מלבד פלאשבק קצרצר אחד, פרקי העונה החמישית של "סיפורה של שפחה" לא כללו עד כה אף לא סצנת אונס אחת. לדברי אווה ויווס, שביימה את הפרק החמישי והשישי של העונה החדשה, הבחירה שלא להעצים במובן הגרפי את האלימות המינית שחוות הדמויות בסדרה הייתה מודעת ומכוונת. "צופים לא צריכים לראות את האקט כדי לדעת שהוא קרה", אמרה הבמאית (קורבן לאונס בעצמה) בריאיון לעיתון "ואניטי פייר" לפני כשבוע. את עמדתה כי אונס לא צריך להיות מוצג כלל בטלוויזיה ובקולנוע היא שייכה בעיקר להשפעות שיש לכך על נשים ונערות שסבלו מאלימות מינית כלשהי בחייהן, והסבירה כי היא לא רוצה לגרום למישהי "לחוות מחדש את הטראומה". אולם דבריה של ויווס מעלים גם שאלות לגבי ההשפעות שיש לסצנות אונס ואלימות על הצופים, ואת התהייה למה בכלל צריך אותן, ויותר מכך - למה יש כל כך הרבה מהן על המסך?
"ההיבטים הגרפיים נועדו להשיג הנאה פרוורטית, גם במודע וגם שלא במודע", אומרת נעמה גולדברג, מנכ"לית עמותת "לא עומדות מנגד" שנאבקת בסחר בנשים ובזנות. "אנחנו נהנים מזה - גם נשים וגם גברים - כמו בסרטי אימה. 'סיפורה של שפחה' היא מצד אחד סדרה פמיניסטית ומעצימה, אבל היא גם גרפית במובן פורנוגרפי. כל יצירת אמנות מתמודדת עם השאלה הזאת, ולפעמים זאת הדרך היחידה למשוך קוראים או צופים". ההנאה הפרוורטית אותה מתארת גולדברג קיימת גם לדבריה בסיטואציות שונות, ואפילו באלו הנתפסות אצלנו כקשות ביותר. "ניצול שואה סיפר לי פעם שהוא תיאר בפני קבוצה של נערים איזושהי התנהגות של אחד מאנשי הקאפו הקשים, ואחד הנערים רצה כל הזמן לשמוע עוד ועוד על אותו מקרה. אותו ניצול הרגיש שההתעניינות של הנער לא נבעה ממקום אמפתי, אלא ממקום של לראות סרט. ליהנות מזה. בתחומים האלה שאני עובדת בהם - הגבול בין סיוע לבין מציצנות וצהוב הוא דק הרבה פעמים".
עוד במגזין טלוויזיה:
סצנות שכוללות אונס, אלימות מינית והטרדות מיניות הלכו והתרבו בשנים האחרונות במסכי הטלוויזיה והקולנוע. לצד "סיפורה של שפחה" ניתן למנות את "ווסטוורלד" ו"משחקי הכס" המצליחות שכוללות בתוכן סצנות אונס גרפיות, וסדרות נוספות שבמרכזן אונס ואלימות נגד נשים כמו "אלבה", "את", "עוזרת בית", "זוהרות" (בכיכובה של אליזבת' מוס), ו"להרוס אותך". לאלו התווסף לאחרונה הסרט החדש בכיכובה של מילה קוניס, "הנערה הכי בת מזל בעולם", שעלה בנטפליקס וקיבל ביקורת מצד המנויים על כך שבתיאורו לא נכללו האזהרות הנדרשות על הסצנות האלימות שהוא מכיל, שיכולות עבור חלק מהצופות להוות טריגר. לדעת גולדברג, התייחסות מסוימת לאלימות נגד נשים הן במציאות והן על המסך יכולה להוות חרב פיפיות. "זה אולי פמיניסטי, אבל כשאישה מספרת כמה היא סובלת בזנות - להתחיל לשאול אותה פרטים על מה עשו לה בדיוק זה לא באמת לעזור לה, ולכן עולה הטענה שסרטים שמציגים אלימות כלפי נשים בצורה מאוד גרפית מספקים הנאה לפני שהם מספקים מודעות".
