המטרה: להבין למה האוכל בישראל נעשה מאכזב כל כך. האמצעי: לזהות את טעמה של קומבינה
הסיפור הזה מתחיל ביוגורט דובדבן. סתם יוגורט דובדבן בסיסי מהסופר, כזה שהשכבה העליונה שלו היא לבנה ובתחתית שלו מחכה לך עוד שכבה, נוצצת ואדומה, שהיצרן נשבע לך שעשויה "מאה אחוז פרי טבעי". על פניו, לא היה שום דבר ביוגורט הזה שהיה אמור לגרום לי להעלות דמעות של תסכול, ובטח לא להטיח אותו על שולחן הסלון בעצבים כאלו שהוא התהפך ונשפך.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
לא, מוצרי חלב בדרך כלל לא מביאים אותי לכלל בכי, אבל סערת היוגורט שלי לא הגיעה משום מקום, היא קרתה בדיוק כשחזרתי הביתה אחרי שבוע נפלא במיוחד ביוון. כבר הרבה זמן שרן ואני נמצאים הרבה על הקו של תל-אביב-קלמטה, רן קנה שם דירה עם אחיו ועכשיו הם משפצים אותה בסאגה אינסופית של פועלים שנעלמים להם לשבוע. אלא שהפעם זה היה אמור להיות חופש אפילו עוד יותר מרגש. אחי אורי הסכים להצטרף אלינו לנסיעה, לראות סוף-סוף את המקום שהתאהבנו בו לפני ארבע שנים. עד כדי כך התאהבנו שאנחנו די בטוחים שזה יהיה המקום שבו נגור כשנגיע לפנסיה. גם לאחי ולאשתו כבר יש תוכנית פרישה, הם דווקא בונים על צפון איטליה, ובכל פעם שאנחנו נפגשים אנחנו יושבים ומפנטזים על החיים שיהיו לנו יום אחד, בחו"ל.
לפעמים, בכל זאת יוצא לי לחשוב על מה נהיה מאיתנו. אחי ואני מגיעים ממשפחה שנמצאת שבעה דורות בארץ הזאת. במהלך כל שנותיה הארוכות של המשפחה שלנו פה, מעולם לא עלתה במוחו של אף אחד המחשבה לקום ולנטוש. אבא שלנו, אלחנן ספקטור, מחובר לארץ הזו בכאלו עבותות שלפעמים הוא מזכיר לי שורש שזוף ושמח בתוך אבני הכותל. אני זוכרת אותו יושב על שפת הים בחיפה, פותח בקבוק בירה גולדסטאר ואז פתאום שואג בקול "אמריקה, ציונה, אמריקה!". זו הייתה הדרך שלו לומר שלמרות שהוא זה עתה חזר משבועיים בניו־יורק במלון חמישה כוכבים, מבחינתו מה שקורה פה, הים הכחול, הפולקע הקר מהצידנית ואנחנו, הילדים שמשחקים בתוך הר הצדפים של חוף הבונים - זו האמריקה האמיתית.
בהשוואה אליו, אנחנו נפלים מאכזבים שמפנטזים לעזוב את האדמה היחידה שיש לנו. אבל איזו עוד ברירה יש לנו, כשדי ברור שמדינת ישראל מנהלת איתנו לאחרונה מערכת יחסים מתעללת? נמאס לי להישחט כלכלית בכל פעם שאני יוצאת לקניות, נמאס מהריבית הדוהרת. אני לא יכולה לסבול עוד דקה משנאת החינם המטומטמת ברשתות, אבל בעיקר אני לא יכולה לצאת מהתחושה האפלה הזאת שאין פה שום עתיד לבת שלי. ואני יודעת שאני לא אוכל לקרוא לעצמי אמא טובה אם אני אגיד לה שכדאי להישאר בארץ שבה היא לעולם לא תוכל לקנות לעצמה דירה, להשתקע במדינה שבה היא לנצח לא תקבל מהפוליטיקאים משהו אחד נחמד בשביל עצמה, חוק אחד שתומך בה כאישה צעירה, כי הכול הולך לאוכלוסיות אחרות.
כמובן שהרגשתי חרדה לקראת ההגעה של אחי לדרום יוון. יש משהו אינטימי מדי, שלא לומר מביך, בלהראות למישהו שכל כך יקר לך את המקום שהחלטת שאת הכי אוהבת בעולם. בהיותי אדם מתלהב, שלא לומר דמגוג, עשיתי לאח שלי חתיכת אובר-פרומסינג על המקום. ביום שלפני הנסיעה נזכרתי בבושה איומה בכל הנאומים המוגזמים שנשאתי, איך הבטחתי לו שהעיר היא "שילוב מדהים בין תל-אביב של שנות ה-90 לפריז הרומנטית של פעם". כל כך הרבה צ'קים ללא כיסוי הוציאה הלשון הבזבזנית שלי על המקום שלנו, שידעתי שאין מצב שהמציאות תגבה את זה. כל הזמן פינטזתי שאלוהים ייתן לי לקפוץ לשם כמה ימים לפני אחי, לסדר קצת את התפאורה, להתפיח מאחורה כמה גבעות ולצבוע בטורקיז את הים.
