350 שנה על הבמה. זהו זה, בעצם, שיא עולמי. אין ברירה, בספר היוקרתי של גינס ייאלצו ליישר קו. "אנחנו באמת חושבים ללכת לשיא גינס, לרשום את עצמנו", מצהיר גידי גוב. "אל תצחק. אני אומר ברצינות. 'זהו זה!' עלתה ב-1978 ואני הצטרפתי שנה באיחור אליהם. היו מתי סרי ודליק ווליניץ, ומשה איבגי ואלי גורנשטיין והייתה לתקופה קצרה גם תמי גינגולד, האם אתה יודע מי זו?".
כן.
"יודע מי הבת שלה?".
בערך.
"תתבייש לך, הבת שלה כוכבת 'אוזרק' (ו'להמציא את אנה'), כוכבת אמריקנית. והאמא הייתה כמה חודשים ב'זהו זה!' ואחרי זה עזבה, וקרן מור גם הייתה קצת".
ניים דרופינג מרשים.
"אבל מה שאני מנסה לומר, חמישתנו היינו יציבים, 15 שנה היינו ביחד עד שעברתי ל'לילה גוב' והם המשיכו בערוץ 2. ואז אחרי 32 שנה, אותו קאסט מתאחד באיזה נס של קורונה ואופציה די נדירה, כי לכולם אין מה לעשות. עובדים כבר שלוש שנים והופכים ללהקה ומקליטים מאה שירים ועושים תוכנית כל שבוע, 30 תוכניות בשנה. זה חתיכת פסיכיות שלא קיימת בשום מקום".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
רגע, אבל מה נסגר עם שיא גינס?
"מגיע לנו. פשוט אין למנהלים טכנית זמן לטפל בזה".
דבל'ה גליקמן: "אבל בנתונים של הקאמבק הזה יש שיאים".
גוב: "מי חשב בגיל 70 לחזור לדבר כזה? לא תגיד כמו 'פרנדס', פרק איחוד חד-פעמי. אנחנו חזרנו לשלוש שנים".
גליקמן: "בשיא הרצינות, זה הקאמבק הכי ארוך בהיסטוריה".
אבי קושניר: "ואל תשכחו שעונה בטלוויזיה היא 12 פרקים, אולי 14. שלנו בממוצע 35 תוכניות בשנה".
גוב: "התחלנו את 'זהו זה!' ילדים, עכשיו אנחנו עם נכדים ובאופי שלנו תכלס לא השתנינו. אנחנו גנון קשה לטיפול, אז הזקנה מוסיפה לך עוד... איך נקרא לזה?"
נרגנות?
"אנחנו לא נרגנים, מרחפים לעיתים".
גליקמן: "אגב לבראבא יש שיא גינס: ילדה שהיא גם הנכדה שלו".
גוב: "ואף פעם לא שמעת על דבר כזה. זו פעם ראשונה שנאמר בפומבי. אבל הנכדים יבואו להופעה ואולי יעלו על הבמה בסוף ותהיה שמחה".
היה פחד לא להיות רלוונטיים?
"היה חשש להיות פתטיים".
קושניר: "אבל הנה, זה הרבה יותר מתפס, שלוש שנים".
גליקמן: "היה גם פחד. בכל זאת דור חדש, איך יתחברו ואיך זה יענה על הרצון לנוסטלגיה וגם שיהיה חדש. התחבטנו בזה המון".
5 צפייה בגלריה
חברי ''זהו זה!''. מימין: גידי דוב, אבי קושניר, שלמה בראבא, דוב'לה גליקמן, מוני מושונוב
(צילום: מוטי קמחי)
מוני מושונוב: "יש משהו בצוות של 'זהו זה!' שסומך אחד על השני מאוד, כי אחרת אי אפשר היה להבין את היכולת לקחת סיכונים כאלה. לא מדבר רק על זה שחזרנו, אלא על זה שהתחלנו. אם היינו חושבים לרגע שאנחנו עושים את ככה זה בשידור חי אז, ועוד בלי פרומפטרים, כשחובה לדעת הכuל, היינו נכנסים לחרדות. זה בנה את הקשר בינינו. יכולת לסמוך אחד על השני למרות חילוקי דעות והשוני בינינו".
והשידור החוזר למחרת, שהיה הברקה.
גוב: "זה נכון, אחת וחצי, שישי. אנשים ידעו".
גליקמן: "אז הייתה לזה משמעות. היום אנשים מורידים להם ורואים בזמנם".
קושניר: "הרוב ראו את 'זהו זה!' בשידור חוזר".
שלמה בראבא: "היה שידור חי שלוש פעמים בשבוע ואז שלושה שידורים חוזרים במשך כל יולי-אוגוסט. תקשיב, אין תופעה טלוויזיונית כזו".