השאלה איפה עובר הגבול בין יצירת פרובוקציה לשם הרייטינג לבין שיקוף המציאות באמצעות אמנות היא סוגייה מורכבת. מצד אחד - נשים סובלות מאז ומתמיד מאונס ומאלימות. לפי ארגון הבריאות העולמי, אחת מכל שלוש נשים בעולם תעבור אונס או ניסיון אונס במהלך חייה. לפי סקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שפורסם ב-2019, כ-336 אלף נשים בישראל (11.8% מכלל הנשים בנות 20 ויותר) נפגעו במהלך חייהן מעבירות מין מסוג מסוים. אין ספק שנשים סובלות מאלימות, אבל כשמדובר בייצוג הטלוויזיוני של תופעה עם כל כך הרבה רגישויות, יש מקום וצורך לשאול אם בשלב כלשהו נעשה בה שימוש ציני או לא. באותו ראיון ל"ואניטי פייר" התייחסה ויווס לסצנת האונס מעוררת המחלוקת של דאינריז טארגאריין (המגולמת על ידי אמיליה קלארק) בפרק הפיילוט של "משחקי הכס": "יש לה שיער מהמם, איפור, והתאורה לגמרי שם. זה פורנו. זה לא כדי להראות את נקודת המבט שלה, את הרגשות או התחושות שלה", אמרה הבמאית. אותה סצנה אגב הופיעה גם בספרו של ג'ורג' ר. ר. מרטין, עליו מבוססת הסדרה - אלא ששם לא היה מדובר באונס, אלא ביחסי מין בהסכמה. בספר Fire Cannot Kill a Dragon, שיצא לפני כשנתיים, סיפר הסופר על שינוי הסצנה בעיבוד הטלוויזיוני, אך לא הסביר מה היו המניעים לכך.
"כדי להמם את הקוראים אני מכניסה גופה של אישה"
"אחרי כל הסבל שעברה מרלין מונרו בחייה, זאת הקלה שהיא לא נאלצה לסבול את הוולגריות של 'בלונדינית', המוצר הנקרופילי החדש שמנצל אותה" - כך כתבה בחודש שעבר מנולה דארגיס, מבקרת קולנוע ב"ניו יורק טיימס", על סרטו של אנדרו דומיניק. דארגיס לא הייתה היחידה שטענה לניצול דמותה של מונרו בסרט שעלה בנטפליקס בספטמבר האחרון. ביקורות בכל העולם זעמו על ההצגה החד ממדית של מונרו כקורבן בלבד. "אנחנו רואים המון גברים כרותי איברים ושותתי דם (בטלוויזיה ובקולנוע, ת"מ), אבל כשזאת אישה זה כואב לנו יותר", אומרת מעיין רוגל, סופרת ויועצת נרטיב. לדבריה, לא פעם יוצרים מחליטים "לתבל" את יצירותיהם בסבל נשים במטרה לעורר ולהפעיל קוראים. "המבט שלנו על אישה הוא כזה שרואה אותה כיותר חלשה וזקוקה להגנה, אבל גם רואה אותה כרכוש", היא אומרת. "לכן יש לנו רגישות לכך. אנחנו נזכור גופה מרוטשת של אישה יותר מאשר גופה של גבר. בחתונה האדומה ב'משחקי הכס' למשל מלא אנשים מתו, אבל אנחנו זוכרים את זה של סטארק האמא, כי היא אמא. זה כלי של מספרי סיפורים להוציא תגובה מהקוראים, זה נצרב בנו יותר. כשאני רוצה להמם את הקוראים אני מכניסה גופה של אישה".
