"מטריקס" (1999) היה, קרוב לוודאי, הסרט הייצוגי ביותר לשנה שסיימה את המילניום הקודם. ערבוב עשיר של סרטי וושיה ואנימה ("הרוח במעטפת" של מאמורו אושי נבזז עד תום) עם משחקי מחשב. הדים לדיונים פילוסופיים ממשל המערה של אפלטון ועד הסימולקרה של ז'אן בודריאר. ריפרורים דתיים שבמרכזם סימבוליקה נוצרית "קלאסית", אך גם גנוסטיקה ובודהיזם. ואם זה לא מספיק, וזה באמת די והותר, הגודש אפשר להציע קריאות (מגמתיות) התואמות פרשנות בהתאם לערכי פורומים של הימין הקיצוני (קבוצות הדיון של "הגלולה האדומה"), ופרשנויות ששייכות לצד השני של הסקאלה – של קריאה קווירית שנתמכה באופן רטרואקטיבי בהפיכת היוצרים לאחיות לילי ולאנה ווצ'אוסקי. "מטריקס" הוא לא סרט, אלא כתם רורשאך שבושל לילה שלם על פתילייה.
"מטריקס: התחייה" - טריילר
גודש זה נארז במעטפת נוצצת ומפתה של סימולציה הנחווית כמציאות חלופית, עם מאפייני לבוש ועיצוב תפאורה מרשימים, חוויה מסעירה של חלל/זמן (אפקט ה"זמן קליע" שנשחק בזריזות), יכולת רכישת כישורים וכוחות, וטרנספורמציה שבסוף הסרט הראשון הופכת את ניאו לגיבור העל של המרחב הווירטואלי. הסרט לא רק זכה להצלחה כלכלית אדירה, אלא גם למעמד תרבותי איקוני.
בשנת 2003 יצאו שני סרטי ההמשך "מטריקס Reloaded" ו"מטריקס Revolutions", שהפכו את העלילה לסבוכה מדי עבור חלק גדול מהצופים. האם זו אשמת הצופים שהמונולוג של "הארכיטקט" (מעין צד זכרי-רציונלי של התוכנה שיצרה את המטריקס) היה לא קוהרנטי? בתשובה לשאלה של ניאו "למה אני כאן?" מגיעה תשובת "הארכיטקט": "החיים שלך הם כלל השארית של משוואה בעלת חוסר איזון אינהרנטי בתוכנת המטריקס. אתה הבלתי נמנעות של אנומליה אשר, חרף מאמצי הכנים ביותר, לא הצלחתי להעלים ממה שהיא, מעבר לדבר זה, הרמוניה של דיוק מתמטי". אה... אוקיי. זה היה הרגע שבו הטרילוגיה נעצרה בחריקת בלמים.
אפשר לנסות להבין את כוונות היוצרים. המפגש עם הארכיטקט היה ניסיון לאכול את העוגה האינטלקטואלית ולהשאיר אותה שלמה. לערער את סכמת ה"אחד" שניאו גילם בסרט הראשון עבור רעיון סייברפאנקי חתרני יותר אודות הדרך להשיג פיוס בין בני האדם והטכנולוגיה. אבל גם אם ניקח ברצינות את היומרות של האחיות ווצ'אוסקי, קשה שלא להודות שהופר האיזון בין יומרה וההנאות החושיות של הבלוקבאסטר. יש מי ששמרו אמונים לשני סרטי ההמשך, או לפחות לסצנות האקשן המושקעות שהיו בהם, אך הקונצנזוס הוא שהסרט השני אכזב, והשלישי היה כישלון. האדם התמים היה משער שבכך הגיע סוף לטרילוגיה (והרי ניאו מת בסוף הסרט השלישי כדי לאפשר את הפיוס בן האדם והמכונה). אבל הזמן מקהה את הזיכרון, ונכס רוחני שלא מאותחל הוא אות קלון בספרי המאזנים של האולפן ההוליוודי העכשווי.
מול האיקוניות של "מטריקס" המשך הקריירה של האחיות ווצ'אוסקי הוא לא יותר מצל חיוור. לכל פרויקט שעשו מאז היו אוהדים (אולי, אפילו, ל"עלייתה של ג'ופיטר" הגרוטסקי) אבל הם תמיד היו במיעוט. לא ניתן לקחת מהווצ'אסקיות את השאפתניות ואת הניסיון ליצור מקוריות (או ערבוב הגון של מקורות השפעה הטרוגניים קודמים), אבל הם אף פעם לא התקרבו לשחזור האלכימיה של הפשוט-מתוחכם שהייתה ב"מטריקס". הלחצים ליצירת חלק רביעי לא נעלמו. המעריצים המושבעים מצד אחד, ואולפני האחים וורנר מהצד השני - אך האחיות עמדו בפרץ. עכשיו כל זה השתנה כשלאנה החליטה לכתוב יחד עם צמד הסופרים דייויד מיצ'ל (מי שכתב את "ענן אטלס") ואלכסנדר המון את התסריט ל"מטריקס: התחייה" (The Matrix Resurrections). לאנה ביימה והפעם, ובאופן תקדימי, ללא מעורבותה של אחותה לילי.
מדוע לחזור למטריקס? יש לכך כמה תשובות אפשרויות. האפשרות החיובית היא להאמין שיש רעיונות רבי חשיבות שניתן לבטא באמצעות הדמויות והרעיונות שבוססו בסרטים הקודמים. בכל זאת עברו 18 שנים מאז החלק השני והשלישי של הסדרה, ובשנים אלו חלו שינויים טכנולוגיים מרחיקי לכת, שהופכים את רובנו למשועבדים מרצון למטריקס של הרשתות החברתיות. סוללות אנושיות שעל דימויי החיים שלהם עושה מערכת האלגוריתמים של פייסבוק סיבוב.
