אני מודה שלא ראיתי את זה בא. "האביר הירוק" (The Green Knight) הוא הפתעה מוחלטת. סרט שהתגובה הראשונה לו היא 'וואו!' ורק אחר-כך אתה מתפנה לחשוב במה בעצם חזית. מה שמצריך הבהרה: בניגוד למה שניתן לחשוב נוכח מועד היציאה של הסרט והקרנתו במגפלקסים, זה בפירוש לא המוצר הסינטטי הטיפוסי לקיץ. בני נוער וצעירים בגופיות וכפכפי אצבע הסבורים שלפניהם סרט הרפתקאות שמתחרה עם "ג'אנגל קרוז" מתבקשים להדיר את רגליהם מהאולם. כל השאר מוזמנים להישאר.
האביר הירוק – טריילר
שכן סרטו של דיוויד לאורי, מהבמאים האמריקנים המעניינים ביותר כרגע ("נאהבים מחוץ לחוק", "סיפור רפאים", "הג'נטלמן והאקדח"), הוא יצירה מהורהרת, לעיתים בעלת אופי ניסיוני, אף פעם לא באמת נהירה. עיבוד לאגדות המלך ארתור שפועל יותר בטריטוריה של יצירת המופת של ג'ון בורמן "אקסקליבר" (1981) מאשר מחויבת לרעשנות האינפנטילית של גאי ריצ'י וסרטו הנחות מ-2017. וכן, זהו סרט שישנם בו רגעים בהם הוא מזכיר, ממש כך, בלי להגזים, את עבודותיהם של אנדריי טרקובסקי הרוסי ורובר ברסון הצרפתי שב-1974 ביים את "לנסלוט מהאגם", גרסתו שלו למעשיות אבירי השולחן העגול שהייתה בכל מובן ועניין אנטי-ז'אנר.
לעוד ביקורות קולנוע:
כמו סרטים רבים אחרים, גם בכורתו של "האביר הירוק" הייתה מיועדת להתקיים אשתקד, במקרה של סרט זה במסגרת פסטיבל SXSW הטקסני. אלא שבהלת הקורונה הביאה לביטול הפסטיבל, וכן גם להקרנת הבכורה של הסרט. העובדה הזו, הפתיע הבמאי לאורי בראיון ל"וניטי פייר", לא ממש ביאסה אותו, שכן הוא לא כל-כך אהב את מה שיצא תחת ידיו. הוא בילה, על-כן, שישה חודשים נוספים בעריכה מחודשת שבמהלכה פירק את סרטו לגורמים. לעיתים, דיווחים מקדימים כאלה מבשרים על קטסטרופה ממשמשת ובאה. במקרה של לאורי, יצא לו סרט נהדר.
מדובר בעיבוד לפואמה שפורסמה במאה ה-14 בידי מחבר לא ידוע, "סר גאווין והאביר הירוק". גיבורו הוא אחיינו של המלך ארתור, שבמהלך חגיגות חג המולד הנערכות בטירתו של המלך מתייצב מול אורח מאיים ולא קרוא, אותו אביר ירוק ועל-טבעי, ונענה להזמנתו לדו-קרב. התנאי שמציב האביר הוא חריג: כל מי שיכה אותו בקרב, יתחייב לפגוש בו שוב מקץ שנה ולספוג פגיעה זהה. גאווין (בגילומו של דב פאטל) נענה לאתגר, עורף את ראשו של האביר, ונוטל את גרזנו אדיר המימדים. האביר מתאושש בטבעיות, מחזיר למקומו את הראש הכרות, עולה על סוסו ונודד לדרכו. שנה אחר-כך צריך גאווין לעמוד בהבטחתו, לצאת למסע מסוכן אל הקפלה הירוקה, ולספוג מידי האביר מהלומה כמו זו שהנחית על צווארו.
