ב"אני שומע שוב" (שיר חייל), ששלמה ארצי הלחין לפי המכתב ששלח סרן נמרוד גאון לחברתו עמליה, לפני שנפל במלחמת יום הכיפורים, הוא שר על כך שברגעי השלווה הוא שומע את ג'ניס ג'ופלין ששרה את הבלוז היפה והישן על בובי מקגי. אותו הבלוז שמתחיל בצורה די נינוחה על גבול המהוססת, רק עם גיטרה אקוסטית שעליה מנגנת המוזיקאית. בהמשך השיר הזמרת הצרודה מעלה הילוך. ואז עוד אחד. הליווי המוזיקלי הופך לעשיר יותר הודות לכניסת הפסנתר וצליליו הדרומיים של אורגן ההאמונד, ולקראת סוף השיר מגיעה הסערה האמיתית עם כניסת הגיטרה החשמלית בסגנון קאנטרי-רוק משלהב.
קצת לפני שארצי הקליט את הקלאסיקה הזאת שלו שהדהדה היטב את הבלוז העצוב ההוא, יצא כאן עוד שיר יפה שהתייחס לזמרת האגדית. הפעם ג'ופלין לא אוזכרה רק בפתיחתו אלא כיכבה בו לכל אורכו; ב"פרח משוגע" כתבה רחל שפירא על "הקיסרית הלבנה של הצלילים הנבראים מן הקרעים בנשמה", ועל "הנערה המקבצת נחמה במיתרים הניחרים שבגרונה", ואת הלחן חיבר מוני אמריליו. מי שהפכה את השיר הזה ליצירת מופת הייתה חוה אלברשטיין - בהחלט בכירת מגישות השירים שלנו, אך לא בדיוק הבחירה הטבעית כשחושבים על זמרת רוק אמוציונאלית שסובלת מיצר הרס עצמי. אלברשטיין, ששרה לא מעט ביידיש, לא ממש נהגה לצרוח בגרון ניחר בלוזים ישנים בפסטיבלים של היפים, אבל ב"פרח משוגע" היא הצליחה לבטא את הכאב ואת האובדן שנקשרו בשמה של המוזיקאית האמריקאית.
עוד במדור מוזיקה:
כששני השירים האלו החלו להתנגן ברדיו העברי בשלהי הסבנטיז, ג'ופלין כבר לא הייתה בין החיים. היא מתה בתחילת אותו עשור, ב-4 באוקטובר 1970 ליתר דיוק. אבל נדמה שהקסם שאפף את המוזיקה שלה, ולא פחות מכך, סיפור חייה הקצרים עם סופם הטרגי שהיה די ידוע מראש, הפכו אותה לאגדה בעל כורחה, גם במחוזותינו. ניתן להניח שג'ופלין, שהשבוע מציינים 80 שנה להולדתה, הייתה שמחה להמיר את המיתוס אודותיה בקריירה ארוכה שבסופה גלישה איטית לחיי פנסיה שלווים. אך כלל לא בטוח שהיא הייתה מסוגלת לכך.
ג'ופלין הייתה הסמל המוזיקלי הנשי הכי גדול של הסיקסטיז. עשור שלא הסתיים לפי לוח השנה ב-31 בדצמבר 1969. מבחינת המהות שלו, הוא נחתם בתאריך אחר. ייתכן שהעידן ההוא בא אל קיצו כמה חודשים קודם לכן - לאחר שהושמע אקורד הסיום של פסטיבל וודסטוק, שלמרות שג'ופלין הייתה בין משתתפיו, היא התקשתה לספק בו סט משכנע באמת על הבמה. גישה אחרת טוענת שהעשור המיתולוגי ההוא לא הסתיים בתום לילה אחד של אושר מוזיקלי, אלא מקץ שלושה ימים ארוכים של סבל - עם המוות המשולש של חברי מועדון 27 – ג'ימי הנדריקס, ג'ופלין וג'ים מוריסון, סולן ומנהיג הדורז.
