שם האלבום החדש של עידן עמדי ("סופרמן"), כמו גם העטיפה שלו (חצי טורסו שרירי וחשוף, כתפיים רחבות, עיניים עצומות, מבט מלא משמעות לשמיים), לא מותירים מקום לספק: עידן עמדי מבין היטב את הדימוי שלו, שהתנפח לממדים מיתיים בגלל פציעתו במלחמה, ועכשיו הוא צריך לדבר על זה. להגיד מה מציק לו בסטטוס של גיבור וגם מה לא, איפה הכאבים חזקים יותר מכל מחיאות הכפיים וגם להודות שההילה סביבו יכולה להיות נעימה ואפילו ממכרת.
עבור מי שעוקב אחרי עמדי עוד מאז האודישן שלו ב"כוכב נולד", לא מדובר בהפתעה: למרות שכידוע הוא מיומן היטב בשימוש בנשקים אמיתיים, כיוצר, שחקן וגם כאישיות ציבורית, הרובה הכי יעיל באמתחתו הוא הכנות שלו. לכן היה זה די מוזר אם "סופרמן" לא היה מלא בנבירה עצמית, כשחלק מהשירים נשמעים ממש כמו יומן שמלווה את תהליך ההחלמה והשיקום (וגם הדיבור לפרקים בקצב שמתקרב לראפ מדגיש את אפקט הבולמוס הפנימי), לצד המאבק לא לשקוע באבל על החברים שהלכו, על הזמן הזוגי והמשפחתי שאבד וגם על צרות נוספות שהציבור אולי מתקשה להבחין בהן מבעד למסכה של "סופרמן". מי שציפה להמנוני תעופה פטריוטיים בנוסח "עם של גיבורי על" של התקווה 6 (שכמובן הזכירו את עמדי) או ל"חרבו דרבו" מסולסל, לא ממש טרח להכיר את האמנות של עמדי ואת ההתפתחות המעניינת שלו כסינגר-סונגרייטר.
למעשה, השיר הכי פחות צפוי באלבום הוא "דור המבול", שמגיע רגע לפני הסוף. עמדי מתאר שם תמונה חברתית קודרת, שמנוגדת לחלוטין לרוח הגבורה שהוא מייצג: "זה להגיד הרבה 'אני' וזה לשכוח למה/ ומה בכלל המהות? זה דור המבול/ וכל תיבה תשקע/ כי לא למדנו לשוט". בהינתן שעמדי לא יוצר בשיר הפרדה בין המרחב הצבאי והאזרחי, אפילו השם "דור המבול" נשמע כמו קונטרה לדיבור על "דור הניצחון". לכן יותר משירים אחרים, שהושפעו בפירוש מהמלחמה והפציעה, מעניין להבין מתי "דור המבול" נכתב ומדוע עמדי בחר לכלול אותו באוסף השירים הכי אישי שהוציא.
ברוב האלבום, לעומת זאת, עמדי מהלך על חבל דק שבין ספקנות בריאה כלפי פולחן האישיות סביבו להנאה קלה מהפריבילגיות שבכל זאת זמינות עבור נכס לאומי. הראיה המרכזית היא כמובן "לדפוק ת'ראש", שבו עמדי מגייס את רותם סלע, אסי ישראלוף, אורי גבריאל ודני קושמרו (!), שמגלמים דמויות סטריאוטיפיות במרחב הישראלי שיורות עליו קלישאות שממחישות את הפער בין הדימוי של עמדי למציאות. אולם דווקא בגלל שיש בשיר אפקט שופוני (שמפציע גם בסימפול מסיבת העיתונאים של עמדי ב"לב"), הוא מצליח לגעת פחות מאשר קטעים חזקים כמו "סופרמן" ו"לתת לחיים לרקוד" שפותחים את האלבום בעוצמה, או חשבון הנפש הקודח (יחסית, לא צריך להגזים) של "חמש צולבות שני רימונים". גם בתחום הלהיטים הפוטנציאליים יש לעמדי מה להציע בלי צורך ברעש וצלצולים (בשירים שמתלוננים על רעש וצלצולים): "עדיין פרא" מתהדר בלחן קליט והפקה ממכרת (וסולו חשמלית שיעבוד מצוין בהופעות) והפריטה האקוסטית המוצלחת של "שום דבר אחר" מזכירה בחינניות גם את Havana של קמליה קביו וגם את "אהבתיה" של שלמה ארצי.
אבל מה שחשוב ב"סופרמן", כלומר מתעלה מעבר לשיר טוב יותר או פחות, הוא שכל הטירוף סביבו דווקא חיזק את המחויבות של עמדי לא לומר וגם לא להרגיש את מה שבהכרח מצפים ממנו. עמדי, מהאנשים הכי מרשימים שידעה התרבות הישראלית, נותן לאחרים את הלגיטימציה להבין שכל "סופרמן" נושא בתוכו את הקריפטונייט שמפיל אותו מדי פעם לקרשים. ספק אם עמדי יאמר משהו דומה, אבל זאת שליחות לא פחות חיונית ממה שעשה בשדה הקרב.