גוב: "באיזשהו שלב תפסו שאנחנו סטארים. כלומר לא אנחנו אישית, אלא כתוכנית. אמרו לנו שבצה"ל בארבע אחר הצהריים ביום חמישי מפסיקים אימונים וחיילים מתיישבים לראות את 'זהו זה!'. היינו קטנים ולא היה עלינו עומס של הדעות הפוליטיות של היום. ופתאום פשוט הבנו שחיילים מתים על זה ואז מגיע אחת וחצי יום שישי, שלאף שטונדה, ולראות אותנו ולהיכנס לשבת. נהייתה שמחה גדולה".
יש לכם קבוצת וואטסאפ, אני מניח?
קושניר: "מ-1978 יש לנו קבוצת וואטסאפ".
מושונוב: "סוג של התגייסות אחרת יש ב'זהו זה!".
גוב: "יודע למה זה? בגלל השידור החי. כשראו אותנו מתפקעים מצחוק, זה מכניס אותך לחתיכת משמעת ואתה לא יכול לברוח מזה. אתה חייב לסמוך על מי שאתה איתו שיוציא אותך מזה. אז התפקענו מצחוק אבל לא פירקנו שידור. היום אנחנו מצלמים מערכון שמצחיק אותנו ואנחנו נעצרים לעשר דקות, לא יכולים להירגע, נחנקים, אני הולך למות ואין לי אוויר".
גליקמן: "אנחנו מצלמים בתקופה הזאת בימי רביעי ומשדרים למחרת, אבל הניצוץ שהיה בינינו בשידור החי נשאר".
קושניר: "אתן לך דוגמה. פעם עשיתי עם גידי תוכנית על בית המלוכה האנגלי, הוא היה המלכה האם, אני צ'ארלס. היה לנו מעבר אחד שתוזמן לשש דקות. מנהל האולפן סופר לאחור, עולים לאוויר, ואז הוא אומר, 'יש לכם ארבע וחצי דקות'. עכשיו, אנחנו יודעים שהקטע הוא של שש דקות בערך, והוא אמר פחות. וטראח, אתה בשידור חי ואנחנו צריכים ביחד להסתדר. התרגשות וצחוקים, איכשהו הדבר נגמר. זו הרוח של 'זהו זה!'. זה לא רק אלתורים, זו החברות".
זו באמת תופעה מדהימה. כמו שאיש לא חזה את ההתפרצות של 'זהו זה!' עם מגפת הקורונה, אף אחד לא היה שם יותר מדי כסף על הגעה קבוצתית למופעי במה. עובדה, לפני מספר שנים נחשפה במוסף הזה פגישה של החמישייה בביתה של המפיקה והראש של התוכנית, אתי אנטה, כדי לבדוק מופע במה מיוחד. כמו יתר ניסיונות השכנוע של חברי 'זהו זה!' לאורך השנים, העניין נפל. קשה מאוד עד בלתי אפשרי לשלוף חמישה אמנים מאוד עסוקים כמו גוב, גליקמן, בראבא, קושניר ומושונוב לטובת פרויקט מושקע כזה. איך זה נגמר בסוף, בהחלט כולם יודעים. הקורונה מחקה את הלוחות, החמישייה הגיעה לפרויקט זמני, שהפך לשלוש שנים.
כשהגיע החלון למופע במה, שישתרע בעיקר על פני השירים, הם כבר אמרו כן חזק. גם הפעם העסק איבד שליטה, רץ לסולד-אאוט ראשוני מהיר ותפח לארבעה מופעים, שלושה בקיסריה (3, 5 ו-6 באוגוסט) ואחד בבריכת הסולטן בירושלים (24 באוגוסט). סביר להניח שזה לא יינעל שם. חוץ מזה הם יכולים להתהדר בעוד כבוד - ביום שני הקרוב הם יקבלו דוקטורט לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן.
"כלהקה של בני 70 פלוס, כולנו חוץ מקושניר, זו פעם ראשונה על הבמה יחד", מזכיר גוב.
מתברר שמצבי חירום עובדים לכם יפה. מלחמת המפרץ, הקורונה, גם עכשיו הרקע במדינה לא משהו.
גוב: "נכון שזה פתאום נהיה עניין בפני עצמו, אבל זה יותר בדיעבד. כשזימנו אותנו בקורונה היה בעיניי משהו נורא משעשע כשאמרו, 'אוקיי, העם בדיכאון יש קורונה וכו', בואו תפתרו את זה, תעשו חמש תוכניות ונוציא את הכול'. זה היה דבר הזוי. החוזה הראשון היה בהמשך על שש תוכניות. בוא, חשבו בכלל שנהיה פינה באולפן פותח של גאולה אבן ב'כאן'".
