שלום ילדים, אנחנו שמחים שבאתם
אני אוהב ילדים מאוד. בעיקר את הילדים של המשפחה ושל השכנים שלי. אף פעם אי־אפשר לאהוב את כ ו ל ם, כמו בשיר הבעייתי על הנופלים "ונזכור את כולם". פשוט אי־אפשר. כל ילד רוצה להיות קודם כל של אמא ואבא שלו ולדעת שגם אם כולם ייעלמו יום אחד, ההורים שלו יאהבו אותו לעד. ואני ממש מתעב את הביטוי "הילד של כולנו", ולא משנה אם זה גלעד שליט או אלאור אזריה. אין דבר כזה, ילד ציבורי.
השליטים יפעילו, הילדים יצייתו
כשאני רואה את הילדים של הדורות הבאים אני שמח ועצוב. לפני חודשיים הייתי ביום ההולדת של נכדי, אליוט, שחגג שבע שנים טובות. חברים בגילו באו לחגוג איתו על הדשא. חבילה של ילדודס מלאי תום ומתיקות, וכל כך הרבה עתיד לפניהם, ובדרן מושקע עם כובע של ליצן מפעיל אותם. כל כך קטנים וכבר מופעלים! והם לא יכולים לדעת, אבל מעכשיו לא יפסיקו להפעיל אותם. המורים, המפקדים, צה"ל, המעסיקים, הממשלה הבזויה, הבזה לדמוקרטיה והמורכבת מפושעים ומתחמנים, שמנסים בכל האמצעים לשלוט באזרחים ונחושים להשאיר את הילדים בודדים ונטולי חברים, מלבד החבר הקטן, הנייד, שינהל את חייהם. מעתה ועד עולם. ורוב הילדים יצייתו: הם יתגייסו לצבא, שכבר לא עממי אלא משרת את אימפריית הכיבוש המקולל, ויעצמו את עיניהם כשילדים פלסטינים בגילם ייהרגו. בחלוף השנים השליטים יפעילו אותם יותר, אבל הנערים שלנו לא ישמעו על זה כי בדיוק נכנסה להם הודעה.
עם הכותרת הנכונה, עוד מאות אלפים יצטרפו להפגנות
כמי שמשחר חייו מאמין ביכולתם של בני האדם ובזכותם לחופש, אפשר לומר ש"נולדתי - נגד", נאמן למשנתו של אלבר קאמי: "כל ההיסטוריה האנושית היא, במובן מסוים, סיכום מרידותיהם של בני האדם". אני מעריץ את המפגינים ועוקב בגאווה אחרי ההפגנות ההמוניות, שלדעתי חשובות ואסור להפסיק אותן, גם, ואפילו בעיקר – לא אחרי פיגועים. עם כל הצער על הנפגעים, אסור לתת לאבל לאומי להסיח את הדעת מהמרד האנטי־לאומי. צדק החבר דויד גרוסמן שאמר שזה "הזמן השחור", ולמעשה דימה את מצב האומה להפסקת חשמל.
אחת הבעיות של המרד היא שיש לו יותר מדי ראשים: מרד נגד כפייה דתית, מרד נגד הומופוביה, מרד נגד ההפיכה בממסד, והכי חשוב כמובן – נגד הכיבוש, שהוא אבי כל תחלואינו, ורק חסר שיצטרף עוד מחנה, טבעונים עם דגל של חסה, למשל. הבעיה היא שאין כותרת משותפת או סיסמה שמקובלת על כל המחנות.
אני זוכר שבמלחמת לבנון הכי ראשונה הקמנו, חבורה של קצינים כועסים, את "יש גבול", תנועת הסרבנות הראשונה בישראל. כשניסינו לגייס אמנים שיופיעו בעד נסיגה מיידית, נתקלנו בסירובים בגלל סיסמאות נגד אריק שרון והצבא. וזה היה שלום חנוך שהציע את "תחזירו את החיילים הביתה". והייתה הופעה בצפון, שאותה הנחיתי בחן, עם קהל של עשרות אלפים, וכידוע, החיילים אכן חזרו הביתה.
עם הדגל הנכון והכותרת המתאימה, יצטרפו עוד מאות אלפי אזרחים להפגנות ולמרד, עד שננצח את השחור, וגרוסמן, וכל ב. ישראל, יראו את האור.
לא מעט אנשים מרגישים שזה סופה של מדינת ישראל כפי שאנחנו מכירים אותה. יכול להיות שזה נגמר?