על הערב הראשון שם התממש הסיוט הכי גדול שלי. המסעדה האהובה עלינו פישלה בענק. לשולחן הוגשו סלט עייף וסופלקי פיגולים שכנראה נקבר בו חתול הבית המכונם, ואחי, מותש מהטיסה שהתעכבה, ישב מול המנות ושתק. "נשבעת לך, אורי", אמרתי לו, "זה לא האוכל של תמיד, בדרך כלל מהמם פה". מרוב לחץ קראתי למלצר והזמנתי את כל המנות בתפריט, אולי אחת מהן בכל זאת תהיה מוצלחת ותתקן את הרושם הרע.
"תרפי ממנו", רן סינן לי כשאחי קם שנייה לדבר עם אשתו, "אז הבישול הערב לא מוצלח, לא קרה כלום, את תהרסי לנו את החופשה אם כל הזמן תתעקשי שהוא ייהנה ויאהב את המקום בדיוק כמוך". "צודק", שיקרתי לו מיד והמשכתי לזמום איך אחרי הארוחה נסחב אותו לטיול קצר אל ההרים, כי נכנס לי רעיון לגרור אותו למסעדה הטובה באמת, זו שתמיד הכול מצליח בה, ולהאביס אותו שם בבישולי מאמות לוהטים עד שהוא יישבר ויודה שאכן, אחותו החכמה זיהתה בחוש את המקום הכי טוב עלי אדמות. אבל אחי סירב בטענה שהוא מת לישון, וככה נסענו כולנו במכונית לדירה של אחי, וכל הדרך הצבעתי לאחי המפוהק כמו איזו מדריכת תיירים פסיכוטית על כל מיני כנסיות עתיקות שאולי יקסימו אותו.
"מה קרה לך?" אמר רן כשהגענו לדירה שלנו, "את בלתי נסבלת, הפכת למחנה כפייה מהלך של כיף. תכף תצמידי לו אקדח לראש ותצרחי עליו, 'תתפעל משיח הפטל הזה או שאתה גמור'". אחרי יומיים, כשאחי סירב להתחבר לכפר הדייגים הציורי החביב עליי, נמאס לי לנסות לכשף אותו בכוח, ופשוט עזבתי אותו. ואז קרה הנס. יום אחד, פשוט ישבנו על המרפסת בדירה שלנו אחרי יום מושלם בחוף נטוש, ונישנשנו כמה דברים טעימים שקניתי בסופר המקומי. הרוח הקרירה של הערב כבר התחילה לנשב מהמפרץ הכחול העמוק, ואחי עצם עיניים ואמר, "תענוג לי פה, אני מרגיש כל כך בריא ושמח, ואני לא מפסיק לאכול פה, כבר חשבתי שהזדקנתי ובגלל זה יש לי פחות תיאבון".
וכאן אני מגיעה ליוגורט הדובדבנים, אותו קניתי בסופר יומיים אחרי שחזרתי לארץ. באותו בוקר קמתי מורעבת, והלכתי לסופרמרקט הכאילו זול ליד הבית. ידעתי שזה יצא לי יקר, מה שלגמרי לא הייתי ערוכה אליו זה לחזור הביתה ולגלות שכל הדברים שקניתי במאה יורו? היו ממש לא טעימים. "מה זה?" חשבתי בעודי מנסה לכרסם לחם עם גבינה, "הם הוסיפו לקוטג' שלנו עוד יותר מלח, ודיללו אותו שוב במים? והלחם, הוא תמיד היה כזה דייסתי ותפל?". אז כדי לנחם את עצמי הוצאתי את יוגורט הדובדבנים, שעלה לי בסופר לא פחות מ-11 שקלים. ואיך שהכפית שלי בקעה את הקליפה הלבנה, כבר התחשק לי לחנוק את כל מי שאחראי. ליוגורט היה טעם ומרקם של גירים, החלק של העלק-פרי היה מתוק ברמה של ריבה שממלאים בה סופגניות צה"ליות. הסתכלתי על המכסה, לראות מה קרה פה, ובעמודה של הערכים התזונתיים קראתי את הדבר שהעלה לי דמעות. ארבע כפות סוכר, זה מה שהם שמו ביוגורט הפצפון שלי ששוקל רק 125 גרם. ארבע! רק לפני יום עוד שכבתי במיטה ביוון ונישנשתי יוגורט פירות יער הכי פושטי, מהסופר למטה. היה לו טעם כל כך טבעי שיכולתי כמעט להסניף את העז הכפרית שממנה החלב הגיע, ובפנים חיכו לי חתיכות שלמות של פטל יער אמיתי.
עם יד על הלב, מתי בפעם האחרונה חזרתם עם קניות מהסופר ומצאתם את עצמכם נהנים, אשכרה מתענגים על הטעם הארומטי והחזק של הביצים, הירקות, הגבינה? מדברים הרבה על ההבדל במחירים בין מוצרי מזון בארץ לעולם הגדול, אבל מה שלא מדברים עליו מספיק זו האיכות הירודה שנהייתה למוצרים פה, בישראל. צריך להגיד את זה, למוצרי המזון במדינה שלנו נהיה טעם של קומבינה, של שחיתות. אני מדברת על פירות וירקות שכבר מזמן הינדסו אותם, רק כדי למקסם את הרווחים ולהאריך את חיי המדף שלהם. בזמנו עשיתי כתבה עם מהנדסי תזונה, והם בעצמם סיפרו לי איך הם משחקים במטען הביולוגי של העגבניות, כי למי אכפת מהטעם, והופכים את הצורה שלהן ליותר צרה ומלבנית רק כדי שיהיה אפשר לדחוס כמה שיותר מהן לתוך ארגז, ולשנע בזול.