שלוש האגדות האלו לא רק פרצו באותה השנה (1967), הם גם חלקו גיל פטירה ואות ראשונה בשמם הפרטי. הדמיון והקשר ביניהם לא מסתכם בעובדות אלה. הנדריקס וג'ופלין זכו לחשיפה ראשונה באותו הפסטיבל (מונטריי), והם גם חלקו במה בעוד כמה. הקשר של זמרת הבלוז-רוק הלבנה עם הקול הכי שחור עם מוריסון היה בעל אופי אחר. היא שברה על ראשו בקבוק זכוכית (כמי שתמיד היה לה בקבוק משקה בהישג יד) לאחר שזה סירב להבין שהיא לא מעוניינת בשירותיו הגופניים. השניים גם חלקו מפיק מוזיקלי - פול א. רוטשילד, שעבד עם הדורז, וחבר לזמרת ליצירת האלבום האחרון והטוב ביותר שלה - Pearl.
השירים איטיים, החיים בקצב מהיר
המוות המוקדם של ג'ופלין הוא החמצה כפולה, גם בגלל ההספק יחסית דל שלה באולפן. מוריסון הקליט שישה אלבומים עם חבריו ללהקה, שלפחות ארבעה מהם ניתן להגדיר כמעולים פלוס. הנדריקס השלים אומנם קצת פחות ממוריסון בחייו, אך מכיוון שהקליט בלי הפסקה - חומרים "חדשים" שלו ממשיכים לצאת כאילו שהוא עוד מסתובב בינינו. לג'ופלין, שהוציאה בחייה רק חמישה סינגלים, אפילו לא היה את הכבוד לאחוז בידיה את כל אלבומי האולפן שלה. Pearl הטוב והשלם מבין הארבעה שלה - הושלם ויצא רק לאחר מותה.
הבלוזים שהמוזיקאית כה היטיבה לשיר היו איטיים, אך היא בעצמה חיה בקצב מהיר, כפי שאהבה לנהוג במכונית הפורשה שלה. למרות הרוח ההיפית שדגלה בבוז לחומר שג'ופלין היטיבה לגלם, והשיר שהופיע באלבום הפרידה שלה שבו היא מבקשת מהיושב במרומים שתהיה לה מרצדס בחנייה, ג'ופלין העדיפה שארבעת הגלגלים שלה יגיעו מיצרנית יוקרה גרמנית אחרת. כשהיא לא שרפה את הכסף שלה על דלק וביטוח לרכב, היא הוציאה אותו בכמויות הולכות וגדלות על ארגזים של בקבוקי סאות'רן קומפורט ועל סמים.
היא שתתה, עישנה, הזריקה והסניפה בעיקר כדי לשכוח. ולמי שנולדה כג'ניס לין ג'ופלין בבית החולים סנט. מרי בפורט ארתור שבטקסס ב-1943, היו הרבה דברים שהיא לא רצתה להיזכר בהם. לא בדורותי וסת' הורייה השמרנים, לא בחבריה לכיתה שנהגו למרר את חייה - הן בגלל המראה שלה והן משום שהעזה לתמוך בשוויון זכויות לשחורים בטקסס הגזענית של ראשית הסיקסטיז. ההורים המיואשים קיוו לרגע שלאחר התיכון ג'ופלין תירגע קצת, והם בטח שמחו כשהיא נרשמה לאוניברסיטת טקסס באוסטין, אך זו חתכה משם די מהר.
ג'ופלין ארזה את הזיכרונות הרעים מטקסס ונסעה מערבה עם חלום. ב-1963 היא נחתה בסן פרנסיסקו במטרה להפוך לזמרת פולק. ההתחלה שלה בעיר לא הייתה קלה. שבע שנים לאחר מכן, וכשהיא כבר נחשבת לזמרת הרוק הגדולה של אותו עשור (לא היו לה יותר מדי מתחרות בעידן הסופר-גברי והשוביניסטי ההוא), גופתה תמצא בחדר מאוד לא זוהר במלונית בלוס אנג'לס. סיבת המוות: מנת יתר של הרואין טהור, בעוד תכולת הקיבה של הזמרת הכילה שני כדורי ואליום ובקבוק טקילה.