את "יכול להיות שזה נגמר" כתבתי עם שם טוב לוי ב־1973, אחרי המלחמה שאיני רוצה לנקוב בשמה. אני זוכר שאריק התלבט במשך שבועות אם לשיר אותו: "מה קרה לך? אתה רוצה להרוג לי את הארץ?" אבל השיר הוקלט, באופן אירוני, לאלבום הנוסטלגי של אריק "ארץ ישראל הישנה והטובה".
במלחמת היהירות הזאת, רבים מאיתנו חשבו שאולי נפסיד בה וזה יהיה סופה של המדינה וסופנו, וזה לא ממש ניחם אותנו כשמשה דיין עודד את העם ואמר: "יכול להיות שאנחנו בעיצומו של חורבן הבית השלישי!" משהו כזה, ומכאן כבר הזדמזם לי ה"יכול להיות". אבל הבית השלישי לא חרב, ובמשך השנים אנשים טובים אמרו שוב ושוב, ובצדק, שהם מיואשים עד כלות ושזה נגמר, וחלקם אף איים שיעזוב את הארץ.
וגם אני ניסיתי. שש שנים גרתי בלונדון, בניו־יורק ובבוסטון, בכובע של כתב “מעריב”, והרגשתי יהודי גולה ובודד שכלאו אותו בגטו של ישראלים שנפגשים רק עם ישראלים אחרים, בדרך כלל פטריוטים, שמשבחים את המדינה ומרכלים האחד על השני, ואני, העבודה שלי הייתה סאטירה נשכנית, בעיתונים ובהופעות פוליטיות נגד הממשלה והשררה. מהר הבנתי שרק בארץ אני יכול לשנוא את הארץ כמו שמותר רק למישהו שאוהב אותה.
וגם כעת, אני מוחה ובוכה, אבל בטוח שננצח, ואני מסרב לאבד תקווה.
מתוך טרגדיה, יכולה לצמוח אהבה
התרגשתי מאוד כשהייתי כל כך צעיר ו"שירים שענת אוהבת במיוחד" - הספר שאולי סימן אותי ככותב לילדים - יצא לאור, וכעת, בהוצאה המחודשת, הוא כורך שני ספרים יחד ונקרא "סיפורים ושירים שענת אוהבת במיוחד" (בהוצאת כנרת זמורה דביר). הספר הזה ניחם אותי ואת אחותי, ואולי גם מראה לנו שמהטרגי ומהכעס יכולים להופיע פתאום אהבה ונחמה.
אמא שלי מתה והשאירה את אחותי ענת, שהייתה בת ארבע, לשתי אחיותיי, גם הן ילדות. אבא שלי היה בצבא ומדי פעם ברח לנשים אחרות והתנחל בקיני הקוקייה. לימים הוא יגיד שהוא לא יכול היה לעמוד בכל זה.
אני ירדתי כחייל מרמת הגולן, אחרי הקרב המזוויע בתל פאחר, לעמק ולאמי, שהייתה במצב נפשי קשה, ומתה. ידעתי שלהישאר בבית זה ללקות בדיכאון קיומי גנטי, ופשוט ברחתי. בגיל 19, קיבלתי מהקונסוליה הבריטית מלגה ללמוד ספרות ואנגלית בקיימברידג', אנגליה, בעידודו של סר זיו, שהיה אחד הבעלים של מרקס אנד ספנסר. אפשר לומר שדודתי, רות דיין הקדושה, ממש הכריחה אותי לנסוע.
היום אני יכול לומר שהתקופה הזאת הצילה את נפשי, אולי הייתה התקופה היפה בחיי. עולם חדש ואמיץ, ועוד בשנות ה־70 הסווינגריות באנגליה. התאהבתי בנערה דנית שלמדה איתי, אן, בלונדינית שזופה עם יופי לא חוקי, ואהבנו בלי שפה ובלי לדעת הרבה זה על זו. אלא שמאחורי האושר הפתאומי הזה, רבצו בחושך שבליבי רגשי אשמה שלא הרפו ממני: איך עזבתי את אחותי התינוקת כל כך רחוק ממני? איזה חרא של בן אדם אני? חשבתי שאם אכתוב לה שירים, אולי יום אחד היא תסלח לי. היום אנחנו מאוד קשורים ואוהבים והיא מספרת איך השירים האלה עודדו אותה, אבל אני עדיין מרגיש אשם, וזה יישאר כנראה לתמיד.