וזה הלחם האחיד, שפעם היה לו קרום קשה ופריך, והיום זה כמו לאכול גרב ששכבה יומיים בגשם. ופעם? פעם הייתי מתגנבת למטבח בלילה ושותה חלב ישר מהשקית מרוב שהוא היה טוב. היום הוא כנראה מגיע מפרות דמה שנוצרו ב-ChatGPT. כבר הרבה זמן שרובנו מרגישים שאנחנו חיים בארץ שאיבדה לגמרי את עמוד השדרה המוסרי שלה, ועכשיו זה גם האוכל שלנו שמצחין מרמאות ומבצע.
וזה שיגע אותי, להיזכר איך רק יומיים קודם עוד ישבתי על מרפסת בדירת נופש מדהימה והכנתי לרן ולאורי צלחת עם סתם דברים שאספתי בסופר השכונתי. היו שם נקניקים ריחניים עם אפס עקבות של מונוסודיום גלוטומט, גבינות מעלפות, עגבניות ששחו לנו בפה מרוב עסיס. והסיבה שהמשתה היה כל כך מפנק היא כי בסופרים ביוון קיימת תחרות גדולה בין הסופרים. אבל אצלנו, היום בישראל, אין תחרות, רק כמה משפחות עשירות שמעניין להם את הסמל הזקור של המרצדס שהאוכל שלנו גם יקר יותר מבכל מדינה אחרת, וגם בדרך להיות הכי גרוע.
ואוכל? הוא גם געגוע, חלק מהרצון שלך לחזור הביתה. להישבע שאין כמו הקוטג' הישראלי, לפנטז על ביצת עין צהובה כמו השמש של הערבה. ושוב חשבתי על יוון וכמה פשוט ונכון זה לחיות ככה, אוכל משובח ולא מושחת במחיר שמאפשר לך לקנות את כל הענבים שבא לך. לצאת משחייה בים צלול, לא כזה שמוזרמים אליו שפכי תעשייה כי מישהו שוב מכר את החוף שלנו למרבה במחיר. זה לא סתם שהילדה שאבא שלה צעק "אמריקה" בים בחיפה, כבר מתקשה לראות פה עתיד.
פעם הייתי שותה חלב ישר מהשקית מרוב שהוא היה טוב, היום הוא כנראה מגיע מפרות דמה שנוצרו ב–ChatGPT. כבר הרבה זמן רובנו מרגישים שאנחנו חיים בארץ שאיבדה לגמרי את עמוד השדרה המוסרי שלה, ועכשיו זה גם האוכל שלנו שמצחין מרמאות
רק כשאתם נתקעים עם המכונית לשמונה שעות אתם מבינים שכל ילד, ובטח כל שופט, יודע מה סביר ומה לא
יש בעולם מעט מאוד צירופי מילים משעממים וסתומים יותר מ"עילת הסבירות", לכן תנו לי לספר לכם סיפור שלא קשור לזה כמעט בכלל:
בשישי שעבר נסענו, כל המשפחה המורחבת של אשתי שתחיה (אני בתקופה לפידיסטית), לסופשבוע במלון בצפון, לא חשוב מאיזו עדה. בסביבות כביש 65 – מקום שמהירות הנסיעה הממוצעת בו, מבחינת הנהג הישראלי, היא כמה-שמתחשק-לך-ועוד-70 – המכונית שלי שבקה. מתה. המנוע רעד בכל פעם שניסיתי לתת גז, ולא יסף. זאת הייתה מכונית מתה יותר מתהליך שלום מזרח תיכוני.
השמש קפחה במלואה, האוויר הפך לצונאמי בכל פעם שעוד מכונית חלפה על פנינו במהירות של פרארי בקריזה, ואני קברתי את המכונית המתה בשולי הכביש והוצאתי ממנה את המשפחה לחום היוקד. עמדנו שם בצד הכביש, ניזונים – בשעה הראשונה – מח'וביזות קטנות שמצאנו על שפת האספלט וממחשבות על הגבורה של השואה. כעבור מחזור חיים או שניים בטבע, הצלחתי להשיג את נציגת השירות של "דרכים", חברת הגרירה שאצלה אני מבוטח, והיא הבטיחה לי מפורשות שהחילוץ בדרך! תוך ארבע שעות לכל היותר.
ובאמת, כעבור שמונה שעות המחלץ הגיע.
אנחנו כבר לא היינו שם, כמובן, כי אין שום דבר סביר בדרישה שבן אדם יחכה עם ילדיו, על שפת כביש מהיר מאוד, בחום של 35 מעלות, משך שמונה שעות. או ארבע. ובסוף מישהו מהמשפחה המורחבת הגיע במכוניתו ואסף אותנו משם, וכך ניצלו חיי רגע לפני שהילדים סיימו לי אותם ביוזמתם.
