את ספר הביכורים שלו, "מי שסוכתו נופלת", התחיל צבי בן מאיר לכתוב ב-2022. את שלבי העריכה האחרונים נאלץ לעשות בחודשים האחרונים, בין משימותיו כלוחם קרבי בחטיבת כפיר. "זה היה במוצב בשומרון, לא רחוק מהבית של ההורים ושל הילדים הבוגרים שלי – בני 11 ותשע – שחיים עם אמא שלהם בעופרה", הוא מחייך חיוך רך. מבין כל חוויות חייו שמצאו את דרכן פנימה, את מציאות המלחמה הוא דווקא לא הרגיש צורך להזליג פנימה. "כן הכנסתי פתאום פסקה אחת שבה ביני מתאר חוויה של מילואים שהוא עושה, אבל בהתייחס למלחמה אחרת, שבה היינו יותר שאננים", הוא אומר.
ביני הוא גיבור ספרו העדין והחשוף, שמבוסס כאמור לא מעט על סיפור חייו של בן מאיר כגבר צעיר בחברה הדתית-לאומית, שנישא לאישה שהוא מאוד אוהב - אסתר, בספר - אבל לא נמשך אליה. לביני יש מה שהוא מכנה לאורך העלילה הפיוטית והנוגעת "נטיות הפוכות". נטיות שהוא לא מסתיר לא מעצמו ולא מאסתר, ומתוודה עליהן מתוך הבנה מעורפלת של טיבן עוד בשלב האירוסים. אבל ביני ואסתר בכל זאת מתחתנים, מביאים לעולם שני ילדים, וכעבור שש שנים נפרדים. "כולנו רצינו להתחתן, זו הייתה משאת הנפש הכמוסה והגלויה של רווקי הישיבה כולה. וניצחתי את החיים האלה, והרכבתי בית, ונולדו לתוכו ילדים - ויש מילים שאסור לומר, אסור-אסור לומר אותן. האמת שזה בכלל לא קשור בך. אני לא נמשך לנשים בכלל. אני לא נמשך לנשים. זה כל כך לא אישי כלפייך", אומר ביני לאסתר בהזדמנויות שונות בספר.
הסופר אשכול נבו אמר פעם שסופר כותב ספר רק כאשר הוא נזקק לו.
"מעניין", הוא משיב בחיוך, "אני אוהב גם את הציטוט של עמוס עוז, שסופר כותב מתוך פצע. לא חשבתי על זה, אבל אשכול נבון וצודק. אולי נזקקתי לכתב הגנה על עצמי, עלינו - כלומר על אשתי ועליי, על מה שקרה לנו. העולם הסרוג עדיין תוהה 'למה נפרדתם? הייתם זוג כל כך טוב, מה קרה לכם?', והעולם הרחב, החילוני, שואל אותנו, 'למה התחתנתם? הרי את ידעת, הוא אמר לך שיש לו נטיות הפוכות'", מתכסה בן מאיר בלשונו של ביני בספר. "והתגובות לסיפור שלנו מתנדנדות בין העולם החילוני לבין העולם הדתי שבעיניו אנחנו סיפור הצלחה, זוג שאוהב האחד את השני, עם שני ילדים, אז מה קרה?".
אבא של ביני בספר שואל בדיוק את זה.
"נכון. האבא הוא הנציג של הממסד הדתי-לאומי השמרני יותר, כי הדתיות-לאומיות היא רחבה. לעומתו, יש מי שמאוד ברור להם במגזר למה נפרדנו, ולכן היה בי צורך שידעו מה קרה לנו, שילכו איתנו ויבינו אותנו", אומר בן מאיר וניכר מאוד שגם כיום, לאחר שהוא ואשתו נפרדו, היא מהווה חלק משמעותי וחשוב בליבו ובחייו החדשים - שאותם הוא חולק עם בן זוגו, אסף, ועם שני התינוקות שנולדו לאסף בהליך פונדקאות, שבן מאיר הוא שותף מלא בגידולם.
