אנה דה ארמס גנבה את ההצגה בהופעת אורח בסרט "לא זמן למות" (2021), שחתם את עידן דניאל קרייג כג'יימס בונד. זה קרה ככל הנראה הודות לשילוב של כריזמה, סקס אפיל והומור, שהבהירו שדה ארמס פלוס אקשן זה דבר שכדאי לחזור אליו ולהשתמש בו שוב. גם ב"האיש האפור" (2022), סרט נטפליקס בבימוי האחים רוסו, היה לה תפקיד בעל אופי דומה, אך הוא היה כתוב באופן לא מוצלח. בשנה הבאה היא אמורה לככב ב"בלרינה", ספין-אוף לסרטי ג'ון וויק שבו היא תגלם דמות מחסלת-נוקמת. עד שזה יקרה, היא משחקת עוד וריאציה של לוחמת ללא חת ב"גוסטד" (Ghosted), שעלה בסוף השבוע האחרון לאפל TV פלוס.
ghosted - טריילר
(באדיבות אפל TV פלוס)
בסרט הנוכחי מככב לצידה "קפטן אמריקה" כריס אוונס, שמולו היא כבר שיחקה ב"רצח כתוב היטב" וב"האיש האפור". אוונס מגלם בחור טוב, אך ממוצע לחלוטין בכישוריו הפיזיים, שממלא את תפקיד "העלמה שצריך להציל", מול כישורי העל של סוכנת-מחסלת ה-CIA, שמתפקדת כפרטנרית פוטנציאלית לזוגיות. למרות שני השחקנים המצודדים, מדובר על קומדיה רומנטית, שממצה את עצמה תוך התקדמות הסרט.
לביקורות קולנוע נוספות:
ניכר שאפל השקיעו לא מעט ב"גוסטד", או לפחות ניסו ליצור רושם שכך עשו. רט ריס ופול וורניק מסרטי "דדפול" וכריס מקנה ואריק סומרס מטרילוגיית ספיידרמן האחרונה הם הרביעייה שאחראית על כתיבת התסריט. הבמאי הוא דקסטר פלצ'ר, מי שסיים את בימוי ההפקה הבעייתית של "רפסודיה בוהמית" (2018) לאחר נטישתו של בראיין סינגר, ואת "רוקטמן" (2019), האוטוביוגרפיה הדמיונית והבינונית על אלטון ג'ון.
בדרך האופיינית לפלטפורמות שידור הרוצות להפגין את כיסיהן העמוקים, "גוסטד" מתהדר במראית עין של שלל אתרים אקזוטיים ברחבי העולם. בפועל הסרט צולם ברובו המוחלט בוושינגטון הבירה ובאטלנטה (עם גיחה נקודתית לניו מקסיקו כתחליף לאפגניסטן). כמקובל בסרטים מסוג זה, זוהי יותר פסאדה של הפקת ענק הוליוודית מהדבר עצמו. הדבר נכון גם כלפי השימוש בשחקנים מצליחים בקולנוע העכשווי - לא רק שני השחקנים הראשיים, אלא גם מספר הופעות אורח קצרצרות שיספקו פרצי דופמין לחובבי הקולנוע המסחרי. התוצאה היא פחות מסך חלקיה, ו"גוסטד" הוא לכל היותר הסחת דעת שתישכח זמן קצר לאחר הצפייה.
סיידי (דה ארמס) וקול (אוונס) נפגשים בשוק איכרים, שבו היא מבקרת כשהוא מחליף לכמה דקות את האישה שמוכרת בדוכן פרחים וצמחים. המפגש בין השניים מזכיר את הסצנה בתחילת סרטו של היצ'קוק "הציפורים" - עם צמחים המחליפים את ציפורי השיר, שהיו בשיחה רוויית הסאבטקסט בסרט ההוא. סיידי, בהתאם למה שאנו יודעים בשלב זה, היא אוצרת אמנות שמרבה בנסיעות ושחייה הפרטיים לא מספקים אותה. היא מוטרדת ממותה של קולגה, שהיה לה אורח חיים דומה לשלה. הוא "בחור טוב" שעדיין לא התאושש מהבחורה הקודמת שזרקה אותו, בגלל הנטייה שלו לזוגיות לוחצת. השיחה, המתפתחת לעימות, עוסקת בשאלת היכולת שלה לטפל בצמח חרף נסיעותיה התכופות והממושכות, כשהנמשל הוא יכולתה לתחזק מערכת יחסים עם גבר. הוא מציע לה קקטוס, הצמח היחיד שישרוד את אורח החיים שלה, ולאחר מכן מסרב לחלוטין למכור לה. הרעיון של "קול כקקטוס" הולך להיחלב קשות לאורך הסרט.