אבל ראבק, מה בדיוק גורם ל"דרכים" – שם של תקליט ממש טוב של שלמה ארצי ושירות ממש גרוע שמתיימר להיות ארצי – לחשוב שזה סביר לדרוש מלקוחותיה להמתין ארבע שעות לגרר? ואז לקחת לעצמה עוד ארבע שעות? מה סביר בזה במדינה שבה הרי אפשר, תוך שלוש שעות, להגיע לכל קצה?
בשביל "דרכים" זה נראה סביר. בשביל האדם הסביר, אין בזה שום דבר סביר. למעשה זו אי-סבירות קיצונית, זועקת, ואם אחד מילדיי היה, חלילה, מתייבש או נדרס לצד הכביש ההוא, אני די משוכנע שכל בית משפט סביר היה מסביר ל"דרכים" עד כמה ארבע או שמונה שעות המתנה לחילוץ הן פרק זמן בלתי סביר.
אבל עילת הסבירות הזו – שבה בית המשפט ההוא היה משתמש – היא בדיוק מה שממשלת ישראל רוצה להוציא עכשיו להורג. והיא יודעת למה. כמו שנכתב יפה בשלט שהניפה אחת המפגינות: "למי מפריעה עילת הסבירות? למי שמתכנן לעשות את מה שלא סביר לעשות".
וממשלת ישראל יודעת שלגמרי לא סביר שעבריין עם שמונה הרשעות פליליות ו-53 כתבי אישום יהיה שר לביטחון לאומי. היא יודעת שמאוד לא סביר שטיפוס שישב בכלא, יצא עם קלון ואז הורשע פעם נוספת, יחזור להיות שר בכיר בממשלה. היא יודעת שממש לא סביר ששר תרבות יחליט לחלק פרסים מתקציב ממשלתי רק על סמך "התאמה אידיאולוגית למדיניות השר" (מילים שלו). היא יודעת שלא סביר שפוליטיקאים יוכלו לפטר את היועצת המשפטית או את מבקר המדינה מהיום למחר, רק כי השמיעו חוות דעת מקצועית שלא באה להם טוב, ושלא סביר למסור תקציבי עתק ממשלתיים – למשל של פרויקט המטרו – לחברים שלהם למפלגה, או לבנות לכם כביש מהיר בגינה מבלי שיהיה לכם סיכוי לעתור לאנשהו.
זה לא סביר. או שזה כן? כי יריב לוין יגיד לכם ששום שופט לא יכול להחליט מה זה "סביר". ואיכשהו, נדמה לי שאתם וגם אני, וכל אדם סביר בעולם, ובטח השופט, יכולים בהחלט. זה די מובן מאליו מה "סביר". די קומון סנס. די, כמו שאמר השופט האמריקאי העליון פוטר סטיוארט לגבי פורנוגרפיה: "אני יודע שזה זה כשאני רואה את זה".
10 צפייה בגלריה
יריב לוין יגיד לכם ששום שופט לא יכול להחליט מה זה "סביר"
(צילום: GIL COHEN-MAGEN / AFP)
קחו מישראל את עילת הסבירות, וכל הדברים הלא-סבירים האפשריים יקרו בה, ולכל אחד מאיתנו. להרוג את עילת הסבירות בחוק זה כמו להודיע שהשכל הישר וההיגיון בוטלו ומעכשיו כל אחד – ובעיקר הממשלה – יכול לעשות מה בא לו לכל אחד אחר.
ממשלה שמבטלת את הסבירות היא ממשלה לא סבירה. השאלה היא מי יחלץ אותנו מממשלת ישראל, כמה זמן ייקח לחילוץ להגיע והאם לא נידרס בטרם יגיע.
× × ×
מה עוד לא סביר? הפצצת מחנה הפליטים ג'נין. לא מכיוון שזה נחוץ או לא נחוץ ביטחונית – אני לא מתיימר לדעת – אלא מכיוון שמדובר בעוד סבב לחימה בדרך, כמובן, לעוד סבב לחימה. וזה שאחריו. ואחריו, ועד שהילד שלי בתורו יתגייס לאיזה מבצע באיזו ג'נין, ואז הילד שלו, ופיגועי נקמה נוראים שיגיעו לכל מקום, גם לתל-אביב, ויקטלו ישראלים חפים מפשע רק כדי לדרבן את מעגל השנאה, וככה לנצח, אם זה תלוי בממשלת ישראל הנוכחית.
אני לא טוען שאני יודע מה הפתרון לסכסוך. אני טוען שלא סביר שהפסקנו לחלוטין לחפש אותו, כמו שלא סביר שהפסקנו להסתכל על איזשהו עתיד למקום הזה או לתכנן לקראתו, וכל מה שאנחנו עושים בפועל הוא הדבקת פלסטר זמני על כל בעיה כרונית, דלקתית או סרטנית.