עושה אהבה עם 25,000 איש
אבל לפני שג'ופלין מתה היא ניסתה לחיות וגם להקליט. ב-1966 זה סוף סוף קרה באופן מקצועי, כשהיא הפכה לסולנית של להקת Big Brother and The Holding Company. היא הקליטה עם חברי האח הגדול שני אלבומים. הראשון מבין השניים לא הותיר ממש רושם, וגם היום הוא מעין הערת שוליים בגוף העבודות הקצר שלה. הלהקה אומנם החלה לצבור קהל בקרב ההיפים שישבו בהייט אשבורי בסן פרנסיסקו, אבל הסינגלים שחבריה ניסו להוציא לרדיו זכו לכתף קרה. בזמן שלהקות אחרות מהסצנה הפסיכדלית שהחלה לפרוח במפרץ כמו לאב, ג'פרסון איירפליין וגרייטפול דד החלו לנסוק, הקריירה של ג'ופלין וחבריה הייתה בכיוון ההפוך. למזלה היא הגיעה בזמן לפסטיבל הפופ של מונטריי והפכה לסנסציה אמריקנית כמעט בן לילה.
האלבום הבא של ג'ופלין עם ביג בראדר, Cheap Thrills שיצא בקיץ 1968, כבר היה לסיפור הצלחה שנמכר עד סוף אותה השנה ביותר ממיליון עותקים. הפסיכדליה של אלבום הבכורה לקחה צעד או שניים לאחור, ובמקומה נכנס הבלוז. עם הליווי המוזיקלי המעודכן ושהיה מותאם יותר לקולה, היא זרחה בלא מעט רגעים באלבום ובראשם ב-Piece of My Heart, Ball and Chain ובקאבר שהקליטה לאריה Summertime מהאופרה "פורגי ובס" של האחים גרשווין. חוץ מביצוע שנותר מפעים גם כיום, הייתה פה גם סגירת מעגל של ג'ופלין, עם חיבור טבעי ומתבקש בין הילדה שנלחמה בחבריה בדרישה לשוויון לשחורים לבין הזמרת ששרה אריה מאופרה שעסקה בחייה של הקהילה האפרו-אמריקאית בדרום קרוליינה כ-30 שנה קודם לכן.
למרות ההצלחה, ג'ופלין לא נשארה זמן רב בבית האח הגדול. ב-1969 כבר הייתה לה להקת ליווי חדשה, Kozmic Blues Band, וגם אלבום חדש - !I Got Dem Ol' Kozmic Blues Again Mama. היו בו כמה שירים מצוינים כמו Try (Just a Little Bit Harder), To Love Somebody, ושיר נושא מרטיט לב, והיו בו גם הרבה כלי נשיפה חמים שלקחו גם את המוזיקאית המחוספסת לעבר מחוזות הסול. למרות נתוני הפתיחה האלו האלבום התקשה להתרומם במצעדי המכירות. ג'ופלין אומנם הספיקה לעצור בפסטיבל וודסטוק, וגם לנסות להיגמל שוב מהרגליה הנרקוטיים, אך בעיות הסמים והאלכוהול שלה דווקא הלכו והחריפו. גם הרגלי הבילוי הפרועים שלה לא תרמו ליציבות בקריירת ההקלטות שלה כשהעשור התקרב לקיצו.
הזמרת שאמרה פעם שבמהלך הופעה היא עושה אהבה עם 25,000 איש, אך הוסיפה בעצב שבסופה היא הולכת לישון לבד, לא בדיוק נכנסה כל ערב למיטה בשעה מוקדמת עם ספר. ג'ופלין הייתה חיית מסיבות ומוטב שיהיו כמה שיותר פרועות. בין מאהביה של מי אהבה גברים ונשים, היו לאונרד כהן (שכתב לאחר מותה את השיר Chelsea Hotel No. 2) וקריס קריסטופרסון (שהקאבר שהיא הקליטה ל- Me and Bobby McGee שלו הפך לאחד מהשירים היותר מזוהים איתה). והיו כמובן גם נשים, כמו זמרת הרוק-פולק היהודייה ג'ניס איאן ובת הזוג היחסית קבועה ג'יי וויטאקר, היפית עם חיבה עמוקה להרואין - בדיוק כמו חברתה.