מוכרות נוספות בשוק שצפו בדינמיקה בין השניים, וראו בה את הפלירטוט שקול פספס, משכנעות אותו לרוץ בעקבות סיידי (האלמנט של אחרים מסתכלים על עימותים בין השניים ומציעים להם "לקחת חדר" יהיה בדיחה שתחזור שוב ושוב). זה מתפתח ליום סיור בכמה מהאתרים של וושינגטון הבירה, כולל המדרגות המפורסמות ושוברות המפרקת מ"ממגרש השדים". תחרות הריצה שהם עושים לראש גרם המדרגות התלול תספק תירוץ תסריטאי להשארת משאף האלרגיות שלו בתוך התיק שלה. היא, כמובן, מנצחת בתחרות. היום המושלם הזה לא יכול להסתיים אלא במיטה שבה, לאחר מלאכת האהבים, הוא מצלם תמונת סלפי הכוללת אותה ישנה על חזהו.
קול חוזר לבית החווה שבו הוא גר עם הוריו כשעיניו נוצצות מהדייט המושלם. הוא מספר לאימו (איימי סדאריס) ואביו (טייט דונובן) שאולי היא "האחת". אחותו מאטי (ליזי ברודוויי) סקפטית הרבה יותר לגבי עתיד הקשר, לאור היכרותה עם תלותיות היתר שאחיה מפגין. בימים הבאים קול שולח שוב ושוב הודעות, מבלי שסיידי תגיב. אבל למשאף האסטמה, שעדיין נותר בתיק של סיידי, מחובר צ'יפ GPS. זה מאפשר לקול לדעת שהיא בלונדון, ולהחליט שהוא, שמעולם לא יצא מגבולות ארצות הברית, ייסע לשם באופן ספונטני, עם קקטוס סמלי במזוודתו, כדי להפתיע את הבחורה (מזל שלאמריקנים אין בעיות של תורים לדרכונים במשרד הפנים). הרצף המפוקפק מבחינה תסריטאית שתואר – הפגישה, הריצה, המשאף, ההחלטה לטוס – מהווה את חלקו המוצלח של הסרט, כקומדיה רומנטית על טייס אוטומטי המונעת בכוח הכריזמה של שני השחקנים. הפואנטה העלילתית מגיעה החל מהשלב הבא של העלילה. אם בפתיחה הייתה סצנה המזכירה את "הציפורים", הרי שההמשך מזכיר מודל עלילתי השאוב מיצירת מופת אחרת של היצ'קוק - "מזימות בינלאומיות". קומדיית הרפתקאות רומנטית, עם אלמנט של בלבול בזהות של מי שנתפס כסוכן חשאי. אני מניח שלא צריך לציין איזה סרט עשה זאת טוב יותר.
עם ההגעה ללונדון, קול נתפס על ידי הרעים בחשד שהוא "סוכן המס", סוכן-על אמריקני. בוריסלוב (טים בלייק נלסון המשעשע) עומד לענות אותו עם מגוון חרקים ורמשים עם עקיצות אכזריות, אבל אז פורצת סיידי, "סוכנת המס" האמיתית, ומצילה אותו. בעודם מפלסים את דרכם מהמתחם שאליו הוא נחטף, קול מגלה שהוא בפקיסטן. זה מוביל לסצנת אקשן מוצלחת ברובה (למעט כמה שוטים של אפקטים מפוקפקים מבחינה טכנית) של מרדף גדוד רעים אחר השניים.
המקגאפין הוא "אצטק" - נשק ביולוגי שיכול להפיל את כל החוף המזרחי, ושהרעים רוצים להשיג את הקוד להפעלתו מ"סוכן המס". הרע הראשי הוא לוואק (אדריאן ברודי), סוכן לשעבר בביון הצרפתי, שרוצה למכור את הנשק ללקוח אסייתי, אבל ממוצא יפני. חשוב להקפיד על כך כדי לא לעצבן את הממשלה הסינית. בכל זאת יש בסין לא מעט מפעלי ייצור של אפל.
לא קשה לנחש כיצד העלילה תתפתח. לא צפויות הפתעות. זה תסריט שנכתב על פי כל הנוסחאות המשומשות, והוא רחוק מלהיות הביצוע המזהיר של נוסחאות אלו. ככל שהסרט נמשך, כך רמת הסבירות שלו, שמלכתחילה לא הייתה מזהירה, הולכת ופוחתת. אין טעם להגיב רגשית למה שקורה, כמו שאין טעם להתרגש מהאקשן שהסינתטיות שלו רק הולכת וגוברת. כל זה כולל את הרעיון שאליו הורגלנו זה מכבר (למרות הפסיכופתיות המובהקת שלו) של רומנטיקה הניצבת על ערמת גופות. ירי והרג שבהם לא כרוך דם, כאב או גסיסה, אלא רק, במקרה הטוב, תפקוד כפאנץ' קומי. בקליימקס "הגדול" של האקשן, מבלי להסגיר את הסיטואציה שבה זה מתרחש, רמת הסבירות פחותה מזו של סרט מצויר. החולי הידוע של "יותר גדול וסינתטי הוא טוב יותר" מכה גם כאן.