"שירים שענת אוהבת במיוחד" לא היה הספר הראשון שלי. לפני זה פירסמתי את "כמה מילים", שירים למבוגרים שאת חלקם אני לא מבין עד היום. וגם הוא נולד, איך לא, מרגשי אשמה. הקשר היחיד שלי עם אמי, שאהבה מאוד שירה, היה דרך השירים שכתבתי לה. בכל פעם שכתבתי לה שיר היא נישקה אותי, אז כתבתי שמונה שירים ביום וקיבלתי שמונה נשיקות, ואחרי שהיא הלכה לעולם שכולו סוף, חשבתי שאם אכתוב לה ספר, אולי היא תחזור. בשיר הראשון בספר נכתב:
"... וְשֶׁיְּהִי לָךְ הַחֹרֶף הַזֶּה טוֹב וְחַמִּים,
הֵן אַף פַּעַם לֹא בִּקַּשְׁתָּ יוֹתֵר מִזֹּאת
אֲנִי מַקְדִּישׁ אֶת הַמִּלִּים לָךְ, אִמָּא,
וְלַאֲחוֹתִי, עֲנָת, שֶׁנִּשְׁאֲרָה עִם אַבָּא וּתְמוּנוֹת".
שירים שיכולים ליצור משפחה
האם הספר נמכר יפה? כן. הייתי די בהלם. ונגע לי יותר מכל מכתב שכתב לי אלתרמן הגדול, שאותו הערצתי: "יש בספרך ליריקה שקטה ועמוקה, כל כך כבדת ראש וכל כך צעירה גם יחד. יש מקומות רבים בספר שבהם אנחנו רואים בפועל ממש את השירה כשהיא מחשבה (ולא קמטי מצח של המחבר), את השירה כשהיא שחוק, את השירה כשהיא חישוף ואת השירה כשהיא מסכה..."
בעקבות הספר הגיעו גם בנות. הוטרדתי! בגב הספר הייתה תמונה שלי, חתיכון נבוך. אבל יותר מזה, בגלל התמונה שלי הכרתי את אשתי, שסבלה אותי כמעט 30 שנה.
את נורית גפן, האמא של שירה ואביב. איך זה קרה?
עדית זרטל כתבה עליי ועל הספר כתבה מהללת והתמונה שלי הייתה מרוחה על השער של העיתון. נראיתי קצת כמו אל פאצ'ינו הצעיר. נורית מקובר ביקרה אצל החברים שלה, אלונה ואריק איינשטיין, וגם שלום חנוך הגיע. היא ראתה את שער המוסף ואמרה: "אני חייבת להכיר את הבחור הזה..." "אין בעיה", אמר שלום, "אני עובד עם יונתי” - ככה הוא קרא לי, וכבר כתבנו יחד את "מה יש לך גברת לוין" ושירים אחרים. בערב הוא בא אליי עם נורית, ואני נפלתי אחורה מרוב היופי שלה. כששלום הלך שלפתי מחברת שירים שלי והתחלתי להקריא לה אותם, עד שהיא ביקשה שאפסיק כי נדמה לה שמתחילה לה מיגרנה. התאהבנו במהירות יותר מבטינדר, כעבור יומיים הצעתי לה נישואים. אני הייתי בן 23 והיא בת 25, ואמא שלה, גאולה, אמרה שהיא תהיה רווקה זקנה כל חייה אם לא תתפוס מישהו מהר.
אחרי חודשיים התחתנו, אבל כאבי הראש שלה רק החמירו. יש מצב שאני נשא של מיגרנות?
לא לומדים כישרון
אי־אפשר ללמוד לכתוב. נולדים ככה. וזה גם קצת גנטי. סבתא דבורה כתבה סיפורים ברוסית עוד כשהייתה באוקראינה. אמא כתבה נפלא אבל פחדה לפרסם. דודי זוריק דיין (אבא של עוזי), שהיה בקושי בן 18 כשנהרג במלחמת השחרור בקרב על רמת יוחנן, כתב שירים מעודנים ונפלאים, בעיקר על אהבה.
גם שלושת ילדיי הם כותבים ואמנים משובחים: אחת מציירת נפלאה, אולי התברכה בגנים של אחותי נורית, שנפטרה צעירה, למדה בבצלאל וציירה לשירים ולסיפורים שלי; ואחת סופרת, משוררת, תסריטאית ובמאית מחוננת; ואחד משורר, מלחין וזמר מפורסם - וזה לא ממני אלא מאמא שלו, שניגנה פסנתר ומכורה לאופרות. כישרון הוא תמיד מפתיע, ובדרך כלל אתה לא בוחר בו אלא הוא בוחר בך. וכישרון לא לומדים אלא עם זה נולדים. זה כאילו יתוש שעוקץ אותך בעדינות כשאתה תינוק, וזה לא כואב, אבל מגרד לפעמים.
