חודש וקצת אחרי שעלה החלק הראשון של העונה הרביעית, הגיעו בסוף השבוע האחרון צמד פרקי סיום העונה של "דברים מוזרים" – ומה אתם יודעים, שיאי הצפייה של נטפליקס נשברים שוב. האמת היא שגם מי שישב על הגדר בכל הנוגע לשבעת הפרקים הראשונים של העונה, ולא ממש חש שצמד פרקי הסיום הבומבסטיים שינו את עמדתו בנושא, יכול להבין איך זה קרה.
דברים מוזרים 4 – חלק 2, טריילר
(NETFLIX)
זה לא רק הבאזז העצום שאיכשהו עדיין אופף את פסטיש הפנטזיה/אימה/התבגרות הרטרואי של האחים מאט ורוס דאפר, ש(שוב)רכבו על טיל הנוסטלגיה המונחה שלהם היישר ללב הצייטגייסט התרבותי. וזה לא רק הסיפור המוטרף של Running Up That Hill של קייט בוש, שיר מושלם ש"דברים מוזרים" הקפיצה שוב לראשי המצעדים 37 שנים אחרי שיצא (והלוואי שהעונה הבאה תעשה את זה עם Cloudbusting או Love and Anger), וזו גם לא רק הבחירה החכמה של פירוק העונה לשני חלקים שחודש מפריד ביניהם, על מנת לתדלק את הציפייה של לגיונות מעריצי הסדרה. זאת אומרת, קבלת הפנים הנלהבת שלה זכה החלק השני של העונה הרביעית בהחלט נובעת מכל אלו – אבל גם מהאופן המספק, ברובו, שבו הדאפרים טיפלו בקונפליקטים הדרמטיים השונים (והרבים) שפרשו במהלך העונה.
קחו לדוגמא – ומכאן ואילך יהיו *ספוילרים*, מעט ככל האפשר ועדיין, אם טרם צפיתם, הישמרו לנפשותיכם – את קו הסיום של הקו העלילתי של אילבן (מילי בובי בראון) והמדען מרטין ברנר, "פאפא", שבמשך שנים הפעיל על בת חסותו הצעירה מכבש של מניפולציות רגשיות. כמה סיפוק צפנה בחובה הסצנה האחרונה ביניהם, על אדמת המדבר, כשפאפא מנסה מניפולציה אחת אחרונה – את יודעת שעשיתי את כל זה למענך, כן? – ואילבן, סוף סוף בוגרת וחזקה מספיק כדי לעמוד בזה, מסרבת ליטול חלק במשחק הנושן. ובוא נתעלם בחן מהתזמון המופלא, שבכלל לא קשור לצרכים תסריטאיים, שהביא אליה את חבורת וויל-מייק-ג'ונתן-ארגייל במסחרית החבוטה שלהם. לזה נגיע בהמשך.
3 צפייה בגלריה
את לא צריכה את הפאפא הזה! מילי בובי בראון, מתוך "דברים מוזרים" - עונה 4
(צילום: באדיבות נטפליקס)
אילבן היא כמובן לא היחידה שזוכה בפרקים הללו לקתרזיס. כמעט כל דמות מקבלת את הרגע שלה לזרוח בכל הנוגע למסע שלה בעונה הזו (ברמות משתנות של הצלחה). וויל באיירס (נואה שנאפ), למשל, מאוורר סוף סוף את הנוירוטיות המשונה שאפיינה אותו במהלך העונה בסצנה יפה עם מייק (פין וולפהארד) שבה ניכר כי עבורו מייק הוא לא רק חבר ילדות אלא גם קראש רומנטי. מייק, מצדו, זוכה להבהיר בפני מייק, אילבן והצופים את הקשיים שלו בכל הנוגע למערכת היחסים שהוא מנהל עם גיבורת-על (בואו נקרא לזה סוג של חרדת ביצוע, אוקיי?). אדי (ג'וזף קווין) מקבל את הרגע שלו להבהיר שגם הוא יכול להיות גיבור, לוקאס (כיילב מקלפלין) סוף סוף מבין שהוא בצד של הגיקים וניצב איתן בפני ה-Jock הבריון, ועוד ועוד. ראוי לציון במיוחד הוא סיפורה של מקס (סיידי סינק), ואיך שמתגלים לנו בצמד פרקי סיום העונה רגשי האשמה שלה והמטען שהיא סוחבת ממותו של אחיה החורג בילי (דאקרה מונטגומרי).