כדי לא לפגום במימד ההפתעה – אני מניח שמרבית הצופים בסרט, כמוני, מעולם לא קראו את הפואמה – לא אחשוף את מה שקורה במהלך המסע, ואת סדרת מפגשיו הקסומים וההזויים של גאווין. אבל זהו סרט מסע נדיר, שממוקם במרחב שהוא מיתי ולירי, ושתכליתו היא המוות. זהו סרט פנטזיה שהוא גם סיפור התבגרות שבמרכזו מסע התנתקות מהאם המוביל את גיבורו אל דמות אב כל-יכולה, האביר הירוק בעל פני גזע-עץ (רלף אינסון מ"משחקי הכס"). סיפור על אדם, במקרה זה צעיר יהיר, בעקבות גורלו. גאווין של לאורי הוא לא סר, ובוודאי לא אביר השולחן העגול. הוא מוצג כנער חסר תוחלת שיוצא למסע אל מותו. וזה קודר בדיוק כפי שזה נשמע.
אין לי מושג עד כמה נאמן לאורי לפואמה ולפרשנויות הנלוות לה מזה 600 שנה, ונדמה שזה גם לא משנה. במרכזו של הסרט הזה ניצב המושג הטעון Quest. זהו מסע שנכפה על הגיבור, כזה שמייעד אותו למטרה מוגדרת, ושבסופו חל שינוי משמעותי בו ובעולם הסובב אותו. זאת, להבדיל מהמושג Journey, שמתורגם לעברית גם כן כמסע, שתכליתו היא השינוי שחל בדמות עצמה, ללא כל קשר ליעד שאליו היא יוצאת. "מונטי פייטון והגביע הקדוש" (1974), סרטה המוצלח ביותר של החבורה הבריטית, לעג למושג הזה של ה-quest שניצב בבסיס אגדות אבירי השולחן העגול. סרטו של לאורי מבקש לנבור בו ולאתר בו משמעות חדשה, שישנם בה יסודות מיסטיים אך גם עכשוויים.
הקולנוע של לאורי לוקח את הצופה למסע דומה. הסרט נדמה לעיתים כמו חלום (והוא עלול להיות כזה למי שבאים לצפות בו במצב ערוּת ירוד), ולעיתים כמו הזיה המתרחשת במרחב קולנועי שכמותו אנו חווים לעיתים נדירות מדי. חלקו האחרון מתנהל כמעט ללא מילים, בסצנות מסוימות המצלמה כמו מתנתקת מהסיפור, והמוזיקה הרפטטיבית שמתבססת על מיתרי כינור צרודים מכניסה אותנו לאווירה מהפנטת ומחשמלת. "האביר הירוק" הוא סרט שכולו חוויה שקשה לתרגם אותה למילים.
אין זה העיבוד הראשון לאגדה על סר גאווין (קדמו לו גרסה אלמונית מ-1973 וסרטי טלוויזיה), אבל אני מניח שהוא לא דומה לקודמיו בדבר. גם אין צורך להכיר את המקור הספרותי כדי להילפת ביופיו המסתורי. מעניין לבחון את הדימויים הנשיים בו, ולנסות להציע פרשנויות לבחירה ללהק את אליסיה ויקנדר זוכת האוסקר לתפקיד הכפול של אהובתו הנערית של גאווין וליידי מפתה המתגוררת בבקתה עם לורד ואישה קשישה שעיניה כפותות. אלה הם רגעים שבהם האימה גוברת על הפיוט. זהו סרט על גבריות, אמונה, גורל, זמן וגאולה – ואפילו ניסיון לעדכן את המיתוס של ארתור בזכות ליהוקו של פאטל שחום העור לתפקיד האביר המזוהה עם לָבְנוּניות.
"האביר הירוק" הוא אחד מסרטי ההתבגרות המהפנטים שנראו אי פעם. זה אולי לא מפתיע, על כן, שסרטו הבא של לאורי הוא עיבוד לייב-אקשן של "פיטר פן" לאולפני דיסני (בעבורם כבר ביים את הגרסה החיה של "חברי הדרקון אליוט" ב-2016), שצפוי לצאת לאקרנים בשנה הבאה. שילוב של כותרות מצועצעות וקטעי ביניים של ילדים הצופים בתיאטרון בובות ימי ביניימי כמו יוצרים כאן את הקישור המתבקש אל הסרט הבא. החיבור בין מיתוס, אגדה ומשיכה אל המוות (שמעסיק את לאורי בכל סרטיו למבוגרים) זוכה ב"האביר הירוק" למימוש מושלם. אל תחמיצו את הסרט הזה, אבל רק בהנחה שאתם יודעים למה לא לצפות.