"את כתב היד הראשוני שלחתי אליה, עוד לפני ששלחתי אותו להוצאת הקיבוץ המאוחד. כי היה לי ברור שאני לא לבד בסיפור הזה, שיש אותה כמובן. ואם היה לה קשה עם מה שכתבתי, הייתי עוצר ולא מתקדם".
באמת? נדיר לשמוע את זה, בטח אחרי שכתב היד - שבעצמך קראת לו "כתב הגנה" - שפוך על הדף.
"באמת. אולי הייתי מנסה לשכנע אותה, אם היא הייתה מתנגדת, אבל אם היא הייתה אומרת שפרסום הספר יפגע בה, לא הייתי מסוגל להוציא את זה לאור לעולם. הייתי חייב להרגיש שהחשיפה הזו מתקבלת בסדר מבחינתה, כי כבר תוך כדי כתיבה ועריכה אמרתי לעצמי, 'וואו, זה חשוף', וזה למרות שהרחקתי ושיניתי הרבה דברים, ויחד עם יואב רוזן העורך שלי כן עשיתי עבודה ספרותית. אבל לב הסיפור עדיין נמצא שם, וברור שאנשים ישליכו את זה עליי ועל אשתי לשעבר", הוא אומר ומודה שהוא שלם עם החשיפה: "לא כתבתי ריאליטי שמחטט לי בחיים. כתבתי פרוזה. זה פיוטי. זה לעשות מה שאמנות עושה – היא לוקחת את החיים החשופים ועושה מהם סיפור"
7 צפייה בגלריה
עטיפת הספר "מי שסוכתו נופלת", מאת צבי בן מאיר
(הוצאת הקיבוץ המאוחד, עיצוב עטיפה: דוד בן הרא"ש)
סיפור שהוא הקיטבג שהילדים הבוגרים שלך, שהם כבר על סיפו של גיל ההתבגרות, צריכים לסחוב בתוך החברה הדתית שבה הם חיים.
"נכון, אבל עבור הילדים אני חושב שזו מתנה. כי הרי גם הם זוכרים ויודעים שהיה לנו סבבה, אז יום אחד כשהם ישאלו, 'למה פירקתם את הבית?', הם ימצאו את התשובה בספר באופן עדין ועמוק, יבינו מה היה שם. אני רוצה לקוות שהם יגידו לנו, 'וואלה, עשיתם טוב'. כי עם כל הכבוד לצער של כולם, הצער של הילדים כשבית מתפרק הוא הכי משמעותי".
"חשבתי שאחיה ואגדל את ילדיי לבד, שלא יהיה לי אומץ לצאת מהארון ולספר למה נפרדנו"
הוא בן 37, עובד סוציאלי בהכשרתו ומנהל את תחום הסיעוד בחברת ORS. נולד בירושלים, בן רביעי במשפחה של שבע אחיות ושני אחים. אביו הוא רב, כמו אבא של ביני בספר, ואימו עוסקת בחינוך. בילדותו המשפחה נדדה בעקבות עיסוקו של האב - חיו באילת כשהאבא היה ראש כולל, ולאחר מכן בקרית מלאכי, "בלב עיירת פיתוח טיפוסית הכי קלאסית, היינו האשכנזים היחידים בגזרה". בתקופה זו הוא למד בישיבה תיכונית בדימונה. לאחר שסיים את התיכון הוריו עברו ליישוב עלי שביהודה ושומרון, והוא עבר לישיבת הסדר ברמת גן, שם למד כארבע שנים, ובגיל 21 התגייס לצבא, לשירות קרבי בכפיר. היום כאמור ילדיו הבוגרים מתגוררים בעופרה עם אימם, ומגיעים לבקר את אביהם - ואת אסף ושני האחים החדשים - בביתם ברמת גן אחת לשבוע, ולסירוגין בסופי שבוע. את אסף, אח בבית החולים תל השומר, הוא הכיר באפליקציית היכרויות.
