מה עמד מאחורי ההחלטה של HBO לאשר את המיני-סדרה החדשה "שרברבי הבית הלבן" שמשחזרת את מה שאירע מאחורי הקלעים של פרשת ווטרגייט מ-1973? האם זוהי הנוסטלגיה שהניעה את המפיקים כדרך לציין חמישים שנה לאירוע שטלטל את ארצות הברית והוביל לפיטוריו של הנשיא ריצ'רד ניקסון? או שאולי מדובר בכלל בפרשנות סאטירית על שהתרחש בפוליטיקה האמריקנית דאז מתוך מבט ביקורתי על המציאות הנוכחית? ובעצם למה לא לשלב את שתי המטרות: ללמד היסטוריה וללמוד ממנה. נהוג להגיד שאסור להשוות, אבל נהוג גם להגיד שההיסטוריה חוזרת על עצמה. כך לפחות קובעת הקלישאה, וגם הפילוסוף פרידריך ניטשה. ואכן, ניכר שדיוויד מנדל, יוצר הסדרה, חותר במקביל להגשמת שני היעדים הראויים. הבעיה היא שהדרך לשם כל כך משעממת, חסרת מעוף, ונטולת ברק.
בתחילת הפרק הראשון של הסדרה שעלתה אמש ב-HOT, yes וסלקום TV, מוצהר בכתב כי "השמות לא שונו כדי לשמור על המעורבים החפים מפשע", טוויסט לדיסקליימר השגרתי המופיע בסדרות שמתיימרות לשחזר את העבר, מיד לאחריו מובהר: "רוב המעורבים נמצאו אשמים בבית המשפט". ההלצה החביבה הזאת נועדה לסמן את השביל שבו עומדת לפסוע "שרברבי הבית הלבן". אנחנו אולי מתכוונים להשתעשע, אבל העלילה, הדמויות והפרטים מבוססים על תיאורי המקרה כפי שהם קרו באמת, לפחות על פי ההיסטוריה הרשמית, או לפחות כפי שזו הובאה על הכתב בספר Integrity: Good People, Bad Choices, and Life Lessons from the White House שכתבו אגיל קרוג, שר התחבורה בממשל ניקסון, ובנו מתיו ב-2007.
לביקורות טלוויזיה נוספות:
מנדל, שהתנסה בכתיבה סאטירית לטלוויזיה ב"סיינפלד" ו"תרגיע", לפני שעשה זאת בגדול לבדו ב"ויפ", בחר לאמץ את התשתית הראייתית הספרותית השנויה במחלוקת של קרוג וליצור ממנה את "שרברבי הבית הלבן" שמתענגת בתככים פוליטיים כמו במקרה של הגיבורה שהגה ב"ויפ", סגנית הנשיא סלינה מאייר בגילומה של ג'וליה לואי-דרייפוס. אלא שהפעם הוא מביא מזימות מהעולם האמיתי, ומתהדר בשני ברנשים מפוקפקים, הווארד האנט וגורדון לידי, אנשי שירותי הביטחון לשעבר, שפעלו כעצמאים בשירות לשכת ניקסון והקמפיין לבחירתו מחדש לבית הלבן. הסדרה צוללת בעקבותיהם לתחתית של התחתית של הפוליטיקה האמריקנית, אך במקום לשחרר סתימות בצנרת, הם מוצאים עצמם נסחפים עמוק בתוך הביוב. לא זו הסיבה שהשניים מכונים "שרברבים", הם נשכרו מלכתחילה כדי לאתר הדלפות מהבית הלבן וליירט את האחראים להן. אבל בדיעבד הכינוי הולם גם את הקידום שלהם כמי שעוסקים בחרא.
סיפור הרקע מרתק, ולמען האמת תחזק אינספור סרטים מצוינים, מ"כל אנשי הנשיא" המצוין של אלן ג'יי. פאקולה (1976) בכיכובם של רוברט רדפורד ודסטין הופמן כצמד העיתונאים בוב וודוורד וקרל ברנסטין שחשפו את הפרשה, ועד "האיש שהפיל את הבית הלבן" של פיטר לנדסמן (2017) בכיכובו של ליאם ניסן כמארק פלט, בכיר ה-FBI, המוכר יותר בציבור כ"גרון עמוק". ב"שרברבי הבית הלבן" מובאת נקודת מבטם של האנט ולידי, אנשי השטח של לשכת ניקסון. זוהי נקודת מבט מרעננת, שהייתה אמורה להיטען במהימנות בהתחשב באיכות השחקנים שלוהקו לגילומם של השניים - וודי הארלסון כהאנט, וג'סטין ת'רו כלידי. אבל התוצאה המאכזבת היא ששני הגברים מוצגים כלא-יוצלחים מוחלטים, חדלי אישים בעלי יוהרה מזויפת, שכושלים בכל אשר הם עושים. טיפשים ללא הפסקה בחליפות ועניבות.
