על פניו אין הפתעה בכך שקנדריק לאמאר כבש את 2024. בסך הכוול מדובר בגדול הראפרים בדורנו, חתן פרס פוליצר והאיש שהגדיר מחדש את הכתיבה האישית והפוליטית בז'אנר שבו אתה טוב כמו הוורס האחרון שלך. ואם הוא מוציא משהו מהפה, כנראה שידברו עליו לקראת סוף השנה.
ובכל זאת יש משהו שונה, מפתיע ולעתים אפילו מרתיע באופן שבו לאמאר עשה זאת הפעם. רק ב-2022 חתם חמש שנות שתיקה רועמות עם אלבום כפול, מסעיר ולראשונה בקריירה שלו שנוי במחלוקת (או לפחות לא קונצנזוס משתפך). למרות סיבוב ההופעות המצוין שבא לאחר מכן (הוא גם פרפורמר מעולה בנוסף להכול), קשה להתחמק מהתחושה שאפקט הקבלה הפושר של האלבום, Mr. Morale & The Big Steppers, הותיר חותם מסוים על לאמאר. או במילים יותר פשוטות: הוא קצת הטריף אותו.
אין דרך אחרת להסביר את תחילת המסע המוזר של לאמאר לפסגת הבאזז של השנה: העימות המגה-מתוקשר ואולטרה-מכוער עם דרייק. לאמאר התחיל אותו, במה שנראה כמו התקף קנאה שיצא משליטה והגיע לתחתית יותר מהר ממה שלוקח לקים קרדשיאן להשיג 1,000 לייקים. וזה הצליח: Not Like Us, שיצא במסגרת המלחמה, טרף לחלוטין את הקלפים במצעדים, השתלט על הרשת ושבר את ההגמוניה של הקאנטרי במיינסטרים האמריקני. זה לא הספיק ללאמאר, שארגן לעצמו פסטיבל חברים שבו ביצע את השיר אלוהים יודע כמה פעמים, במאמץ די חסר סטייל ליצור מיתולוגיה. עוד ניצחון כזה ואבדנו, כפי שלאמאר המחיש בעצמו בשיר Watch The Party Die.
לאחר ההודעה שיופיע במחצית הסופרבול - עוד מהלך מסחרי לא בהכרח צפוי - היה נדמה שלאמאר יתרכז במופע. והנה בסוף השבוע הוא הוציא בהפתעה מוחלטת את GNX, אלבום אולפן על מלא עם 12 שירים שעוסקים בנושא החביב עליו - הוא עצמו. כמובן שהוא מספיק מוכשר כדי לעשות את זה מעניין, חשוף וגם כיפי לפרקים. Reincarnated למשל מזכיר את הדרייב והתשוקה של אלבומיו הראשונים (ואת החיבור העמוק לטופאק שאקור, ששיר שלו מסומפל כאן). Luther מציג שיתוף פעולה מוצלח נוסף עם SZA (רק לדמיין הופעה משותפת של שניהם) והשניים גם חותמים היטב עם Gloria, שבו לאמאר מתעמת עם כוח היצירה שמקדם ואוכל אותו בו זמנית.
אבל שיר המפתח בהקשר הזה הוא Man At The Garden, שבו לאמאר חוזר שוב ושוב על המנטרה ״מגיע לי הכול״ ואפילו טוען שאלוהים אומר לו את זה. וזה לאמאר 2024: אמביציה פסיכית ונרקיסיזם אינסופי, כישרון עצום ואגו עצום לא פחות. יש יותר איש השנה מזה?