הסכסוך בעזה? פלסטר בצורת עוד מבצע סוף עונה. קריסת מערכת הדרכונים במשרד הפנים? פלסטר בצורת שבועיים תורים פתוחים לכולם. פקקים אינסופיים ותחבורה קורסת? פלסטר בצורת "רכבת ממטולה לאילת", תודה לך מירי רגב! אלימות נוראה ביישובים ערביים ומעורבים? פלסטר בצורת "פשוט תסתכלו לצד השני ואל תיכנסו לשם – יש כנאפה טובה בהרבה מקומות אחרים". הבעיה החרדית וחלוקת הנטל? הצפיפות ההולכת וחונקת? המחירים והריביות גואים? משבר הרופאים המזדקנים והמתמעטים ביחס לגודל האוכלוסייה? החינוך שהולך ונשמט? הסביבה המטונפת? ים המלח המתייבש? הכנרת הנמכרת ליזמים?
על כולם אנחנו מניחים פלסטרים זמניים במקרה הטוב, התעלמות במקרה הרע, העברת הנושא לטיפולו ולטובתו של חבר מרכז ליכוד מקומבן במקרה המושחת.
ונותרת רק התחושה חסרת האונים הזו, שאין למקום הזה עתיד כי אף אחד לא נעצר לרגע לתכנן אותו או להשקיע בו, כי אתם מסתכלים על ממשלה שחיה מציוץ לציוץ ולעולם לא תעשה יותר מאשר להוציא הודעה לתקשורת ולהוציא את ימיה. זה כבר יותר מחוסר אחריות או אדישות; זה חוסר סבירות קיצוני – אבל היי, גם לזה יש פלסטר: בואו נבטל את הסבירות!
והמועקה הכלואה הזו – אתם פשוט צופים בהם מעבירים את החקיקה הזדונית הזו כי הם יכולים – מוציאה אנשים לרחוב. לפעמים הרחוב הוא בנתב"ג – כן, גם אני תוהה קצת לגבי בחירת הלוקיישן, אבל מסוגל להבין את הזעם, הדחיפות, וגם את המשיכה לנתב"ג; ככה זה כשאתם מבינים שאין למקום הזה עתיד כי הוא פשוט מתעלם ממנו, ואתם תהיו מוכרחים, ברמת אחריותכם לילדיכם, להתחיל להסתכל החוצה. ככה זה כשלא מסתמן יותר שום דבר סביר, כי הסבירות בוטלה והעתיד בוטל, וכל מה שנשאר זה לעבוד בהחלפת הממשלה הזו באנשים שאשכרה יופיעו לעבודה.
זה לגמרי הדבר הסביר לעשות.
ווניקים / "זה מה יש", אנשים אומרים. ויש באמירה הזו בימים אלה קורטוב ייאוש, טיפונת תקווה ובעיקר קבלת הדין. ואכן יש אמוג'י כזה, שמרים ידיים לצדדים בחוסר אונים מסוים. מכירים? אם לא, חפשו. הוא מאוד שימושי וסימוסי בימים אלה של "זה מה יש".
אבל שנייה. רגע. מומנטו. לא חבל לבזבז את החיים רק על זה מה יש המצמצם? אפשר הרי לנסות עוד יש ועוד יש. לא?
אז על זה אני רוצה להתעכב, כלומר על זה מה יש החיובי כפי שראיתי אותו בטקס הפרידה של ילדי כיתה ו' מבית הספר רמת החייל לפני כמה ימים. כי כשבאתי לתמוך בנעמי בת ה-12 הנפרדת ועוברת לחטיבת הביניים, הייתה לי בבאק אוף מיי מיינד הידיעה שכבר נפרדתי פעם מכיתה ו', אם בעצמי ואם דרך ילדיי בילדותי השנייה והשלישית.
"אז גם אתה פה?" שאלה אותי מישהי כשנכנסתי לחצר בית הספר לבוש ג'ינס וטישירט של גדולים שמסתירים עובי כשברקע ניגנו את “תתארו לכם”, לא יודע אם לכבודי או באקראי.
"טוב, זה מה יש", עניתי והצבעתי על עצמי הנוכחי. "ואני פה בכלל בשביל הנכדה הווניקית", הוספתי התנצלות כדי שהאישה לא תחשוב שבגלל שאני הולך ומתנמך אני בעצם אחד הילדים מכיתה ו'.
הטקס / אז הנה אני פונה לנשמה שלכם מכיתה ו', אותה נשמה אנונימית ישנה ופחות סמרטוטית מהיום.
כי עם כל הכבוד לעולם הנוכחי שבו ממליצים לנו על שנ"צ בצהריים (כי זה מועיל למוח) או על הפסקה מיידית של שתיית דיאטים (כי זה חרא לבריאות), נכנסתי למסיבת הסיום של הווניקים בטירוף חושים פנימי כאילו אני נכנס לפארק עם נועה, ומיד הופיעה לי השאלה הקנטרנית והמשווה בין תקופות לתקופות. כלומר אם ב-2023 יש להם גם ברזייה כמו אז אצלנו ב-63'. כי ליד הברזייה הישנה ההיא, הייתי נרגע מהטרור הילדותי תוך שאני שם ראש מתחת לברז ומתמכר למים הזורמים כשלידי תמיד צמד ציפורי שיר (פליטי מהפכת הציפורים) שעפו מכל העולם לברזייה כדי לשתות.