אני גם לא מאמין בשיעורים של כתיבה יוצרת, שגורמים בעיקר לכתיבה עוצרת. אני העברתי סדנה כזאת, ועוד באנגלית בבוסטון. וזה הטריף אותי, אולי בגלל שהייתי קצת שתוי. וגם אתה לעולם לא יכול להגיד לנערה עם עיניים בוערות: "תעזבי את זה, חשבת פעם לעבוד בבנק?"
בהתחלה זה כואב, אחר כך יוצא החוצה
ההתחלה של “הכבש השישה עשר” זה חתיכת סיפור. “הכבש” התחיל כספר, לפני התקליט, ובקושי נמכר. הייתי בן 29, הופעתי עם הערב שלי "שיחות סלון", עם דויד ברוזה ויעל לוי. הופענו יותר מ־200 הופעות בשנה. עייפתי. יום אחד טילפנו אליי מהוצאת "דביר", הוצאה עילית שפירסמה ספרים כבדים של טשרניחובסקי וי"ל פרץ, וביאליק היה המייסד שלה. הוזמנתי לפגישה אצל המנכ"ל אפרים ברוידא, זקן חביב ומשופם ומלא אהבת אדם. כשהבטתי בתמונה הענקית בחדר של המשורר הלאומי, אפרים אמר לי בשקט, כמי שמשתף סוד: "ביאליק שנא ילדים!". ואז הוא אמר: "יהונתן, כולם אוהבים את ספרי הילדים שלך, קח לך חופש מההופעות ותכתוב עוד אחד? אנחנו נשלם לך על הטיסה והמלון ותטוס לך לאיזה מקום, אני חושב שפריז זה מקום טוב לכתוב".
גרתי במלון עלוב עם חצי כוכב בלה־האל בפריז, רובע הזונות והמטורפים, וסיימתי את הספר כעבור שבוע.
זה מהר. ומה היה השיר הראשון שכתבת שם?
זה לא היה שיר, אלא סיפור. ירדתי לביסטרו שמתחת למלון, ללגום עוד "גרנד קפה אולה", והתחילה המולה סביבי. למקום נכנס איש עם בגדים ירוקים שגם צבע את הפרצוף שלו בירוק. בעל המקום ניגש אליו וביקש ממנו שיסתלק מהביסטרו: "תסתלק מפה!”
שאלתי את בעל הביסטרו למה הוא מסלק את האיש הזה והוא אמר: “הוא ירוק!”
אחרי שהגבר הירוק גורש, הזמנתי כוסית יקרה של קוניאק וכתבתי את הסיפור שלו על שתי מפיות מתפוררות, והסיפור הזה גרר אותי אל שאר השירים בספר".
ואז הגיע התקליט.
זה היה קסם טהור. לדודו אלהרר, שאסף את הכבשים, מגיע כל הקרדיט המעשי על ההקלטות, והקרדיט האמנותי הוא של יוני רכטר כמובן, והתבלין הסודי הוא האהבה הצעירה שלנו האחד לשני. השיר הראשון של יוני ושלי היה "הילדה הכי יפה בגן". יוני בא אלינו לרמת־גן, התיישב מול הפסנתר העתיק של נורית, פסנתר "מאייר", שלא כיוונו אותו כבר 30 שנה. הילדים שלי רבצו בתרבותיות על השטיח. יוני קרא את השיר פעם אחת בקול רם, ואז תוך שלוש דקות הוא הלחין אותו! הדבר היקר ביותר אצל יוני הוא שאין לו אגו, והתוצאה חשובה לו יותר מהקרדיטים. הוא ביקש ממלחינים חברים שלנו שגם הם ילחינו את השירים: יצחק קלפטר, שפי ישי, דויד ברוזה, עדה נסטוביץ' ואחרים, ולכן התקליט היה מאוד מגוון מבחינה מוזיקלית.
פעם גם אני רציתי להרביץ למישהו
ההופעות של "הכבש השישה עשר", היו משהו מטורף. בהפקתו של המפיק השמאלני ודל־האמצעים אמנון צבן, עם תפאורה זולה. באחת ההופעות, בשיר "הילדה הכי יפה", דחפתי את הנדנדה הרעועה שהכילה את יהודית ששרה. הנדנדה נפלה ושנינו נפלנו על הבמה. למחרת הנדנדה פוטרה. נסענו בוואן של דויד, עם כבשה שקניתי מחבר ערבי שלי. קראתי לה רחל, והיא חירבנה בספסל הכי אחורי אבל הייתה חזקה על הבמה, והכי אהבה את יהודית, אולי בגלל התלתלים. מלבד חברי הלהקה, על הבמה היו המוזיקאים המחוננים שהקליטו איתנו באולפן: שם טוב לוי, אלון הלל, ארנון פלטי ושלמה יידוב. משום שהתקליט היה קצר מדי, הוספנו להופעה גם שירים שלהם. זאת לא הייתה הופעה לילדים, אלא יותר קונצרט רוק. ולא היו ילדים בקהל! היו נערות ונערים שלמדו בתיכון, והיפים ארוכי שיער ומתלהבים. מהקהל עלה ענן מתוק של עשן חשיש, ועל הבמה שתינו בירות, וגידי, בערמומיות, הוסיף לי ולחברים קוניאק לבירה.