הדאפרים יודעים את העבודה. הם מבינים היטב איך לתחזק ולספק את מערך הציפיות של צופיהם, גם אם האופן שבו הם מתירים את הקונפליקטים הדרמטיים הרבים של גיבוריהם איננו מהזן המעודן. "דברים מוזרים" איננה סדרה שנשענת על ניואנסים דקיקים אלא על מחוות דרמטיות גדולות מהחיים, וזה בסדר. אף אחד לא ביקש ממנה להיות יותר מזה. פה ושם, כשתצוגת משחק מוצלחת במיוחד מצליחה לתפוס אותך כשלא ציפית לזה – למשל, הסצנה שבה דסטין (גייטן מטראצו, שלאט בביטחון הפך לשחקן הטוב ביותר בקאסט, יחד עם בראון וג'ו קירי, המגלם את סטיב) משוחח בדמעות עם דודו הדואב של אדי – ובכן, אלו הרגעים שבהם אתה מוצא את עצמך נכנע לחומר, גם אם בגדול נותרת ציני לגביו.
3 צפייה בגלריה
הקונפליקט שלה ראוי במיוחד. סיידי סינק, מתוך "דברים מוזרים" עונה 4
(צילום: באדיבות נטפליקס)
ובגדול, אני נותרתי ציני. בסופו של יום וסופה של העונה הרביעית, "דברים מוזרים" נותרה פסטיש – מלאכת חיבור פרנקנשטיינית של מוטיבים והשפעות מיצירות קודמות, אריג נאה לעין אך לא מקורי בעליל. מספקים דרמטית או לא, צמד פרקי הסיום של העונה התאפיינו בנפיחות המוגזמת של שבעת הפרקים שקדמו לה, ויצרו חוויה שבה נאבקו המלהיב והמתיש, מאבקים שלא תמיד הסתיימו בניצחון ה"מלהיב". רגעים רבים נמרחו כמו מסטיק במהלך כמעט-ארבע השעות הללו (85 דקות לפרק השמיני, ו-150 דקות לפרק התשיעי); סצנות רבות ניתן וצריך היה לקצץ משמעותית וקווי עלילה מסוימים היו צריכים להישאר על הדף בלבד, כמו זה שליווה את שריף הופר (דיוויד הארבור), ג'ויס (ווינונה ריידר), מוריי (ברט גלמן) וצמד ה"רוסים" שאיתם (השחקן הגרמני טום וולשיה והסרבי ניקולה דוריקו) במתקן הכליאה בברה"מ. גם בפרקי הסיום הוא נותר מופרך ומיותר, למרות כמה קטעי אקשן מלהיבים (הופר צריך להסתובב עם חרבות לעיתים קרובות יותר).
ויש גם את עניין צירופי המקרים, כאמור - שלל הרגעים שבהם, ממש בשנייה האחרונה ותודות לתזמון אלוהי ממש, מישהו ניצל. לא מדובר כמובן בהמצאה של האחים דאפר, אלא במנגנון מוכר ובטוח ממסורת ז'אנרי האקשן והמתח, אבל "דברים מוזרים" עושה בו שימוש אינפלציוני ממש, והצופה המיומן ניצב בפני סכנה ממשית של גלגול עיניו עד שאלו מתהפכות בחוריהן.
רגעי ה"ברגע האחרון!" הללו תורמים לתחושה המעט סינתטית שנלווית לצפייה ב"דברים מוזרים", תחושה שעלתה מהעונה האחרונה הזו אפילו יותר מאשר קודמותיה. זה עדיין לא דיל ברייקר, הרבה בגלל הספקטקל הקולנועי המרשים שסיפקו פרקי הסיום ושסיפקה העונה כולה (רק למה כל כך הרבה מהאקשן מתרחש בחושך כמעט גמור?). אבל בואו רק נגיד שמוטב אם העונה הבאה של "דברים מוזרים", והקליף-האנגר שסיים את העונה מבטיח שהיא תגיע, תהיה האחרונה שלה. זהו, הסאה כבר גדושה. מתישהו, גם המפלצת של פרנקנשטיין צריכה לשוב לעפר שממנו באה.