אז כיוון שלא ראיתי פה ברזייה, כמו שלא ראיתי את לאה גולדברג או את גן השקמים והחיפושיות, הרגעתי את עצמי במשפט המרגיע: הסוד הוא שמה שאין עדיין יש ויהיה אחר כך.
רלוונטיות / סלחו לי שאני מנדנד קצת, אבל עוד שאלה הטרידה אותי בתוך ים האנשים שבאו לחגוג עם הווניקים המתוקים והיא אם המורה, מנהל בית ספר, השרת ואולם ההתעמלות עוד רלוונטיים ב-2023 לאור הטכנולוגיה הזומית והבינתית מלאכותית המתפתחת מסביבנו בטירוף חושים.
אז כן. כי לו הייתם רואים את האהבה והכבוד שבהם התקבלו המורות והמנהל הייתם עפים כמו שאני עפתי.
חזון לילדים / ואז עלה לבמה המנהל של בית הספר ("הוא נהדר", החמיאה לו בתי) ופרס לפנינו את חזונו לילדי בית הספר והוריהם על איך עדיין אפשר לנסות להיות חברה טובה. וואלה, אהבתי. הרעיון של חברה טובה שמחברת צרכים ואנשים, או מבדילה בין מה שלגיטימי ומה שחוקי וכמובן חברה לא גזענית שיש בה פחות זחיחות, צחוקים של לעג וירידות אישיות (רק תפתחו את הרדיו והטלוויזיה ותשמעו) זה חזון דמוקרטי לכל אחד.
אחר כך החל המיני-מחזמר שילדי ו' העלו לכבוד טקס הסיום והוא עסק בימים שחלפו כמעט מהעולם הישראלי המתקדם בצעדי נונו.
אהבתי את תזכורות התקופות והשירים שלהם ובמעברי הביניים צחקתי כמו ילד. היה כיף גדול לראות את הילדים המיוחדים האלה לוקחים את עבודת הבמה ברצינות. מה עוד שנעמי שלי חרכה מדי פעם את הבמה ביניהם. הם אגב לא ביקרו כלום במחזמרק'ה. כאילו ב-ו' הכול בסדרק'ה ולא מדובר גם במה שקרה להגר באילת, מתי רצחו לאחרונה עוד ילד חף מפשע וכמה מהם עברו חרמות ושיימינג. הכול היה נראה במחזמר כאילו אושר וסבבה ומודה שזה הפליא אותי קצת הזה מה יש הזה.
פעם היה פעם / ילדות היא משהו שחוזר אליך לטוב ולרע בכל גיל. אז פלירטטתי איתה בתוככי נפשי תוך כדי הטקס וככה אמא'לה שוב הייתי ילד בכיתה ו', שוב עשיתי הולה הופ 200 פעם, עד שהלך לי קצה הגב, שוב הלכתי לצופים, ועדיין עמדתי ליד הקיר ועשיתי חישובי גובה עם עיפרון. בתקופתי, בגלל שלא היו פלאפונים צרחנו זה לזה בחצר בית הספר כאילו אין לנו אלוהים. וכבנים פספוסים יחסית לבנות התפללנו לגבוה כמה שיותר, כי הן עברו אותנו בראש.
הורים 23' / קשה היה להיות הורים. זה בכללי. אבל בכיתה ו' קשה עוד יותר כי העין ההורית חייבת להיות צופייה על ילדי האינסטוש והטיקטוק והרוע והרעשים שאורבים להם בכל פינה. והשאלה הכי גדולה היא איך בעולם הדיסטופי הזה מחנכים עדיין ילדים לאל תעשה לחברך מה שלא בא לך שיעשו לך, שעה שבאופנת הטראומות המקובלת היום, מרוב שחרור באה המכה.
אני עדיין מניח שאז כהיום העולם מתחלק לשחור ולבן, לטובים ורעים, כשרעים הם אלה שצלפו לפחות בתקופתי בגיר על המורה לטבע וטובים היו מי שישבו בשקט עם הידיים מאחור כמו גלדיולות וקיבלו את הדין.
"היי נעמי, למה את בוכה בכי מר?" שאלתי אותה ונחמצתי כלימון לימונרו. "תחסכי דמעות לפרידות מז', ח', ט', י', י"א, י"ב, י"ג מותק אז למה עכשיו?"
"עכשיו זו הפרידה הראשונה שלי בחיים", ענתה ילדת הרגש וכשפתחה את ברזיית הדמעות, הבנתי שיש פה ברזיית אמת וליבי נשבר לרסיסים.
לחבק את הצער / דובי לנץ היקר, מגדולי עורכי המוזיקה, מי שלימד אותנו לפקוח אוזניים סקרניות ברדיו ולגלות מוזיקות אחרות (למשל שיש מוזיקה בברזיל), וגם גבי ברלין שההופעה הראשונה שעשיתי כחייל בחיל הים הייתה לצידו בצפת, כשהיה לו שלאגר שנקרא "שיר לאלמונית" וחופני כהן האיש שהביא שמחה בכל מקום שבו שר בקולו הרועם והסוחף, הלכו לעולמם. האמת נורא. אנשים יקרים. ושוב הפרידות העצובות האלה תמיד.