מושונוב: "בגללך. גידי אמר להם, אנחנו לא טובים בפאנלים, אתם רוצים, אנחנו נעשה את מה שאנחנו יודעים לעשות, תוכנית כמו פעם".
גוב: "כשהיו בזמנו הדיבורים, אני אמרתי חבר'ה בואו נעשה טלוויזיה, והנה ההפך הגמור בכל זאת קרה ואנחנו עולים לבמה כי השירים הפכו, בלי ידיעתנו, לדבר. אמיר לקנר הפך אותנו ללהקת הבנים המבוגרת בהיסטוריה של ישראל".
קושניר: "למה בישראל? יש להקות יותר מבוגרות מאיתנו בעולם?".
גוב: "תשמע, מיק ג'אגר בן 80. אתה מכיר בטח".
מתי הרגשתם שזה תופס?
בראבא: "'הביצוע שלנו ל'צל עץ תמר' היה מפנה".
מושונוב: "פיצץ את זה למעלה. זה שיר יפה. זו הייתה תעוזה שלנו לשיר קאבר של זוהר ארגוב. אתה צריך לבוא לפה עם משהו מאוד משלך ויחד עם זאת לשמור על האופי של השיר. זה איכשהו דיבר להרבה אנשים, כמו מה שעשינו עם 'מיליונים'".
גידי, אמרת לי פעם על "כוורת" שלא משנה כמה זמן יעבור, הכימיה ביניכם תהיה שם. מרגיש דומה לגבי "זהו זה!"?
"נכון, אבל ב'כוורת' היינו להקה ארבע שנים, שהופיעה כמעט ללא הפסקה. הפעם זה אחרת, ואנחנו להקה בהתרגשות עצומה. אני נורא מחכה להופעה הראשונה, לשבת חמישתנו ולהתחיל לשיר. אחרי זה אתה יכול לומר, יש פה חמישה קומיקאים, נהפוך את הבמה ונעשה וידיאו, אבל הגרעין הוא שנשב ביחד חודש ונהפוך ללהקה של ממש".
מושונוב: "איזה חודש? חודשיים וחצי".
גוב: "אתה תרגיש אחרי חודש כמו חודשיים, תאמין לי. זה קורה מהר הדברים האלה. אתה מקבל איזו משמעת ונהיה להקה, ואני מצפה לזה בכיליון עיניים. תוך כדי עבודה נבין איפה אנחנו נמצאים ומה קורה".
בראבא: "עשינו כמעט הכול במקצוע שלנו, אבל אף פעם לא עמדתי על במה במשך זמן ממושך, שרתי שיר ועוד שיר ועוד שיר לפני קהל של אלפים. זו חוויה מרגשת".
גוב: "הוא עשה את זה בפיקוד מרכז בלהקה".
בראבא: "הופענו במוצבים בבקעה לפני ארבעה אנשים, ואנחנו היינו 14. גנדי שלח אותנו לשם תקופה, היה אידיאולוג גדול. היה לי סולו אחד רציני, 'מה אני שווה, אני רק מלווה'. מילים משיר שאיש לא מכיר".
בראבא, נזכיר שהיית שותף לשירים איקוניים כמו "שנינו מאותו הכפר", "שירו של צנחן", "הימים האחרים".
"אבא שלי אמר לי בגיל שש, 'כשאתה תגדל תהיה שחקן מפורסם, כמו טופול'. אף אחד לא הבין את זה. הוא טיפח את הצד האמנותי אצלי כל השנים, אפילו שלח אותי להופיע לבד לפני השכנים. אבל בגיל 17 קיבלתי זימון לקורס טיס. שוק בבית. מה בבית? בעיר. זה היה הפוטנציאל לטייס הראשון בנתניה, כל הרחוב קיבל אותי ואת אבא בדגלים רק על הזימון. זו הייתה תקופה כזו".
ואבא?
"כל כך התרגש, הוא הרי ציוני, חלוץ, עלה לארץ אחרי שמשפחתו נספתה בשואה, היחיד. איך שהגיע לישראל פרץ בריקוד עז ונפל לאבץ רותח בקיבוץ. כל החיים הוא אמר לי, אתה רואה, זה כוויות שמחה. הרגל שלו נראתה כמו סרט מצויר. אז מההתרגשות אחרי הזימון לקורס טיס אבא אמר לי, אני בר-אבא, אתה תהיה בר-כוכבא, ושלח אותי להתגייס בגאווה".
לא סיימת.