7 צפייה בגלריה
''בזכות התלתלים''. יהונתן גפן עם יוני רכטר, גידי גוב, יהודית רביץ, דויד ברוזה והכבשה רחל בהופעה של “הכבש השישה עשר"
(צילום: שאול גולן)
המסע נמשך חודש־חודשיים, עד שכל אחד מאיתנו עזב להופעות שלו. אני עברתי למושב רמות השבים וטיפלתי בכבשה רחל, והנה לסיפור כל כך שמח יש סוף עצוב: נסענו לשבוע לאילת, אני והחברה שהייתה לי אז, ענת עצמון, וביקשתי מהשכן שלי, מושיק, זמר מועדונים, שיטפל ברחל כשאנחנו לא נהיה. כשבאנו, דויד ואני, אליו להחזיר את הכבשה, הוא נלחץ, ובסוף אמר שהחבר'ה היו רעבים והם אכלו אותה. כמה מהר הופכת שחקנית דגולה לשווארמה! זאת הייתה הפעם היחידה בחיי שניסיתי להרביץ למישהו, אבל דויד לקח אותי משם, עצוב וכועס ומחפש איך לנקום במושיק זולל הכבשים.
השנה ימלאו 45 להקלטת "הכבש השישה עשר", מה לגבי איחוד?
במשך השנים ביקשו מאיתנו פעמים רבות להופיע בכל מיני אצטדיונים. חלק מהחברים הסכימו, אבל אני לא, ואמרתי ליוני לא פעם: עדיף להיות קלאסי מאשר פתטי.
למשוררים ולסופרים יש דרכים לשפר את הכתיבה
בהחלט יש דרכים לשפר כתיבה, אבל לא בימינו כנראה, ובהחלט לא בעזרת מחשבים וקשר דיגיטלי בין בני האדם, שזה מה שקורה עכשיו. כשהייתי צעיר הייתי מאוד אקוסטי. נפגשתי עם חברים כדי לכתוב יחד או לקרוא יחד, להתמסטל יחד או סתם להיות יחד. בשבתות היינו מתכנסים יחד, בכל פעם בבית של מישהו אחר, בועז דוידזון היה השף הכי מוצלח שהכרתי אי פעם, וכל הילדים של כולנו היו משתוללים ושואפים את ריח הצ'ולנט וריח הנאפאס. המפגשים האלה היו ההיריון שממנו בקעו הרבה שירים וסרטים.
"ילדים כותבים לי אלפי מכתבים. בעיקר כיתות שלמדו את שיריי בבית הספר, וגם המחנכת מוסיפה כמה מילים חביבות, והכל בדואר ישראל, עם בולים וכל זה. אני שומר את כולם מתחת למיטה בקופסת עץ ענקית, וקורא לה "תיבת האוצר שלי"
את אחת מחוויות הביחד החזקות ביותר חוויתי ב־1983, כשהאמריקאים מכרו לנו את הזכויות לתוכנית “רחוב סומסום”. גרנו יחד עם המדריכים האמריקאים שלימדו אותנו את חוקי הסדרה, בחדרים קטנים בקיבוץ. ישנו במיטות שדה רעועות כמעט חודש. זה היה כמו מילואים, אבל בלי להרוג אף אחד. וכמו במילואים, מהר מאוד הכותבים הנבחרים הפכו לחברים קרובים: אבנר כץ (שיהיה חבר נפש שלי ויצייר לספרים שלי וייפגש איתי בכל ערב בברים חשוכים); איציק ויינגרטן (שיביים את המחזה הראשון שלי בבית ליסין – "קשר אייר"), ואבירמה גולן, שכולנו היינו קצת מאוהבים בה. המורה שהכי אהבנו היה נורמן, יהודי שההורים שלו היו שולחים אותו כל שנה לארץ שימצא כלה יהודייה, והוא היה הולך לזונות, ונשארנו ידידים קרובים גם זמן רב אחרי הקורס.
מה בעצם למדתם שם?