ובלי להשוות חלילה וחס טפו-טפו-טפו חמסה-חמסה, כשילדי ו' כפרה עליהם הפתיעו אותי כששרו את "שיר פרידה" (שכתבתי ב-1980 לאריק סיני) בסגנון הופעה של קירל או סטטיק, אכן תם הטקס וכולם עמדו וחיבקו את הצער.
טבע האדם הוא להתפזר וללכת הביתה בתום הטקסים. אז הלכנו אחרי הטקס כמו צללים כהים במעבה הדרך של רמת החיילים. הורים וילדים. גבוהים ונמוכים. שמנמנים ורזים. מהורהרים ומעורערים. מחובקים, שמחים ועצובים כאחד.
ויודעים מה? כשנעמי אמרה לי שלמחרת מתחיל החופש הגדול, רק צמד המילים האלה כבר מילא אותי געגוע לילד שהייתי והתחלתי לרוץ בדמיוני אל הגבעות עם עפיפון (טיארה) ביד, כשמאחורי ים של ילדים תמימים שהיו פעם המשפחה המופלאה שלי, אז בכיתה ו'.
ועיניה שוב במסך / אני לא יודע איך לסיים את הטור הזה. אבל כמה ימים אחרי הטקס כוחות צה"ל נכנסו לג'נין. נתב"ג נחסם. פריז בערה. ברמת החייל, לא הרחק מבית הספר, אירע פיגוע דריסה שהמחיש את עולמנו ההפוך והמפחיד. אני נסעתי להופיע בקיסריה ונעמי חלפה לידי. וכשעיניה היו נעוצות שוב בתוך המסך של האייפון הבנתי שככה היא מתאוששת עם חברותיה מהפרידה מכיתה ו'.
מודה שאני לא כל כך אוהב את הסיום הזה, אבל זה מה יש.
השבוע לפני 30 שנה אבא שלי נפטר. הייתי בכיתה י"ב. לאדם מגיע אבא שילווה אותו קצת יותר שנים, אבל הגורל שלנו היה אחר, ולרגל המספר העגול של השנים שאבא איננו, אביא כאן כמה סיפורים שאחי, הרב שי דאום, סיפר לנו השנה, סיפורים שלא את כולם הכרתי, כי הייתי קטן מדי כשהם קרו. אני מביא אותם כאן משום שאבא שלי היה צדיק אמיתי, ומסיפורי צדיקים צריך ללמוד.
נתחיל מסיפור שמתמצת את הצניעות והקומיות שהיו באבא שלי: כשהוא התחיל לעבוד בתנובה, הייתה חותמת כשרות שלו על שקיות החלב והשוקו. “בהשגחת הרב יחזקאל דאום”. אחותי מאוד התפעלה מזה ואמרה לו: וואו אבא, השם שלך נמצא בכל בית בישראל. באמת כבוד גדול, הוא אמר לה, אז גם אין פח זבל שאין בו שקית עם השם שלי.
הנה עוד משהו מאותה קטגוריה: אבא שלי לא הגיע לגולן כדי להיות רב. הוא הגיע מהישיבה בירושלים כדי לעזור להתיישבות. בהתחלה עבד בחקלאות. כשמונה להיות רב, לאחר שהחברים זיהו את התלמיד חכם שהיה, הוא המשיך לעשות תורנויות, היה הולך ללולים, עושה משמרות בתחנת הדלק וגם הצטרף לקטיף בעת הצורך. באחת השנים, כשעמד בתחנת הדלק, הגיע לשם הרב אלישע וישליצקי זצ"ל, ולא האמין שהרב יחזקאל דאום מתדלק לו את הרכב. הוא עורר את הנושא והביע מחאה, הסביר לאבא שלי שזה לא עניין של כבודו הפרטי, אלא של כבוד התורה, לא יכול להיות שרב הקהילה שואל אותך אם אתה רוצה 96 או דיזל. אבא שלי נעתר לבסוף ועבר לעשות תורנויות שמירה בלילות, במקום משמרות בתחנת הדלק. אחת לשבוע-שבועיים היה שומר כמה שעות בלילה, עם עוד אדם מהיישוב. אחרי שנפטר, סיפר לנו אחראי הביטחון שאבא היה מבקש ממנו בחשאי עם מי לשבץ אותו בשמירה. אם היה אדם שידע שהוא בתקופה לא קלה בעבודה או בבית, היה מבקש לשמור איתו, ומרוויח שעות חשובות שבהן יכול היה להקשיב לו, לייעץ ולרומם את רוחו.
נמשיך. אבא מאוד אהב תורה. אהב באמת. כשלמד תורה הוא קרַן. הוא ראה בעצמו קודם כל תלמיד ישיבה. כשהייתי ילד התלוויתי אליו לפעמים, לשיעור שהיה נותן במטעים ובענפים השונים. הוא היה מגיע, למשל, למוסך בזמן הפסקת הבוקר, ומלמד שם שיעור הלכה קצר. זה היה מראה יוצא דופן שנחרת אצלי חזק: יושבים אנשים עם ידיים מלאות גריז, אנשי מלאכה בשיא יומם, ומקשיבים לכמה דקות של דברי תורה במטבחון של המוסך, בינות למכשירים ולמכוניות שמחכות לתיקון.