אתה מסיע מעופרה לרמת גן?
"או אני או אסף לוקחים אותם מעופרה ביום שני אחרי הלימודים, ומחזירים אותם ביום שלישי על הבוקר. הם מאוד אוהבים לבוא אלינו, להיות עם שני התינוקות שנולדו לאסף ולי בתהליך הפונדקאות. יש להם אחות בת שנתיים ואח בן שנה, וזו אטרקציה שלמה מבחינתם. הם מתרגשים ואוהבים אותם. גם מבחינת ההורים שלי והאחים שלי - אסף והתינוקות הם משפחה. אנחנו מעגל של הרבה אנשים ולגרושתי ולאסף יש קשר טוב. אנחנו לא נפגשים הרבה כי לא גרים קרוב, אבל משתדלים לעשות ארוחות ביחד מדי פעם".
דמיינת שבסוף זה יילך כל כך חלק? אתה מתאר אידיליה.
"ממש לא. בשום שלב לא דמיינתי. גם כשידענו שאנחנו הולכים להתגרש, חשבתי שאחיה ואגדל את ילדיי לבד, ולא חשבתי שיהיה לי אומץ לצאת מהארון ולספר למה נפרדנו. בטח לא דמיינתי שאחיה עם גבר וילדים. זה לא עלה בדעתי. ולגבי האידיליה, זה נכון, אבל יש גם מורכבות כי יש במשפחה שלנו ילדים גדולים ותינוקות, ויש אישה שאנחנו מאוד אוהבים ומכבדים, ויש את השאלה איפה לגור ואיך להתמודד וזה המון מעגלים שאנחנו מחזיקים, זה לא כזה חלק. אבל יש הרבה אהבה וכבוד בכל הצדדים. אסף לא מבית דתי, אבל המשפחה שלו התחזקה עם השנים והיום הם דווקא כן דתיים".
הוא ידע שנכנס למערכת יחסים עם משפחה ולא רק עם גבר?
"כן, מההתחלה. מהדייט הראשון הכול דובר וסופר. אני סיפרתי שיש לי שני ילדים ושסיימתי עם ילדים בחיי. הוא מבוגר ממני וסיפר שהוא כבר בתהליך של הבאת ילדים. אז הילדים 'שייכים' לו, אבל אני מרגיש שאני אבא שלהם לכל דבר".
מה היה לך קשה יותר - להתגרש, לצאת מהארון או להוריד את הכיפה?
"הגירושים זה הדבר הכי קשה שהיה, זה לצלוח ים של כאב שנוגע לכל כך הרבה אנשים שאתה אוהב. גם הורדת הכיפה והיציאה מהארון הכאיבו, אבל הגירושין הם שבר, לעומת היציאה מהארון שיש בה אלמנט של גאולה".
אתה כמעט ולא משתמש במילה "הומו" בספר.
"זה באופן מודע, כי הגיבור בעצמו בקושי משתמש במילה הזו בינו לבין עצמו. זו מילה שקשה לו להגיד, ובטח שלסביבה שלו קשה להשתמש בה. ניסיתי להכניס את הקורא בין השאר לשפה של ביני ואסתר, להראות איך הם מדברים וחושבים. הם אומרים 'הומו' בפעם הראשונה רק כשהם מול המטפל שהם הולכים אליו ביחד, הם לא מדברים ככה".
עוד דבר שקורה בספר זו שיחה פתוחה של הגיבור עם אחותו, בת ציון, שגם היא כמו שאר הסביבה לא מבינה למה זוג כל כך טוב צריך להתגרש. היא מציעה "קונספט אחר", ובן מאיר מסביר שהכוונה היא לכך שביני ואסתר יישארו בני זוג, לא יפרקו את הבית, אבל ינהלו את המיניות שלהם בנפרד, מחוץ לזוגיות.