7 צפייה בגלריה
"המוצר הנקרופילי החדש שמנצל את מרלין מונרו". מתוך "בלונדינית"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
לצד זאת, רוגל מבהירה כי התגובה החזקה שמתעוררת בנו מצפייה בסבל של נשים על המסך לא שמורה לנשים בלבד - אלא מדובר במשיכה האנושית לצפייה בדימוי של סבל ומוות, גם בלי קשר למגדר. "אנחנו אוהבים דם ואכזריות וזה טבוע בנו משחר ההיסטוריה", היא אומרת. "זה עובר איזושהי סובלימציה, אנחנו ממשטרים את הדבר הזה - מכניסים את זה לסיפורים כי בתור קוראת מותר לי. זה חלק מהתפקיד של סיפורים. כשמדובר בדמות אני יכולה רגע להיות שם ולהסתכל. אנחנו מאוד ממהרים לתת ביקורת על סיפורים שהם לא נעימים, אבל אנחנו זקוקים לזה. לשבת מול נשים שיצאו ממעגל הזנות ולשמוע את העדויות שלהן זה נורא. זה מקום שלא כל אחד יכול להיות בו. אבל כשזה עובר המרה לדמות בדיונית אנחנו יכולים לראות את מה שקשה לנו. זה מרחב יותר בטוח למגוון הרגשות שקיימים, וכן לפעמים אנחנו גם נתענג. כולנו מאוד התענגנו מעריפות הראשים והדם המשפריץ ב'משחקי הכס', כי שם מותר. האנושיות היא דבר מאוד מפחיד. בכולנו יש צד אפל. כשזה בתוך סיפורים אני רואה בזה ערך ותפקיד מאוד חשוב. סיפורים הם מקום טוב להתמודד בו".
נושא האלימות המוצגת בטלוויזיה והשפעותיה על הקהל, ובעיקר על ילדים ובני נוער, נבחן לא מעט על ידי מומחים לתקשורת בשנים האחרונות. לפי ד"ר עלינא ברנשטיין, חוקרת ומרצה לתקשורת במכללה למנהל, מחקרים מסוימים מציגים דווקא מסקנות חיוביות. "בחלק מהמקרים הטענה היא שכשאנחנו רואים אלימות בטלוויזיה - זה משחרר אותנו מהרגשות האלימים שלנו. אבל זה לא שאנשים נורמטיביים יהיו אלימים כי הם ראו דברים אלימים", היא מסבירה. "הפנטזיה עדיין נמצאת וקיימת אצל הרבה אנשים, אבל זה לא אומר שהם ילכו ויבצעו את זה. יכול להיות שהם יקבלו עונג מלראות את זה. יש ענפי ספורט שאנשים צופים בהם ומחכים לראות את ההתנגשות והנפילה. מרוצי מכוניות למשל - חלק מההנאה זה שיקרה משהו. יש בנו חלקים שאנחנו מדחיקים בחברה שלנו, כי זה לא בסדר. זה לא משהו שאנחנו אמורים להרגיש או לרצות ולקוות לו. אנחנו נהנים מהאלימות הזאת ומלהיות חלק ממנה, אבל בסופו של דבר אנחנו דווקא משתחררים מזה, מהאלימות שקיימת בנו".
אומנם האלימות בטלוויזיה לא תהפוך את החברה לאלימה יותר, אבל ייצוג מוטעה של המציאות על המסך יכולה להשפיע על התפיסה שלנו, אומרת ברנשטיין. "הייצוג הטלוויזיוני נותן איזשהו רושם ואנחנו מאמינים לו, ולכן מה שאנחנו רואים על המסך משמעותי. הדברים היום כל כך מעורבבים - הטלוויזיה מושפעת מהמציאות אבל גם המציאות מושפעת מהטלוויזיה. ועדיין, במשך הרבה מאוד שנים הייתה טענה שמה שרואים בטלוויזיה שונה מאוד מהמציאות. למשל פעם בטלוויזיה האנס תמיד היה קופץ על הבחורה מהשיחים, כשבעצם במציאות רוב מקרי האונס מתרחשים בין אנשים שמכירים אחד את השני". לצד השינוי הזה, ברנשטיין מציינת כי בעבר נתונים הצביעו על כך שבסדרות משטרה (דוגמת "חוק וסדר") הופיעו הרבה יותר גופות של נשים שנאנסו ונרצחו מאשר גופות של גברים. גם רוגל מציינת את הנקודה הזאת כאבן דרך שעברה הטלוויזיה בשנים האחרונות. "היום אנחנו פחות רואות את הסבל של הנשים כזונה מספר שלוש בסצנה ארבע", היא אומרת. "פעם הן היו הרקע לבלש הגברי שהולך לפצח את התעלומה - היום הן הגיבורות. זה השינוי, עכשיו יש לנו קול".