היו גם מוֹפתים, כמובן: באחד השיעורים, זה היה בשדה אליהו, אבא דיבר פעם על איזו סוגיה שדנה בשאלה מה דין דגים שעוברים ממקום למקום. נניח, ציפור לוקחת אותם ממקום אחד ומעבירה למקום אחר. החקלאים בשיעור הקשו עליו, טענו שאין דבר כזה: הרי עוף שטורף דג אוכל אותו, לא מטייל איתו בין לוקיישנים. אבא שלי קצת התפתל, ואמר להם שזה כנראה מקרה מאוד נדיר, אבל בגמרא דנים גם במקרי קצה. כשאבא שלי הגיע לשיעור שלאחר מכן, כולם רצו אליו להגיד לו שהוא נביא. התברר שיומיים אחרי השיעור, להקת שקנאים פרצה לבריכת הדגים של הקיבוץ, וכל השקנאים העמיסו דגים ככל יכולתם והחלו לעוף. כשהגיעו מעל רחבת חדר האוכל ראו אותם וניסו להניס אותם ברעש וכדומה, הם נבהלו, ורוקנו את הדגים כדי לעוף מהר יותר. וכך המקרה הנדיר מהסוגיה שלמדו התקיים ממש מול עיניהם המשתאות.
אבא שלי לא אהב צדקנות. לא התחבר לטהרנות. פעם מישהו שהתחתן שאל אותו איך יוכל לשבת בשולחן שבת אצל משפחתה של כלתו, הרי יש לה רק אחיות והן שרות שירי שבת, וקול באישה ערווה. אבא שלי אמר לו: שמע, זו שאלה כל כך גדולה, רק הרב אוירבעך מטבריה יוכל לענות עליה. אחרי כמה ימים הרב אוירבעך התקשר אליו ושאל אותו: למה אתה שולח אליי את כל ה”צדיקים" האלה? שניהם הרגישו אותו דבר כלפי השאלה הזו: היא בלתי. היא פשוט לא במקום. מה אתה רוצה, לא לאכול אצל אשתך הטרייה? לפעמים צריך פשוט לפעול בהיגיון.
כאשר אבא שלי הגיע לישיבת מרכז הרב, הוא היה בשוק מהתפילות. תפילת שחרית הראשונה החלה באיחור של רבע שעה, ולאחר מכן התנהלה בעצלתיים. הרב צבי יהודה קוק היה החזן, התפילה כללה סליחות, ואבא שלי, עם כל הצדיקות, היה איש מעשה, לא הייתה לו נשמה של חסיד. הוא אפילו שקל לעזוב, חשב אולי האירוע לא בשבילו. אבל אחד הרבנים הציע לו להתפלל בזיכרון משה, שטיבלך יותר יעיל ואפקטיבי של תפילות זריזות, כמו שהכיר ממגדיאל, שם גדל.
בשנים האחרונות בחייו היה איזה פיילוט של טיסות מהגולן לתל-אביב. היה מטוס קטן כזה שהמריא ממנחת פיק לשדה דב. במטוס היו חמישה מקומות. אני זוכר שאבא שלי אמר שאם אתה מתעטש הוא מגיע לחדרה. בוקר גשום אחד התגלתה איזו בעיה טכנית קלה במטוס, והם דחפו אותו קצת כדי שיניע (אמיתי). אבל הדבר היפה ביותר היה ששעת הטיסה הייתה שונה בימי שני וחמישי, בגלל שהתפילה בבקרים האלה כוללת קריאת התורה, ואבא שלי, שהיה לקוח קבוע, לא רצה להפסיד את התפילה. האם לדעתכם, עד אז ומאז, הייתה עוד טיסה שמועד ההמראה שלה נקבע לפי אורכה של תפילת שחרית באותו בוקר? בעיניי זה מתוק.
בצבא, אבא שלי היה בחטיבה הירושלמית. במלחמת ששת הימים הם שיחררו את נבי מוסא. מדי שנה ביום ירושלים הוא היה מספר לנו כיצד, כאשר הגיעו לקבר שמואל, נודע להם שהר הבית בידינו. בכל פעם ששאלו אותו למה הוא לא עובר לירושלים או למקום אחר, היה מצטט את דבריו של שמואל הנביא: "ותשובתו הרמתה כי שם ביתו".
אבא גם נפטר בשנתו ה-52, כמו שמואל הנביא.
השבוע דיברתי עם אמא שלי על אבא ועל הזיקנה. איך זה ומה ההרגשה והאם יש חששות. אמא בת 78. אני מאוד מקווה, היא אמרה לי, שאזכה לסיים את הסבב של הדף היומי. היא לומדת כבר כמה שנים בכל יום דף גמרא, אמי הצדקת, ורוצה לזכות להגיע לסיום הש"ס.
היא תגיע, אין שאלה בכלל. יש קצת יותר משנתיים לסיום הש"ס, והיא הרי תחיה עד 120. את תספיקי לעשות אפילו סבב נוסף, אמרתי לה, אבל אם חס וחלילה יקרה משהו, אני מבטיח לסיים את הש"ס במקומך. כשאמרתי את זה היה שקט באוטו. זה היה רגע משמעותי.
עד 120 אמא, המשיכי להגדיל תורה ולהאדיר.
שבת שלום.