בעצם שלחה אתכם לפוליאמורה. זה משהו ריאלי לאישה כמו אסתר לנהל מיניות מחוץ לבית?
"בכוונה השארתי את זה עמום, כי יש כל מיני צורות של חיים זוגיים והאחות אומרת לביני, 'תפתחו את הראש לעוד אפשרויות'. אבל עבור ביני ואסתר זה לא ריאלי. אסתר רוצה בית וגבר שיאהב אותה וגם יימשך אליה. היא לא רוצה רק לסמן וי על חיים עם גבר. בסוף, החוסר בתשוקה גולש לכל החיים, הוא לא נשאר בתוך מגירה שאפשר לסגור. אשתו של חבר טוב מאוד שלי, דתי, אמרה שחשוב שאנשים דתיים יקראו אותו כדי להבין עד כמה שמיניות זה דבר חשוב שממלא הרבה תפקידים בחייו של זוג".
בספר ביני מקבל שיחה מפתיעה מהרב מיכה, שמבקש סליחה על כך שהוליך אותו שולל והבטיח שנטיותיו יתהפכו בחזרה תוך כדי הנישואים. אתה מאשים את הרבנים ששיקרו לך שיהיה בסדר?
"היום אני יותר סלחני כלפי מה שאמרו לי, אבל אני מאוד אכעס אם בחור צעיר דתי יספר לי שבימים אלה הוא היה אצל רב וקיבל את אותה העצה".
אז כן, בן צבי היום לא נמצא במקום של הכעס, אלא במקום של האחריות, של מי שמתווה דרך עבור הצעירים המבולבלים בחברה הדתית, למרות שגם הוא מודה שהיום בניגוד לעבר יש הרבה יותר בהירות ופתיחות. "אני רוצה להאמין שבזמנו הסביבה והרבנים באמת חשבו שזה מה שיהיה טוב לביני כשאמרו לו 'תתחתן ותהיה בסדר', ושזה נבע מבורות ומחוסר הבנה של הנושא של גבר שנמשך רק לגבר. היום הציבור הציוני-דתי מבין את שיש מי שלא יכולים להתחתן חתונה הטרוסקסואלית ושזה אמיתי".
נאיבי מצידך להגיד שהיום אין טיפולי המרה. עדיין יש רבנים בכירים מאוד בציונות הדתית שקוראים להומואים דתיים ולא-דתיים בשם "סוטים".
"אני לא חושב שהמצב מושלם בכלל. אבל בהשוואה נגיד ל-15 שנים אחורה, נעשית דרך. רוב הדמויות הדתיות שאני פוגש היום מתייחסות לסוגיה ברגישות ובחמלה. אז נכון, המציאות עדיין לא שלמה, ויש אמירות נוראיות והבלחות מטופשות שרבנים אומרים, אבל אני מרגיש שזה פוחת. צריך גם לזכור שדווקא כשהציבור עובר תהליך עמוק של שינוי, הקצוות מתעוררים ונלחמים על מה שהולך לאיבוד".
ועדיין צריך לדבר על מפלגת נועם.
בן מאיר נאנח. "זה אנשים שאת חלקם אני מכיר הרבה שנים, עוד מהיותי ילד, ואני מזהה אותם כאנשים טובים ורגישים ואכפתיים. אני לא אומר את זה כדי להגן עליהם, כי יש שם גם הרבה בורות. ולכן אני לא יכול לשאת את ההנהלות וההתבטאות שלהם, ואני מתבייש שאנשים בציבור שאני גדלתי בו מצביעים בכלל למפלגה כזו. זה מה שיש לנו להגיד כבוגרי הציונות הדתית?", הוא שואל וניכר שהדבר כואב לו. "זו הבשורה? זה הדגל? זה מה שחשוב עכשיו? המלחמות בלהט"בים? זה נראה לי כל כך שולי".
אז הרמת טלפון לאבי מעוז?