האפשרות השנייה שזו הפקה שנעשתה עם אקדח לרקה. בין אם אולפני וורנר הזכירו לאחיות, שעם כל הכבוד הזכויות לסדרה שייכות לחברה ולא להן (רעיון שלמעשה מוזכר בסרט עצמו), ובין אם אחרי רצף כישלונות ואכזבות, העמדה הנחושה של האחיות כנגד חזרה למטריקס התערערה אצל אחת מהן. והרי כבר הוכח, פעם אחר פעם, מהטרילוגיה האחרונה של מלחמת הכוכבים, דרך אלמנטים רטרוספקטיביים בסרטי גיבורי-על כמו ספיידרמן האחרון, סרטים כמו "מכסחי השדים: החיים שאחרי", או "ביל וטד בקצב המוזיקה" – העבר לא מת. דמויות חוזרות בצורתן המקשישה (או זו שעברה הצערה דיגיטלית). אם יש לזה קהל, אז בלוטת הנוסטלגיה צריכה להיחלב באגרסיביות נואשת.
5 צפייה בגלריה
ניסיון לא מוצלח לחלוב את בלוטת הנוסטלגיה עד תום. מתוך "מטריקס: התחייה"
(צילום: WARNER BROS.)
ואולי, וזו הפרשנות שאני מציע, אלו שני הדברים יחד. ללאנה יש משהו חשוב לומר (לפחות לתפיסתה), והדבר הזה קשור לעצם אי-מותה של טרילוגיית המטריקס בעולם של תאגידי טכנולוגיות מדיה. זהו הבסיס לניסיון לתת תוקף להתייחסות עצמית על הסדרה באמצעות מטא-מטריקס, ובה בעת ניסיון להחריב אותה. אמנם זה נשמע קצת קונספירטיבי, אבל לאור התוצאה אני חושד שהכוונה של לאנה הייתה לעשות סרט כה גרוע עד שהנכס הרוחני ימשיך לצבור אבק פיקסלים עוד שנים רבות.
האלמנטים החזותיים, בוודאי הדבר שיותר מעניין את רוב הצופים, הם אכזבה מוחלטת. צפיתי בו בתנאים אופטימליים (IMAX) וזה עדיין היה רחוק מלשכנע. אין "זמן קליע" חדש, ויותר מכך, נדמה שבסרטים הקודמים היו אפקטים יותר מרשימים ויותר מהוקצעים. בעודי כותב שורות אלו, פחות מ-24 שעות אחרי הצפייה, אני צריך להתאמץ כדי להיזכר בסצנת אקשן שהותירה חותם. אני כן זוכר דקות ארוכות שבהם התפלצתי מהאיכות הירודה של הצילום הדיגיטלי, מאפקט הילוך איטי מרושל במיוחד, ומשימוש במסך ירוק שהזכיר איכויות של חוג קולנוע במתנ"ס.
מבחינת העלילה, יש יותר מדי פרטים שלא ניתן להסגיר. בקצרה, כפי שניתן להבין מהטריילר, קיאנו ריבס, בגרסה המבוגרת שלו, הוא "תומאס" – יוצר משחקי מחשב דיכאוני שבצעירותו יצר משחק פורץ דרך שנקרא "מטריקס", ושעלילתו היא, למעשה, עלילת הטרילוגיה. השותף/מעסיק שלו הוא סמית (ג'ונתן גרוף המחליף את הוגו וויבינג) וברור שזה רק חלק קטן ממערכת שתפקידה הוא להשאיר את הזהות הכפויה של תומאס שכולנו יודעים מי מסתתר מאחוריה.
בעברו של תומאס הייתה התמוטטות נפשית וניסיון התאבדות, והוא ממשיך לבלוע בקביעות כדורים כחולים. הוא מבקר בקביעות פסיכולוג המגולם, באופן מעצבן למדי, על ידי ניל פטריק האריס, ושגם זהותו האמיתית תתגלה במהלך הסרט. מלבד תחושת הנתק מהמציאות, ותחושת החוסר העמומה והלא פתורה, הדבר המטריד ביותר את תומאס הוא הכוונה של חברת וורנר, לה שייכת חברת משחקי המחשב, לפתח משחק מטריקס חדש. כך הסרט מקיים דיון מטא-קולנועי על המרכיבים בנכס הרוחני "טרילוגיית המטריקס", לצד עלילה טכנו-מיתית שעוסקת בתכלית החזרה של ניאו, והקשר ההכרחי שלה לאיחוד מחדש עם טריניטי (קרי-אן מוס).
הניתוח של כל הרבדים שמנסים לפעול יחד בסרט דורש הרבה מקום, זמן וסבלנות לירידה לפרטים. תומאס יובל חזרה למטריקס ע"י "מורפיאוס" חדש (יאיא עבדול-מאטין השני), יחד עם "באגס" (ג'סיקה הנוויק) הנמרצת. הארנב של אליס בארץ הפלאות חובר לבאגס באני. עוד קניין רוחני של חברת וורנר – ודוגמה לסוג השכבות והריפרורים בהם הסרט מוצף.
יש לא מעט לומר על הסרט, אבל מדכדך עד כמה אין רצון לעשות זאת. זה נראה כמו ניסיון נוסף לייצר דבר בעל תוכן אמיתי, חתרנות רעיונית, אנטי בלוקבסטר בתוך בלוקבסטר. אבל נדמה כי זה בעיקר מוכיח שאם יש דבר גרוע מסרט שהוא שטנץ נצלני של נוסטלגיה, זה סרט שמנסה בו זמנית להיות ביקורת על סוג סרטים זה, ועדיין לספק הנאות דומות בהפוך על הפוך לא מוצלח.