בשיעור הראשון התבקשנו להמציא ולדמיין. קודם כל היינו צריכים לבחור חיה שמתאימה לארץ שתוביל את הפרקים. אצל האמריקאים זאת הייתה ציפור גדולה (ה"ביג ברד"), והירדנים בחרו בנשר. ואני זוכר שאבנר ואני קמנו יחד. אני צעקתי "קיפוד!" ואבנר צרח "נעלי בית", וככה נולד קיפי בן קיפוד, בגילומה של שרי צוריאל הגבוהה, דמות שהתחבבה מהר מאוד אצל הילדים.
הכי חשוב לנורמן, בכתיבה לילדים, היה לכתוב הכי פשוט, וחשוב יותר – הכי קצר. "מה הילדים הכי אוהבים לראות בטלוויזיה?" נורמן שאל, ואחרי רגע ענה לעצמו: "פרסומות!!" הקטעים שכתבנו, על אותיות, או על ערכים, היו לא יותר משתי דקות, וכמו שחשבתי תמיד על שירים: "שירה צריכה להגיד הרבה במעט מילים”. וגם שנים רבות מאז, אני עדיין חושב שהפרסומות בערוצים המסחריים הרבה יותר אמינות מאשר החדשות.
מתחת למיטה יש לי אוצר
ילדים כותבים לי אלפי מכתבים. הם כותבים לי בעיקר מכיתות שלמדו את שיריי בבית הספר, וגם המחנכת מוסיפה כמה מילים חביבות, והכל בדואר ישראל, עם בולים וכל זה. במכתבים השמנמנים האלה הילדים מציירים לי ושואלים אותי שאלות, ואני עונה למכתבים עם ציור קטן שלי.
מתחת למיטה יש לי קופסת עץ ענקית שבה אני שומר את כל המכתבים שלהם, ואני קורא לה "תיבת האוצר שלי".
בהופעות אני מתייחס לילדים כמו לאנשים מבוגרים ונבונים כמוני, רק יותר נמוכים. הרעיון הגיע אליי משירה הבת שלי, שנותנת לי אינספור רעיונות, וחשבה על הבן שלה, לב, בחנוכה. "אבויה", היא אמרה, "אין לי לאן לקחת את הילד, בחיים אני לא אקח אותו לפסטיגלים ושמעתי שאתה כותב לילדים וגם פרפורמר, אז למה שלא".
רוב ההופעות היו בזאפה בכל הארץ, בהפקה מושקעת של מלכת הרוקנרול יעל מרגלית. הילדים היו מגיעים למועדונים האפלים כשברקע הם שומעים שירים מהצוללת הצהובה. הם מתיישבים, חלקם על הבר, דופקים שוטים של שוקו ומכרסמים שניצלונים, ואז אנחנו עולים על הבמה, מתיישבים על כיסאות בר, ממש כמו בהופעות שלי למבוגרים, ומתחילה ההופעה. הלהקה הנפלאה שלי מחזקת אותי. ורד פיקר, אהובתי, שעיבדה את השירים ואני קורא לה אשתי, על הפסנתר. יונתן ארצי עם הגיטרה, שהיה כמו הבן שלי, ופעם הצעתי לשלמה שנתחלף בילדים. בהתחלה הופיעה איתנו הזמרת סיוון טלמור הממתקית, שקראה לי "אבויה שלוש", ואחרי כמה שנים החליפה אותה מיקה קרני הכל כך מוכשרת, שהגיעה עם הכינור שלה. בין השירים הייתי יורד מהבמה אל הילדים ושואל אותם שאלות, והם ענו לי, וכמה מעצבן זה היה כשהאמהות דחפו אותם למיקרופון! התשובות של הילדים היו מופלאות.
מה למשל?
על השאלה "מה הכי מפחיד אותך?" ענתה אחת הילדות הקטנות: "הרעש של הנעליים עם העקבים של אמא שלי". וכששאלתי "את מי אתה הכי אוהב בעולם", ענה לי ילד אחר "ספגטי ואת אבא!". ואחרי שאמא שלו לחשה לו משהו ודחפה לו מרפק, הוא אמר "ואת יהונתן גפן". הריצות באולם, לפעמים הופענו באולמות גדולים, לא היו קלות לי, אבל ירדתי במשקל ולפעמים הן הזכירו לי את הטירונות בצנחנים. ההצגה רצה כמעט עשר שנים, הכרטיסים תמיד אזלו, עד שגם אני קצת אזלתי.