"כתבתי את הספר - זו הדרך הכי טובה להגיד להם את זה. אחרי שאבא שלי קרא אותו - ואבא שלי מכיר אותם היטב - הוא אמר לי שהוא רוצה שרבנים ומחנכים יקראו, שגם החברים שלו בעצמו יקראו".
אתה יודע מה חברים של ההורים אמרו להם?
"על הספר?".
עליך.
"התגובות של הסביבה היו חלק מהקושי שלהם, כהורים שהבן שלהם יוצא מהארון. אני חושב שהכי טוב זה לא להתייחס, אבל אני מעריץ את ההורים שלי. הם אנשים מאוד דתיים ושמרנים, והם עשו דרך ומקבלים אותי, ומקבלים את אסף ואת הילדים".
אבל אבא שלך עדיין אומר שיש לו 19 נכדים ועוד שניים.
"ואת יודעת איזה הישג זה עבורי ועבור אסף? כמה זה חזק לנו שהוא מנכיח את הילדים של אסף? זה לא מובן מאליו, כל צורת החיים שלנו נוגדת את האידיאולוגיה שלו לגבי איך אמורה להיראות משפחה ואיך ילדים אמורים לבוא לעולם. ולמרות זאת אבא שלי, שהוא רב, מדלג מעל לכל האידיאולוגיות ואומר: 'השניים האלה שייכים לי, הם חלק מהמשפחה שלי'. והוא אומר את זה מול החברים שלו ומול התלמידים שלו ומנכיח אותם ואותנו".
קולו של בן מאיר נרגש מאוד כעת, והוא לוגם מכוס המים שעל השולחן בינינו ומציין שהציבור שהוא בא ממנו הוא מגוון, ושיש בו קצוות שונים - ובין הקצוות הללו יש בשנים האחרונות יותר אמפתיה כלפי הלהט"בים, שיוצרת אצל הקיצוניים את הפחד מפני איבוד מה שהם רואים כערכים. בשנים האחרונות, הוא מספר, מגיעים אליו מדי פעם צעירים שמבקשים להתייעץ איתו, ובן מאיר פותח בפניהם את דלת הבית ואת הלב, אבל מדגיש שהוא לא פסיכולוג ולא יועץ, אלא מספר מניסיונו בלבד. "אני לא לוקח אחריות על ההחלטות שלהם, אני מספר מה שאני עברתי ושיעשו עם זה מה שהם רוצים. אנחנו בית פתוח עבורם, אסף ואני, ואם הם רוצים לבוא להתייעץ או להניח רגע ראש, אנחנו פה באהבה".
"תמיד ידעתי שאני הומוסקסואל, זה לא שקמתי יום אחד בבוקר וגיליתי את זה"
בספר מתאר הגיבור את מסכת טיפולי ההמרה שעובר הגיבור, את ההליכה הלוך ושוב ל"עצת נפש" שם מסבירים לו הרבנים והפסיכולוגים שהוא יוכל להתגבר על זה, שהוא חייב להתחתן עם אישה כמקובל אחרת דינו חיי בדידות לנצח.
לדעתך, צריך לאסור את טיפולי ההמרה בחוק?
"אני חושב שטיפולי המרה הם רעים. אבל כיוון שאני גם חושב שהמדינה צריכה להתערב כמה שפחות בחיינו, אז זה לא צריך לעבור דרך חוקים, וזה לא תפקיד המדינה להגיד 'כן או לא'. זה עניין של פנים-הקהילה. החברה צריכה לשים את הגבולות שלה".