"בקורס מאוד התרגשתי ומרוב התרגשות סיפרתי בדיחות כל היום, רציתי למצוא חן בעיני החברים. עד שפעם אחת המפקד אמר, 'אוקיי, עד כאן הגעת לנו בראבא. ראית פעם ליצן מטיס מיראז' בשווי מיליונים?' עניתי שלא, והוא אמר לי, 'גם לא תראה'. בכיתי נורא ואמרתי לו, 'המפקד אני חייב להישאר, אני יכול להיות נווט'. אז הוא אמר לי, 'תנווט את עצמך חזרה לבקו"ם'. ואז גנדי הקים את להקת פיקוד מרכז ואורי זוהר אמר שעשיתי בחינה נורא מצחיקה ושאני הדבר הבא בהומור".
מחמאה כזו מזוהר. בטח לא שכיח.
"כנראה הייתה לו טביעת עין. אז גנדי זימן אותי ללשכה שלו כדי למנות אותי לקומיקאי של הלהקה, זה היה נורא חשוב לו, הוא רצה לנצח את להקת הנח"ל ואישית התעסק בהרכב של הלהקה. הגענו לירושלים והיו לו שני אריות חיים שקיבל מאפריקה והוא התעקש להאכיל אותם אישית בבשר חי כדי שבכל פעם שייצא למרפסת, האריות ישאגו. רק שתבין, לאחותי היה פוסטר של גנדי על המיטה. ואז גנדי אמר לי, 'אתה תהיה הליצן של הלהקה'. אמרתי לו, 'אבל הבטחתי לאבא קומנדו ימי'. והוא עובר לטון תקיף, 'אתה מתווכח עם אלוף הפיקוד?' והאריות התחילו לשאוג ואני התחלתי לרעוד".
הגיוני.
"אני הבן אדם היחיד שגנדי מנע ממנו להיות חייל קרבי והכריח אותו להיות ליצן. אבל אז הוא אמר לי, אני מבטיח שתשירו שיר על הצנחנים ואשלח את כולכם לקורס צניחה. ואז הוא שלח את חיים חפר לכתוב שיר על הצנחנים ועל ארץ המרדפים. לימים חיים סיפר שגנדי לקח אותו בלילה במסוק והוא חקר שם שני חשודים. אחרי הטיסה הזו חפר לא התאושש 20 שנה מהאירוע. אבל הוא כתב את 'ארץ המרדפים' ואת 'שירו של צנחן'".
גליקמן: "לי ב'שוטי ספינתי' עם שלמה ארצי היה סולו רציני - נה נה נה נה נה נה'".
קושניר: "אני לא הייתי בלהקה צבאית, ישר הלכתי לאירוויזיון. הייתי בסוף השירות במסגרת הרכב של חיל האוויר, כמו מופע יחיד כזה".
מושונוב:" הייתי בצוות הווי סיני עם יצחק קלפטר ולדעתי השיר הראשון ממש שהוא כתב היה שם. הבמאי אמר לי, 'זהו, בתוכנית הזו יש לך סולו, שיר שלך'. יצחק כתב אותו וקוראים לשיר 'ביל קרטר', על זה שבמוצבים קוראים חוברות של ביל קרטר. יצחק היה צריך ללמד אותי את השיר שהוא כתב. והחבר'ה בלהקה, כשאני הייתי מנסה לשיר, היו עושים פרצופים ככה, בלי בושות, כמו ילדים בגן. הם אמרו ליצחק לידי, 'למה שלא תשיר אתה?' אתה מבין, בצורה הכי ישירה. אז הסולו עבר ישר ליצחק ולי הוסיפו איזה בית בסוף. שרתי עם ר' מתגלגלת כזו".
בראבא, האגדה מספרת שירו עליכם פעם בלבנון. היה או לא היה?
"זו לא כזו אגדה. גידי, מוני ואני היינו במרג' עיון ב-1982 ואכן ירו עלינו במהלך הופעה".
גליקמן: "עזוב, זיהו אותם חיילים ישראלים. שמע, בכל זאת יש כאלה שחושבים אחרת. זו החוכמה האנושית. החיילים שלנו בטח אמרו, בואו נגמור את התוכנית הזאת אחת ולתמיד".
מושונוב: "אני זוכר שהופענו בג'בל ברוך בלבנון. כולה הופענו כן, לא לחמתי".
בראבא: "אבל היינו בסכנת מוות".
מושונוב: "זה היה באוהל גדול יחסית ומישהו צעק פתאום 'מחבלים' באמצע ההופעה. מתברר שבצד השני של האוהל היה מאג, והוא פשוט התחיל לירות ממרחק של מטר".
לא נשמע להיט.
בראבא: "אני התחבאתי מאחורי האקורדיון מהפחד. לא חשבתי שהוא באמת יגן עליי".
