אם סדרות גרועות נושאות איתן אפיל מסוים עבור מבקרי טלוויזיה, זה פשוט מפני שהרבה יותר קל לכתוב עליהן. גם על סדרות טובות קל ונעים יחסית להתפייט. הבעיה מתחילה לרוב איפשהו באמצע, בטריטוריה האפורה של סדרות סתמיות, ולמרבה הצער, הסדרות האלו הן הרוב הדומם. "המדריך לרצח ילדות טובות" של ה-BBC, שעלתה בנטפליקס בסוף השבוע האחרון, היא סדרה סבירה. מותחן "הו-דאן-איט" ממוצע המבוסס על רב-מכר מאת הולי ג'קסון עם אותו השם (משנת 2019). העיבוד הטלוויזיוני רוכב על הצלחת הספר, שזכה להגדרה "מותחן למבוגרים צעירים" ולשני המשכונים מצליחים לא פחות. ג'קסון מוליכה את החקירה שעומדת במרכז בדרך לא עקלקלה מידי מחשיפה לחשיפה עד לפתרון, ותוך כדי כך מתייחסת בסלחנות לחורים בעלילה ומעלימה עין מכך שחלק מההתפתחויות משחקות לידיה של הדמות הראשית. או כמו שאומרים בישראלית, מה קרה, למה לא לפרגן?
"המדריך לרצח לילדות טובות" - טריילר
(באדיבות נטפליקס)
פיפ (אמה מאיירס, "וונסדיי") היא נערה מתבגרת בת 17 שגרה בעיירה בריטית נידחת, ליטל קילטון. כיאה לדור היא מבריקה, יפה ורודפת צדק עד כדי היעדר רגישות. לפרויקט הסיום של שנת הלימודים האחרונה שלה היא בוחרת אתגר הגיוני לחלוטין - פענוח פשע מחריד שאירע חמש שנים קודם לכן - תלמידה בשם אנדי (אינדיה לילי דייוויס) נרצחה. בן הזוג שלה, סאל (ראול פטני) הודה ברצח באמצעות הודעת טקסט והתאבד, אם כי הגופה מעולם לא נמצאה. לפיפ הצעירה זה לא מסתדר. סאל "תמיד היה נחמד אליה", ובהמשך מסתבר שיש לה גם נגיעה אישית לסיפור, ככה או ככה היא מחליטה להוכיח את חפותו לאחר שהמשטרה כבר סגרה את התיק והקהילה כולה מאמינה שסאל הוא הרוצח.
לשם כך פיפ מארגנת את כל השבאנג - קיר אחד בחדר שלה היא הופכת לתצוגת חקירה, כולל צירי זמן, חיצים, תמונות של חשודים, העלאת תהיות, הצלבת ראיות וכולי. היא ניגשת כולה תעוזה לכל האנשים שקשורים לרצח, רובם מהמעגלים הקרובים לה, ומבקשת מהם לענות על שאלות כשהיא מקליטה אותם, עוברת על החוק בעצמה וגם יוצרת קשר עם אחיו של סאל, רבי, כדי לגייס אותו לחקירה. היא נעה מממצא לממצא, למרבה הנוחות, ומצליחה לחשוף עדויות שנעלמו מעיני המשטרה. היא עומדת בגבורה בניסיונות סחיטה ובסופו של דבר פותרת את התעלומה - לא, זה לא באמת ספוילר - וגם זוכה בבחור. על הדרך היא גם לומדת כמה דברים על עצמה, על משפחה וחברות, כי בכל זאת, גיל ההתבגרות. למזלן של פיפ ושל הסדרה מאיירס חיננית ומחזיקה את הדמות שלה גם כשדברים פחות מתקבלים על הדעת או קלישאתיים מתדפקים על דלתה.
דווקא בעידן שבו מותחנים הולכים ונהיים מורכבים ומפתיעים יותר, יש משהו מיושן ונוסחתי ב"המדריך לרצח ילדות טובות", שהופך את הטוויסטים שלה לצפויים או להבדיל, מופרכים, ואת הכתיבה שלה למעט דלה. יכול להיות שזה בגלל שהספרים מיועדים לשכבת גיל צעירה יותר, אם כי מעריצים אדוקים של הספרים מוכנים להישבע שהם מצוינים ושהעיבוד הטלוויזיוני השטיח והשמיט כל כך הרבה פרטים שהיא איבדה את הקול הייחודי של ג'קסון ואת העומק של הדמויות שלה. זה לא אומר שתתקשו לצפות בששת הפרקים שלה, הם יחליקו לכם בגרון די בקלות, אבל יכול להיות שתתקשו לומר עליה משהו בעל משמעות כשהיא תסתיים. מצד שני, בהתחשב בהצלחת הספרים סביר להניח שבאמתחת מחכות לפחות עוד שתי עונות, אז מי יודע, אולי פיפ תתבגר קצת ואיתה גם הסדרה.