בספר כותב בן מאיר: "קיוויתי שהם יבינו שהילד שלהם שהם אוהבים הילד הזה עקום ותקוע ויש לו תשוקות מוזרות שאסור לו בכלל לדבר עליהן... אתה פשוט חושב שזה לא באמת, שאני הומו, אבל אף אחד לא רוצה להתחתן עם החבר הכי טוב שלו. דמיין את החבר הכי טוב שלך, דמיין שאתה והרב ברוך מתחתנים... חיי בית וחיי אישות ומיטה וארון ומקלחת... ולא אמרתי לו גם שאני וריבונו של העולם כבר לא. לא צריך הכל בבת אחת...". תוך כדי קריאה, קשה שלא לחשוב עליו ועל אביו הרב, ולתהות כמה מהשיחה הזו התקיים באמת. "אמרתי לאבא שלי שאני מרגיש שמשהו בו לא מאמין שבאמת יש כזה דבר, וגם אם יש כזה דבר - הוא לא מאמין שאני הדבר הזה ואשכרה לא יכול לחיות עם אישה, כי המציאות סיפרה לו משהו אחר", הוא מסביר.
מה המציאות סיפרה לו?
"שאני חי איתה כבר שש שנים ושיש לנו ילדים. כלומר עשינו ילדים, אז מבחינתו, אולי אני על הרצף? אולי אני ביסקסואל? אני מרגיש שלגברים דתיים ושמרנים קשה לתפוס ולהפנים את העניין שגבר לא נמשך לאישה. וביני אומר את זה לאבא שלו אבל אומר את זה לכל הגברים בעולם".
וגם לכל הגברים ההומואים שבחרו במודע להתחתן עם אישה למרות שהם יודעים שאינם מסוגלים לחשוק בה, יש לבן מאיר מה לומר. בספר הוא מתאר באופן כואב מאוד ורגיש מאוד את הסבל של אסתר, שתקועה בנישואים עם גבר שמאוד מאוד אוהב אותה, אבל לא מסוגל לשכב איתה. שמתחמק ממנה כשהיא חוזרת מהטהרה במקווה אחרי שבועיים של הימנעות. וכן, בן מאיר מודה שהוא מודע לסבל העצום שנגרם כאן לגוף ולנפש ולדימוי הנשי כאשר נשים משמשות שפן ניסיונות של תשוקה, וניכר עד כמה שהוא מצטער על הכאב שגרם לאשתו, שכן הוא עובר לדבר בגוף שלישי, ונתלה בגיבור שלו: "ברגע שביני פתאום קולט מה בעצם אסתר עוברת בשש השנים שהם נשואים, כשהיא מבינה שהוא לא נמשך אליה, מתחמק אחרי המקווה, זה כואב לו מאוד. הוא משלה את עצמו שהזוגיות שלהם מוצלחת, כי הם חברים טובים, כי מדי פעם כן יש להם יחסי מין, אבל מבחינתה כל רגע של חיים לצד בן אדם שלא משתוקק אליה זו חוויה של דחייה".
סוג של מוות.
"כן, חד-משמעית, זה מוריד אותה גם במחשבות שלה על עצמה כאישה. ואם נתייחס לא לגיבור בספר אלא לחיים האישיים שלי, אז אני תמיד ידעתי שאני הומוסקסואל, זה לא שקמתי יום אחד בבוקר וגיליתי את זה. וגם שיתפתי את אשתי לשעבר עוד לפני שהתארסנו".
אז היא ידעה מראש שאתה בעל "נטיות הפוכות", כמו שביני אומר בספר?
"עבורנו, שני אנשים שגדלו בחברה הדתית ועד הנישואים מעולם לא קיימו יחסים, לא ברור באמת מה ידענו. הדברים נאמרו, אבל לא בצורה הפשוטה והישירה כמו שהיינו אומרים אותם היום. היה הרבה ערפול סביב מושגים ואיך לקרוא לזה".
אבל היום בסביבתו לא מערפלים מושגים וגם הילדים הגדולים שלו מדברים על בן הזוג של אבא. "למרות שלבת שלי אין בכיתה עוד מישהו שאבא שלו יצא מהארון, ואין כמעט הורים גרושים, היא מספרת לחברות שלה על התינוקות ועל אסף ואומרת ממש שהוא בן הזוג של אבא שלה. גם הבן שהוא צעיר יותר לא מסתיר ולא מתבייש בזה. אני מניח שבחיים זה עוד יפגוש אותם בכל מיני מעגלים, ולכן משמח אותי שזה גלוי וטבעי".