ואם לא הספיקו הריצות, הקטע הכי קשה היה אחרי ההצגה, כשתור של משפחות עמד בתור בדלת חדר ההלבשה, והמפיקה החמודה שלי, חן, הכניסה אותם אליי אחד־אחד. שמחתי לחתום על ספרים שלי, אבל היה לי קשה עם הצילומים. האבא היה הבמאי, הושיב עליי את שני הילדים המנוזלים שלו, ואחר כך ציווה על אשתו: "חיותה! גם את! שבי רגע על גפן!" ונלחצתי על ידי 200 קילו, מנסה להסדיר את נשימתי, עד שחולצתי.
רשתות חברתיות משעממות אותי
אם אני עדיין בפייסבוק זה רק כדי לקדם ספרים חדשים שלי וטורים שלי בעיתון, ופה ושם גם לברך חברים קרובים שמפרסמים תמונות חמודות של נכדים בימי הולדתם, למרות שאם יש דבר שאני מתעב בפייסבוק יותר מתמונות של כלבים מכוערים, זה לבהות בילדים לא שלי. ואני חושב שצריך להגלות את הזוגות המאוהבים שמצטלמים מתנשקים בבגדי ים על החוף, כאילו להגיד לך: יה גבר מכוער, בודד ודיכאוני, רק שתדע שיש גם זוגות מאושרים ויפים בעולם!
"יש לי כמה חברים, בעיקר חברות, ששמחים לבוא ולנוח מתל–אביב, וכמובן שלושת הילדים ושלושת הנכדים. זוגיות? את מתכוונת שמישהי תשב על הספה שלי ותיקח באלימות את השלט, ותעביר מערוץ ההיסטוריה ל'הזמר במסכה'? לא, תודה"
הכיף הכי כיפי שלי זה לשכב בין־ערביים על הדשא עם בקבוק בירה וצינגלה, ולמחוק "חברים", שזה מהנה כמעט כמו לשבת בכורסה עם כוס תה רותח, בשעות של הפקקים הדחוסים בכבישי ארצנו, ולהקשיב לדיווחי תנועה ברדיו. גם האינסטגרם משעמם אותי, ואני לא עוקב אחרי אף אחד אבל משום מה יש לי 5,000 עוקבים. פעם היו אוסרים אנשים שעוקבים אחריך, לא?
מצב השפה העברית מעציב
השפה העברית הזקנה מתה במשך אלפיים שנה, ופתאום קמה לתחייה, צעירה יפהפייה, גותית ומרתקת, ועכשיו אנחנו מנסים שוב להרוג אותה. משתמשים בכל כך מעט מילים, שחלק צריך להוציא מחוץ לחוק, בעיקר שלושת המ”מים הדוחים: מרגש, מדהים, מהמם. וגם מאמי, אם אפשר. למשל, בטלוויזיה כל הזמרים והשפים מרגשים, בפגישות רומנטיות כל הזוגות המדהימים מרגשים זה את זה עד בחילה, אני מכיר מישהי שגם הכלב המדהים שלה מרגש אותה, ומזל שהוא לעולם לא יידע את זה. וכמובן שבחיים אני לא אענה לאנשים ששולחים לי אמוג'ים עם לב אדום רוטט.
בדידות היא גם מתנה
אני מרגיש לבד רק בחברת אנשים שלא בחרתי לראות אותם. יש לי פתק מהרופא שאוסר עליי להתקהל, ובתקופת הקורונה פתאום כל העולם חשש מנסיעות וחי בבדידות, כמוני. יש לי כמה חברים, בעיקר חברות, ששמחים לבוא אליי ולנוח קצת מתל־אביב, וכמובן שלושת הילדים ושלושת הנכדים, שכל ביקור שלהם אצלי זאת חגיגה. כאדם שבעיקר כותב וחושב, הבדידות יקרה לי מפז, וכמו שאמר אנטון צ'כוב: "הייתי שמח להיכנס למנזר, אם היה מנזר ללא מאמינים".
הילדים שלך, שהזכרת, נמצאים גם הם באור הזרקורים. היחסים שלכם קיבלו טיפול פומבי.
אני והילדים שלי זה שלושה סיפורי אהבה טובים ומורכבים, ובגלל האהבה הזאת, שאין דומה לה, אני שומר על הפרטיות והאינטימיות שלהם, ואם אני רוצה לדבר על היחסים בינינו, אני לא מדבר בעיתון אלא איתם, בשביל זה אלוקים המציא את הווטסאפ, לא?
אחרי מערכות יחסים ארוכות, אתה עדיין שואף לזוגיות?