האלבום הגדול שהפך למצבה של המוזיקאית
ג'ופלין חיה את הקלישאה המשולשת של הסקס, סמים ורוקנ'רול, עם מינון גבוה בעיקר של שני הראשונים. אבל זה היה בסיקסטיז. כשהסבנטיז התחילו היה נדמה לרגע שהיא מסוגלת להתאפס על עצמה. ב-1970 כבר הייתה לג'ופלין להקת ליווי חדשה - Full Tilt Boogie Band. עם החבורה החדשה היא הספיקה לצאת לסיבוב הופעות בקנדה, וגם להיכנס לאולפן כדי ליצור את מה שיפוך בדיעבד לאלבום האחרון שלה. תשעת השירים שהופיעו בו, שנוסו קודם לכן על הקהל הקנדי, העניקו לג'ופלין את הבטחון שהיא חוזרת לעצמה. בסתיו של אותה שנה היא נכנסה ביחד עם נגניה לאולפן סאנסט סאונד בלוס אנגל'ס, כשמהצד השני של הזכוכית המתין להם רוטשילד.
העבודה על האלבום התקדמה במהירות, כמו שג'ופלין ידעה איכשהו שחייה קרבים לקיצם. רוטשילד היה המפיק המוזיקלי שהמוזיקאית חלמה עליו עד לאותו הרגע. הוא עודד אותה לאורך הסשנים, והצליח ללטש את הקצוות הפרועים שלה ואת הנטייה שלה לשיר בחופשיות שלא פעם פספסה את העיבוד. הודות לנגנים המיומנים של Full Tilt Boogie Band, ולאווירה הטובה באולפן - ההקלטות התקדמו בקצב משביע רצון.
ב-1 באוקטובר שמונה מתשעת שירי האלבום כבר היו מוכנים לפני שג'ופלין הלכה הביתה ולא שבה. הרצועה היחידה שהיא לא הספיקה להקליט את תפקידי השירה שלה הייתה זו שחתמה את צד א' של התקליט - Buried Alive in the Blues. אף תסריטאי לא היה מצליח לחשוב על שם סמלי יותר לשתיים וחצי הדקות האלו שנותרו אינסטרומנטליות.
העבודה עם רוטשילד גרמה לג'ופלין להאמין שיש לה עדיין מה למכור, ושהקריירה שלה יכולה להמשיך גם לתוך העשור שהתחיל זה עתה. היא אפילו ניסתה (שוב) להיגמל מאלכוהול, או לפחות הקפידה שלא לשתות באולפן - כיוון שהפנימה עד כמה הוא מזיק למיתרי הקול שלה. גם רוטשילד היה מאושר מהשידוך הזה. אחרי שמוריסון נטש לפריז והעתיד של הדורז עמד תלוי באוויר, הוא שמח שיש לו פרויקט חדש לטפח. Pearl היה אמור להיות האלבום הגדול שיחזיר את ג'ופלין למסלול הנכון, במקום זה הוא הפך למצבה שלה.
בבוקר ה-4 באוקטובר, כשרוטשילד חיכה עד בוש לזמרת שלו שתבוא להקליט את הרצועה האחרונה, הוא הבין שמשהו לא טוב קרה. ג'ון בירן קוק, מנהל הבמה של ג'ופלין, התנדב לבדוק מה עלה בגורל הזמרת שלו ונסע למלונית שבה היא התגוררה באותם ימים. כשהוא נכנס לחדר הוא מצא אותה מוטלת בתנוחה מוזרה על הרצפה, איפשהו בין המיטה לשידה. המראה היה מחריד: היא החזיקה ארבעה שטרות של דולר ביד אחת, על פניה היה כתם דם מהנפילה, ולא היה לה דופק. קוק ראה את הבקבוק הריק שעל הרצפה וכשהוא פתח את מגירת השידה הוא גילה שם כפית ומזרק, והשלים בראש את תיאוריית הקשר. שבועיים אחרי שעולם הרוק קבר את הנדריקס, הוא נערך להיפרד מאגדה צעירה מדי נוספת.
כש-Pearl יצא בראשית ינואר 1971 והפך ללהיט מכירות מיידי, ג'ופלין כבר לא הייתה שם. היא נותרה זמרת חד-פעמית עם סיפור חיים טראגי. המיתוס שלה נשמר על אש גבוהה לאורך השנים. בין היתר הודות לסרט "רוז" שבו בט מידלר נכנסה לנעליה. אבל נדמה שיותר מכל, ג'ופלין היא סמל להחמצה אדירה - של מי שרגע לפני שכבר היה אפשר לקוות שהיא עולה מחדש על המסלול להצלחה, הוכרעה בידי הפחדים והתמכרויות שלה.