גוב: "לדעתי היה מגן עליך אם חלילה היה קורה משהו. תשמע, זו הייתה תקופה. במלחמת לבנון קראו לנו לבדר, בעצם לכל האמנים בארץ. גייסו אותנו, ואנחנו יחד נהיינו איזו קומבינה. בראבא, מוני, שלמה יידוב, יוני רכטר ואני. גם אולארצ'יק השתלב. קראו לזה 'ערב חד-פעמי' ובהמשך 'ערב חד-פעמי משופץ'. כולם היו שלאגרים. עמדנו על הבמה, שרנו שירים, וכל הצלמים היו באים אלינו לבית החייל בתל־אביב. יושבים על המדרגות, הרוסים על הדבר הזה. חלק מהצלמים אני רואה עד היום".
בראבא: "נסענו מתל אביב לביירות בערך, באוטוביאנקי של מוני. היינו מוני, גידי, אני, יידוב ויוני רכטר, עם כלי הנגינה וכלי נשק. כולנו בתוך אוטו מיני. לא מבין עד היום איך הגענו לשם".
זו תקופה של פרידה מקולגות שהלכו לעולמם בשנים האחרונות. יגאל בשן, צביקה פיק, יצחק קלפטר, יהונתן גפן, זיכרונם לברכה, כולם היו חברים טובים או עבדו עם כל אחד מהחמישייה של 'זהו זה!' בעבר, או גם וגם. מעגל הגיל דומה. המחשבות בלתי נמנעות ואיתן גם ההומור המוכר. "ויש כאלה שהולכים בלי להיפרד", מניד מושונוב ראש בעצב.
גליקמן: "יש כאלה שנשארו לחיות, והם מעצבנים".
קושניר: "אתה יודע כמה עולה לבטח את המופע הזה?".
גוב: "זה פחות רלוונטי. אני בן 72 אבל זה לא שאתה אומר, אוקיי, אני הולך למות בגיל כזה או כזה. אגב יכול להיות, זו אופציה. אבל אלה בקורונה בכל זאת לא הרגישו טוב טיפה. כלומר, זה לא ממש כללי. גם יצחק קלפטר, אגב, לא היה בריא שנים. אבל אם אתה מפחד שנמות לפני שיעלה המופע, אני מקווה שלא".
גליקמן: "לא כולנו בכל אופן, ולא בבת אחת".
בראבא: "עכשיו סיימתי סרט קצר על איש זקן חולה שרוצה למות זקוף כמו אלה שנוסעים לשווייץ. נפגשנו, אשתי ואני, עם הדלאי למה של הילידים באלסקה, אצלם כשמישהו מת הם עושים משתה. אצלם זה אירוע משמח כי הבן אדם משתחרר והולך הלאה".
תשמעו, בכל זאת 350 שנה על הבמה יחד. זה לא טריוויאלי. אריק איינשטיין ז"ל אמר כאן פעם שעד גיל 70 מלמדים אותך לחשוב איך לחיות ומגיל 70 מצפים ממך לחשוב על המוות. מרגישים ככה?
גוב: "אריק הוא ענק, אבל קרה לנו ההפך המוחלט. בגיל 70, כשרוב האנשים בפנסיה, לנו ספציפית יש סדר יום מלא כמו פעם. אתה לפעמים חושב שכל הדבר הזה קצוב, ברור. כשאתה עושה מופע כזה, לובשים שמלות, מגיעים לקיסריה, זה לא נתפס בדיוק. האם אני חושב על המוות לפעמים? ברור. אין מה לעשות עם זה".
מושונוב: "ברור שחושבים על המוות. אני מוצא את עצמי מתעסק במחשבות מה אני משאיר ואיך וזה חולף בראש. אתה קם בבוקר ויש לך משיכה או נימול בצד של הרגליים, אז תרצה או לא תרצה, אתה עומד מול הגיל של עצמך וישר יש מחשבות לראש של מה קרה לי".
גליקמן: "מאחל לך שתרגיש נימול עוד הרבה מאוד שנים. כשלא תרגיש אף נימול, זה יהיה קצת מאוחר מדי".
גוב: "יש לי כבר 30 שנה את זה, את הנימול. אבל אני מבין שהחיים הם עניין קצוב, וזה משהו שבגיל 40 לא חשבתי".
קושניר: "אף בן אדם לא חי את הגיל שלו בתוך הראש".
גליקמן: "יש מגבלות של הגיל. ההפקה של המופע מאוד מתחשבת בנו. מצמצמים את הפער במדרגות שמובילות לבמה".
גוב: "אני מחזיק את המעקה, בונים שם מעקה".