את מתכוונת שמישהי תשב על הספה שלי ותיקח באלימות את השלט, ותעביר מערוץ ההיסטוריה ל”הזמר במסכה”? לא, תודה. היו לי עד כה לא מעט נשים ואהבות, והזוגיות הארוכה ביותר שלי הייתה עם האישה שגם היא לא זוגית, ואולי בגלל זה אחרי שהתגרשנו ה"לא זוגיות" שלנו פורחת.
הרעיון שאנשים מתים בסוף הוא מיותר
עם כל ההערכה שיש לי לאלוקים (שאני לא מאמין בו, אבל אל תגלו לו בבקשה), הוא כנראה באמת כל יכול, אבל פה ושם גם נכשל בגדול, כמו למשל: הרעיון הזה שאנשים מתים בסוף, כמה מיותר ועצוב. יש מתים רחוקים שמעולם לא הכרתי, אבל לפעמים זה נופל קרוב אליך, יותר מדי קרוב! מי שהיה לוחם מכיר את זה: החייל שפוסע לפניך בתעלה במוצב האויב, צועק "מחסנית" ופתאום נופל ולא קם, ואתה הרי ישנת איתו באוהל שנה, והוא היה החבר הכי טוב שלך! למה?
וככה זה גם בחיים האזרחיים, ובמקרה שלי גם בחיים האמנותיים: אנשים שהיו קרובים כל כך, קרובים מדי, שכתבנו יחד והתחככנו יחד בוואנים שרוטים ובמוניות צפופות, בדרך למאות הופעות, פתאום הם אינם, ואתה כל כך עצוב וגם קצת כועס: למה הם עזבו פתאום? אתה כבר התרגלת אליהם. הפסנתרן המחונן דני פאר; אריק איינשטיין; ולאחרונה יצחק קלפטר, שהופיע איתי ב"שיחות סלון" וכתבנו יחד את "בלדה לנאיבית", "אי ירוק בים", "אני אוהב" מ"הכבש" ועוד, וכל שיר שאתה כותב יחד עם מישהו, זה אקט נדיב של ידידות ואהבה. ועוד שיר שכתבנו, "עד עולם אחכה", מרמז שיום אחד ניפגש ונופיע על במה שמימית של עננים.
ואם הייתי מאמין, אפילו קצת, באלוקים, הייתי מתפלל בליווי גיטרה אקוסטית: אל רחום ונשגב, תהיה בן אדם ותחזיר לנו אותם.
הזיקנה מפחדת ממני יותר מאשר אני מפחד ממנה
אני זקן רק מבחוץ. מבפנים אני עדיין סקרן שמאלני ושואל שאלות שאולי רק ילדים שואלים, וכמו שאלתרמן כתב לפינקל כשחגג יום הולדת 70: "הזִקנה היא איפור". תשטפו בזהירות את האיפור ותגלו כמה צעיר גם גבר זקן יכול להיות.
אחרי כל השנים האלה, במדרגה ה־75 שלי לשמיים, אחרי חיים תזזיתיים והיפר־אקטיביים, אפשר בהחלט להגיד שמותר לי לנוח. אני זוכר שבשנים שבהן הייתי או מודאג או עסוק, בלי רגע של שקט, ואנשים שאלו למה אני לא רגוע, חברי האהוב והנשגב מאיר אריאל אמר, "אם יהונתן יהיה רגוע, כבר עדיף שהוא יהיה מת". אני כותב בימים אלה ספר שירים חדש, שיצא בקיץ בעזרתם של השם וערן זמורה, ויש שם גם שיר על ערוב ימיי, שאולי מתאים לסיים איתו את השיחה שלנו:
"בְּגִילֵנוּ, אֲנַחְנוּ מִתְעוֹרְרִים מֻקְדָּם מִדַּי בַּבְּקָרִים.
יוֹשְׁבִים בַּחֲצַר בֵּית הַקָּפֶה, דּוֹפְקִים כּוֹס תֶּה וּמְדַבְּרִים.
הוֹ, אֵיךְ פַּעַם הָיִינוּ גְּבָרִים צְעִירִים וַחֲסוֹנִים,
שׁוֹתִים וּמְעַשְּׁנִים, וּמְדַבְּרִים עַל מִלְחָמוֹת וְזִיּוּנִים.
וְעַכְשָׁו, אֲנַחְנוּ חַלָּשִׁים וּקְצָת רוֹעֲדִים,
וְעַכְשָׁו, מְלַהֲגִים רַק עַל מַחֲלוֹת וּנְכָדִים.
וְאִם הַנּוֹשְׂאִים הָאֵלֶּה נִשְׁחָקִים עַד הַצָּהֳרַיִם,
תָּמִיד נוּכַל לְדַבֵּר עַל יְצִיאוֹת וּפְעֻלּוֹת מֵעַיִם".