היום הוא כבר לא חי חיים דתיים, אבל כן ממשיך לנהל דיאלוג עם אלוהים, שהתחזק לאחר שפרצה המלחמה, ויש בו גם דיאלוג עם הזהות היהודית.
בוא נדבר על זה קצת. איך העזו מנהיגי הציונות הדתית להרים ידיים בעד חוק ההשתמטות, לפני שבוע?
"אני לא נציג המגזר. גדלתי בקהילה ואני מכבד אותה, היא גדולה ומרובת-גוונים. יש בה את סמוטריץ' מצד אחד ואת הרב פירון מצד שני, ואת רויטל ויטלזון מצד שלישי. גם אם הייתי נציג המגזר, לא יודע אם הייתי יכול לענות בצורה מסודרת. בכל המגזרים קרו דברים שחלקם גרמו לכך שאנשים בוחרים בנציגי ציבור שלא סומכים עליהם, מין ברירת מחדל. מה גם שאפשר לראות נציגים של הציונות הדתית בכל המפלגות, זה כבר לא מפד"ל ואורי אורבך - יש את חילי טרופר ויש את נפתלי בנט שעושה קולות של חזרה לפוליטיקה, ואחרים".
"הלכנו להפגנות עם האמת הלאומית שנזלה לנו מהכיסים", ביני אומר בספר. זה משפט מקסים. לאיזו תקופה הוא מתכוון?
"לשנות האינתיפאדה השנייה, מתחילת שנות האלפיים ועד ההתנתקות, שזה היה שיא המחאות שלנו כדתיים-לאומיים. החברה הדתית-לאומית היא חברה מאוד אידיאולוגית, וכשאני מתבונן בהפגנות שיש היום, אני מוצא גלגול אחר למה שהיינו, תמונת מראה לתחושה שאתה היחידי שמחזיק את האמת. זו התחושה שהייתה לנו בהתנתקות – להט של אכפתיות והתחושה שאנחנו היחידים שרואים את האסון ואיך זה יכול להיות שלא כולם איתנו ברחובות".
בדיוק מה שמרגישים היום המפגינים ברחבי הארץ נגד התנהלות הממשלה.
"נכון. בסוף זה אותו להט אמיתי ולכן אני יכול להתווכח ולשפוט, אבל לא יכול שלא להתרשם מהאכפתיות של האנשים".
אבל היום אתה מבין למה בהתנתקות לא כולם היו איתכם ברחובות?
"כן, משהו בשפה, בצדקנות, בתחושה שאנחנו יודעים יותר, אולי הרחיקו מאיתנו את 'כולם'. זה דבר שהיינו מדברים עליו הרבה בתוכנו, על השאלה למה העם לא היה איתנו, למה לאחרים לא היה אכפת שיש אנשים שקורעים אותם מהבתים שלהם", הוא אומר ואי אפשר שלא להזדהות עם הכאב. "זה משהו שהציבור הדתי-לאומי הלך איתו שנים, התחושה שהכאבים שלנו לא מובנים, שאנחנו רק דגל. לא הרגשנו שיש מצידכם השתתפות אנושית שהיא מעבר לאידיאולוגיה, לכך שעוקרים אנשים מהבית שלהם. ואם מותר לי לחזור לספר, אז למרות שלא כיוונתי לכך, הרבה קוראים מהציונות הדתית אומרים לי שהוא מספר אותנו בצורה אנושית ופשוטה. מספר את המקום שבו גדלנו. אנשים שחווים אהבות ואכזבות וחלומות, בני אדם. ולכן הוא מבחינתי לא ספר על יציאה מהארון, הוא ספר על אהבה".