בראבא: "היתרון הגדול של הגיל הוא שבניגוד לעבר לא נורא חשוב לך לבלוט. הגיל מאפשר לשחרר באופן משמעותי את האגו ולהתרווח בתוך עבודת צוות, שזה משהו שאני לא חוויתי ככה, גם לא בתיאטרון. תמיד רציתי להצטיין והיה לי חשוב מה יכתבו עליי. היום הקריירה היא כמו בחיים של זוג. יש אמביציה גדולה, משבר ואז השלמה. אני בהשלמה. יש בזה משהו מרגיע. אתה פחות חשוב לעצמך באופן אישי".
אין קרבות אגו אף פעם?
גידי: "מה פתאום. אתה לא נעלב ואין מי אתה ומה אתה. יש לכל אחד פה ארבעה אנשים שנותנים לו עצות, אבל אומרים בעדינות. זה נהדר".
קושניר: "נגיד גידי יכול להעיר לי ליד כולם, ואני עוד אהיה מבסוט מזה. זה מראה על אופי העבודה".
בראבא: "אם רוצים ללמוד על דמוקרטיה, צריכים לראות את החזרות של 'זהו זה!'".
הגענו לעדר הפילים שבחדר, הרפורמה המשפטית או ההפיכה המשטרית, תלוי מי מסתכל ואיך. זו לא עוד חמישייה של אמנים ישראלים החוברים יחד לפרויקט במה. כל אחד מהם באמת מתאים לתבנית עולם ומלואו, רפרטואר עבודות עמוק, אייקונים של ממש בתרבות הישראלית. מצד אחד מצופה מהם לומר את דעתם, בפרספקטיבה באמת היסטורית. מצד שני, כמו שלמדו אמנים בזמן האחרון, לא תמיד מומלץ לומר את דעתך הכנה. ומעוד צד, במקרה שלהם, יש אלמנט שמכניס אותם ספציפית לתוך הסיפור. השר הממונה על התאגיד, ד"ר שלמה קרעי, הצהיר על סגירתו. ו"זהו זה!", כמובן, נחשבת לאחד היהלומים של "כאן". "לא בטוח שזה נעצר, הסגירה המתוכננת של 'כאן'. זה רק השהיות לא? המושג שרץ היום יפה הוא 'השהיה'", אומר מושונוב.
גליקמן: "גם אני חשבתי שזה רק עיכוב. לא חסרים איומים. יש בלי סוף".
בפועל, מאיימים על מקום עבודה שלכם.
גוב: "מעולם לא ראיתי את זה כאיום על מקום העבודה שלי אלא כהתפרצות כלשהי. משהו לא הגיוני קורה פה ומישהו אומר, 'בוא נסגור תחנת טלוויזיה' שבמקרה בחמש השנים האחרונות היא פורחת וטובה ומייצרת ועושה סדרות, ויש לה חדשות טובות, וכל המסגרת פרחה פתאום. זה היה ערוץ די מנומנם הרבה מאוד שנים ואלדד קובלנץ בא ועשה משהו חזק ביותר. ובא בן אדם ואומר, אני רוצה לסגור. אז זה נראה לי סתם הזוי, על מה? מה זאת אומרת לסגור ערוץ? זה העניין כמובן, לא איזו פאניקה של אני עובד פה או לא".
מושונוב: "מה גם שזה הערוץ המאוזן ביותר ככלי תקשורת בארץ, מבחינת הדעות והמגוון, ואתה רואה את כל החברה הישראלית בדרמות ובדוקו שלהם, שלא לדבר על שאר התוכניות. זה ערוץ שאין שום סיבה לסגור אותו. זה ערוץ ציבורי וחשוב שיהיה כזה, מאוזן. זה אחד היסודות שמבדילים אותנו ממשטרים אחרים".
גליקמן: "לא צריך למצוא דוגמאות או הסברים. עצם הרעיון של לסגור את 'כאן 11' הוא בעצמו חושף את המגוחכות והמופרכות, וזה יכול להיות דוגמה לדברים מזעזעים אחרים. זה ערוץ טוב מאוד".
גוב: "אני אפילו לא מחפש את הצידוק הזה של ערוץ טוב. חלק מהמהפכה הזו שנחתה על ראשינו זה שבא מישהו ואומר דברים מופרכים, אוקיי, סוגר את 'כאן 11', אני מבטל את המשפט הזה או האחר. כל מיני דברים בקנה מידה מסיבי".
מושונוב: "עם כוונות".
גוב: "ונגיד ש'כאן 11' לא היה הכי מרתק, למה לסגור אותו? זה קול ישראל, שנבין. זה רשת ב' וגימל והכול".
קושניר: "אתה אומר, 'אתם עובדים בכאן 11' וזה האיום. בוא נסדר את העניינים, אנחנו חמישה, ורק ב'זהו זה!' ובמעגלים מסביב עובדים 150 איש. ובתאגיד בכלל כמה? אז מי אנחנו? אתה שולח אלפים לאבטלה? על מה? אם הערוץ לא טוב - ואני חושב שהוא טוב מאוד - אז תבוא ותגיד, תהיו יותר טובים, אל תעשה 'זהו זה!'. אנחנו לא העניין".