לרשות מנדל, עומד צוות שחקנים ארוך ומרשים. לצד הארלסון ות'רו לוהקו לנה הידי (המלכה סרסיי בשבילכם) המופיעה הפעם כאשתו של האנט, קירנן שיפקה כבתו של האנט ("הרפתקאותיה המצמררות של סברינה"), ג'ודי גריר ("ריבוט") כאשתו של לידי, גארי קול ("ויפ") כמארק פלט, ודונל גליסון ("אומץ אמיתי") בתור ג'ון דין, היועץ המשפטי של ניקסון שהיה עד מפתח בחקירת הפרשה ושכיום משמש כפרשן ברשת CNN. עם זאת, במרכז העלילה עומדים האנט ולידי במאמציהם לפגוע במפלגה הדמוקרטית הנערכת לבחירות. מוחם הקודח (והלא מפותח במיוחד) מעלה תוכניות מטורפות ולא מעשיות, שאפילו מקיאוולי לא היה מאשר. אולם לאחר שהצליחו למסמס את עדותה של הלוביסטית דיטה בירד (קת'לין טרנר בהופעת אורח משעשעת) בפרשת שחיתות ולהדוף האשמות נגד מיו"ר הקמפיין ג'ון מיטשל (ג'ון קארול לינץ') ומיד ימינו ג'ב מקגרודר (אייק ברנהולץ), הם מקבלים את ההזדמנות לה חיכו עם אישור ההצעה שלהם לפריצה למשרדי המפלגה הדמוקרטית בווטרגייט ולהטמין בהם מכשירי ציטוט.
הארט ולידי שכרו כנופיית עבריינים ואיתם ניסו לפרוץ לווטרגייט שוב ושוב ללא הצלחה מסיבות שונות ובעיקר משונות. בפעם הרביעית נלכדו הפורצים, ובעקבותיהם נחשפה ההתארגנות כולה מאנשי השטח, ובהם הארט ולידי, דרך ראשי הקמפיין של ניקסון ועד לנשיא עצמו שנאלץ להתפטר באוגוסט 1974, חודשים ספורים אחרי ניצחונו בבחירות. הבעיה היא שעיצוב הדמויות כל כך שטחי ומאולץ, שהוא הופך את הדרמה לקריקטורה. זה היה מתקבל על הדעת לו התסריט היה מספק לקריקטורה תפניות עלילתיות מפתיעות או טקסטים חדים ומבריקים. אולם למרבית האכזבה, הסדרה שמבוססת בעיקר על דיאלוגים - נטולת שנינות, ונשענת רובה ככולה על השלומיאליות של גיבוריה, על היותם יזמים בעלי חלומות גדולים לאמריקה ולעצמם, אך חסרי יכולות בסיסיות להגשמתם במציאות. גרועה במיוחד היא דמותו של לידי המשופם שנראה, נוהג ומתבטא כקריקטורה. הוא מקריין במקום לדבר, ואוהב מאוד להאזין לנאומים של היטלר.
מנדל והתסריט שעיצב ל"שרברבי הבית הלבן" עושה עוול לשחקנים הגדולים שמופיעים בה. כל כך הרבה מלל, וכל כך מעט תוכן, או בדיחות מוצלחות, דוחקות את הסדרה לשבילי הסלפסטיק, אלא שבמקרה הזה נראה שההפקה מחליקה על הבננה שהיא עצמה השליחה על הרצפה. אפשר לשער שיש הקפדה על מהלך העניינים בתמונה הגדולה, וצופים אמריקנים יוכלו להרהר בכך יותר מקהל בינלאומי, וגם ישראלי. אבל המנגנון הדרמטי והקומי של הסדרה מבוסס על הפרטים הקטנים, המעידות הזעירות שמובילות למפלות אדירות. "שרברבי הבית הלבן" שופעת כישלונות קטנים בדרך לאכזבה הגדולה ממנה כמכלול שהיה אמור להגיד דבר מה על המציאות הפוליטית הנוכחית: הקונספירציות, התככים, הוולגריות והגזענות. כמובן שכל אלה שמורים לצד הימני של המפה הפוליטית. הבדיחה האירונית המוצלחת ביותר פה שהארלסון שמגלם את איש הימין המתוסכל מזדהה אידיאולוגית כאנרכיסט, לא לפי הגדרת בן גביר, אלא זו של מיכאיל בקונין.
"שרברבי הבית הלבן" מתיימרת למתוח קו ישיר מהנשיא השנוי במחלוקת ריצ'רד ניקסון ואנשי לשכתו המלוכלכים לבין דמותו של דונלד טראמפ וצוות היועצים המטורפים והמטריפים. הקו הזה ברור, ממורקר ומעובה. זה טרף קל שבעיבוד של מנדל לטלוויזיה הופך לקליל אף יותר מבחינה דרמטית, אבל מכביד, כל כך מכביד, מבחינה קומית. זה היה יכול אולי לעבוד כסרט. הארלסון עצמו כיכב באחד מוצלח שכזה "חוקי המשחק" (ג'יי רואץ' מ-2012), שבו גילם את סטיב שמידט מנהל הקמפיין של המועמד הרפובליקני לנשיאות ג'ון מקיין וסגניתו שרה פיילין. אבל במקרה הנוכחי הסיפור נמתח יותר מדי, מעבר לקיבולת שלנו לשיעור היסטוריה או לסאטירה פוליטית. אם חפצתם בקומדיה סלפסטיקית על שני גברים שלומיאלים, שהם במקרה גם שרברבים, עדיף כנראה ללכת לבית הקולנוע, ולראות את "האחים סופר מריו".