית. כמו כן, תיחשף בפני הקהל הבינלאומי בפארק סיטי הסדרה הישראלית "חאנשי" של עליזה חנוביץ' כשיוקרנו ארבעה מפרקיה, לצד הסדרה החדשה של קסבייה דולן - The Night Logan Woke Up - שתוקרן במסגרת הטלוויזיונית, שאינה עומדת בקדמת הבמה של הפסטיבל. בסופו של דבר, ולמרות הכול, סאנדנס הוא עדיין פסטיבל קולנוע.