גליקמן: "אנחנו מנסים מטבע הדברים לא להיות מתלהמים, ולהיות איכשהו מנומסים, אבל הרעיון הזה של סגירת התאגיד הוא ברוטלי ומתלהם. למה? כי הוא לא בדיוק משרת מישהו או שופר טוב? זה היה מתוך מגמה של כוונה מסוימת של לסגור, לנעול, להשמיד ולהחריב".
מושנוב: "תוכנית סדורה, קוראים לזה".
גליקמן: "נעשו דברים כאלה בעולם. זה לא שאנחנו מחדשים".
בראבא: "תמוה ומיותר. מאוד משונה".
לא מתערבים מלמעלה לפעמים בתכנים קצת רגישים?
גוב: "טוב ששאלת כי חשוב להגיד: אנחנו עושים כבר 800 מערכונים בשיתוף פעולה מלא עם אולפני הרצליה. אנחנו עובדים בגן עדן שלא נתקלתי בו הרבה בחיי הטלוויזיוניים. שום התערבות, שום משפט כמו, 'חברים, אתם לא יכולים לעשות את זה'. זה הבית שלנו ויש בנו שמחה גדולה לדבר הזה. וכשבא בן אדם ועל השבוע הראשון של כהונתו מציע לסגור? מה זה?".
אתה קצת לא מדייק. השר קרעי דיבר על סגירת התאגיד עוד לפני הבחירות.
מושונוב: "ברור. על הטיקט הזה הוא נבחר".
גוב: "גם זה לא ברור לי. נניח היה שר שאומר, 'בוא נסגור את קופת חולים' או 'לא בא לי מגן דוד אדום טוב בעין'. זה מערער אותי ונותן לי תחושה לא טובה. הרי גדלנו אחרת. השמש זורחת, יש דברים יציבים בחיים שלנו, פתאום בא מישהו ואומר, לא בא לי טוב כל הדבר הזה. זה משהו נורא כללי ונורא גדול ובאמת, כמו שנאמר פה, זה לא טוב. הרי לא עשית רע לאף אחד. לא יודע. בשבילי כל האירוע הגדול שאתה בונה עליו בניינים הוא סוג השבר, סוג דיבור, של מה קורה חבר'ה. וואו. למזלנו, יש לנו את הדבר הזה של 'זהו זה!' שאנחנו טוחנים באמת".
אומרים עליכם בטוקבקים: ישראל הראשונה והלבנה זוכה למימון יפה של התאגיד.
קושניר: "'זהו זה!' היא לא דעה, היא תוכנית טלוויזיה".
גוב: "קשה לי להאמין שאומרים ככה. בכנות, אני לא קורא טוקבקים".
מושונוב: "אתה נוגע בקטע של אג'נדות פוליטיות שנבראו מ'שמאלנים שכחו להיות יהודים' ויש סוג של שטיפת מוח ואתה נותן לי כדוגמה סוג של משהו מתוך אג'נדה של אנשים, ואני אפילו לא בטוח אם בן אדם אמיתי כותב את זה או בוט. זה סוג של שנאה שמלובה הרבה זמן והיום אנחנו רואים את אותותיה. אבל לשמחתי אני מרגיש שהרוב לא רוצה את השיח הזה. יש התעוררות נגד. די!".
גליקמן: "אלה שעכשיו מטפחים ומלבים מדון וכל מיני חרחורים של ישראל השנייה והראשונה בשנאה לצרכים הפוליטיים שלהם - הם עושים מעשי תועבה. זה רעל נוראי שהיה פעם ושכך".
גוב: "לפני שבאת לריאיון, חשבתי שאני כבר שלושה ימים מסתובב עם הדבר הזה לעצמי ותוהה איך אפשר לעבור את הקסם הזה - כלומר שהתאחדנו, ושאנחנו בחיים ועובדים שרים - בלי להיכנס לכל החרא הזה של החדשות וישראל השנייה והראשונה. ברור לי לגמרי שאי אפשר לעשות ריאיון בלי להגיד את דעתך על הדבר הפוליטי. אבל זה לא הפוקוס שלי בימים אלה ונמאס לי מה יגידו ומה אומרים. תשמע את חברי הכנסת, איך הם מדברים. אני מדבר על צורת הדיבור, לא על מי צודק. אין לי מושג מה קרה. דברים של נימוס ולעמוד בתור הפכו בארץ לקללות, צרחות והשפלות - וזה לא היה פה אף פעם. זה לא עניין של דעה פוליטית. לא צעקו אצלי בבית ככה. תדברו יפה, תגידו מה שאתם רוצים, אבל דברו יפה".
מושונוב, אתה הולך להפגנות באופן די קבוע.
"לא מרגיש נושא דגל של משהו. מרגיש שאני אזרח מודאג והמעט שנשאר לו זה לבוא ולמחות כי יש על מה למחות. אתה חי וגדל ולא שואל את עצמך, אני דמוקרטי או לא? אתה גדל פה ויש חוקים מסוימים והפרדה של רשויות, שהיא אחד היסודות הגדולים של דמוקרטיה. ברגע שמתחילים לפורר את האיזון בין הרשויות, כל אחד בעצם יכול לעשות כמעט מה שהוא רוצה. מה פתאום פוליטיקאים ישתלטו על בתי משפט? בקיצור, התהליך הזה עלול לגרום לכך שכל שלוש הרשויות יהפכו לרשות אחת. זה דבר מסוכן מאוד, גם לאלה שלא מוחים היום. זה בכלל לא עניין של ימין שמאל".
גוב: "אני מסכים עם מוני בכל מילה וחושב שאי אפשר לחמוק מזה. וזה מכניס אותי למצוקה. מוני אומר שאנחנו חווים השתנות של כוחות במדינה. בא מישהו ואומר, 'לא, אני רוצה גם את הצבא שלי ואת הזה שלי' וההוא נוסע, וההוא הלך. אנחנו בסך הכול אזרחים שכולם ביחד בחרו 120 חבר'ה בכנסת. ואנחנו מסתכלים היום ואומרים חברים, תתארגנו על עצמכם, אנחנו לא יכולים לחיות ככה".
קושניר: "בפוטבול האמריקני פעם היה מותר כמעט הכול. יום אחד אמרו, אסור לתפוס בקסדה ולמשוך בראש. אז תיקנו חוק, מסוכן בכל זאת. אבל אף פעם, בשום מקום, לא לקחו את חוקי המשחק, בכל משחק, ואמרו: מהיום חוקים חדשים. זה מערער, וזו הסיבה שהעניין גם לא קשור לימין ושמאל. זה קשור לשינוי חוקי משחק תוך כדי משחק. בלתי נתפס".
נזכיר שיש גם מפגינים בעד הרפורמה.
מושונוב: "לא, לא חביבי. יש צד שמוחה נגד הרפורמה ויש צד שמפגין נגד המוחים - ואלה שני דברים שונים לחלוטין. אני לא משוכנע שמישהו שמפגין בעד הרפורמה יודע בדיוק בעד אילו חוקים הוא מפגין. הוא פשוט יודע שהוא מפגין נגד אלה שעושים מחאה נגד השינויים ביסודות של הדמוקרטיה פה - וזה הבדל מהותי. אני די בקיא ברפורמה, קראתי לעומק. אני באמת לא מבין - מה בדיוק טוב בחוקים החדשים גם לאותם אלה שמפגינים כביכול בעד הרפורמה? הרי אפשר להשתמש בחוקים החדשים גם נגדם".
קשה יותר להצחיק כשיש ברקע את מה שקורה?
מושונוב: "כשהתחילה מלחמת המפרץ היה ברור לנו שאנחנו לא עושים תוכניות כי זה מצב קיצוני לדברים כאלה. ואז קיבלנו טלפון מההפקה שהצופים מתקשרים ושואלים למה אין 'זהו זה!'. אמרנו אין מה לעשות, נופלים טילים, אתה בעצמך בפאניקה עם המשפחה. ואז אווה המפיקה התקשרה ואמרה, 'בואו רק נדבר בינינו'. ובאנו ודיברנו וסיפרנו סיפורים שמתוכם נכתבו מערכונים. שבוע אחרי זה כבר היינו באוויר. אבל הנקודה היא שהדבר שחזר כל הזמן בפניות של הקהל הוא הרצון לחזור לשפיות".
גם היום.
"בדיוק. הרי המצב אז היה כל כך קיצוני, טילים בתל אביב, פאניקה של הלא-נודע, אותו דבר גם היה עם הקורונה. אז יש משהו בנוסחה הזו שאנחנו עובדים בה של 'זהו זה!', שמבטאת רצון לשפיות או לאיזון, וזה באמת צורך, לא סתם כי אנחנו רוצים קריירות".
גוב: "חשבתי משהו אחר, לבוא ולפרק את זה. הרי מה עשינו במלחמת המפרץ? מערכונים של אנשי שגונבים טלוויזיות מבית שנפל עליו טיל. לא איזון ולא שפיות. נגענו בעצב ופירקנו באהבה, בצחוק. וגם 'זהו זה!' האחרון עכשיו. אתה נוגע בדברים ואתה מפרק אותם".