אסתטיקת הפורנו
אין ספק שב-30 השנים האחרונות חל שינוי בעולם התוכן הטלוויזיוני - בעוד פעם הטלוויזיה הכילה בעיקר תוכן עדין וסדרות סיטקום, היום היא הפכה לקולנוע קטן של ממש. לדברי מאיה רומן, מו"לית ומייסדת אתר "פוליטיקלי קוראת", ישנו גורם מרכזי לשינוי הזה. "הטלוויזיה עברה תהליך שבו היא כבר לא נתונה לצנזורה שהיא הייתה בו פעם. לא ממש ראינו ייצוגים של שום דבר מאוד קשוח עד עליית הטלוויזיה המודרנית בשנות ה-90. לכן טלוויזיה כז'אנר איכות זה משהו חדש". גם רומן, כמו גולדברג, קושרת בין ייצוג גרפי של אונס בטלוויזיה לבין פורנוגרפיה. "אין ספק בכך שזאת אסתטיקה שמגיעה מעולמות הפורנו", היא אומרת. "אבל האסתטיקה של הפורנו קיימת מתחילת הקולנוע. היו אז סרטי סנאף מחתרתיים שהיה בהם סוג של פורנו מאוד אלים, או לפעמים אלימות של ממש. זה היה כאילו הפורנו שלפני-הפורנו. בטלוויזיה, אם את מסתכלת על סדרה כמו 'באפי ציידת הערפדים', שהיא אייקון פמיניסטי בעיניי, לקראת הסוף שלה יש סצנה לא פשוטה של אונס. אבל היא לא מצולמת בצורה מחפצנת כמו הרבה מהסצנות שאנחנו מכירות היום".
איך אפשר לחפצן אונס?
"אלימות הרי זה לא דבר סקסי. זה לא משהו שאמור להצטלם יפה, אבל בעולמות הפורנו יש תחושה של סקס אלים שהוא משחקי, פרפורמטיבי. האישה יכולה לספוג אלימות אבל היא עדיין יפה ומאופרת ולא עושה פרצופים גרוטסקיים. זה עדיין נמצא במסגרת של איך שאנחנו רגילים לראות גוף נשי מחופצן. כלומר זה מוצג כמו סקס באיזושהי וריאציה, במקום שזה יוצג כווריאציה על אלימות - שזה דבר לא יפה שאפשר להראות בלי להציג את הגוף של האישה. ב'משחקי הכס' למשל נכנסת האסתטיקה הזאת של סקס אלים, פורנו ופרובוקציה, ואמירה של 'תראו, אנחנו נראה לכם את הדבר האקסטרים הזה שהוא על גבול הפורנו'".
"היום יש כבר איזשהו שלב שבו זה לא באמת פרובוקטיבי", ממשיכה רומן, "במובן הזה שאם לא הראית לי משהו חדש, אלא רק עוד אלימות נגד נשים, אז קצת קשה לטעון שזה בגלל ש'אנשים צריכים לדעת' - כי כל הטלוויזיה מלאה בזה. יש מקום לשאול איפה האלימות שלא מציגים לנו - על איפה מתענגים ואיפה לא מתענגים? נכון, נשים סובלות מאלימות מינית אבל יש עוד סוגים של אלימות וחוויות קשות מכל מיני צורות ששם יהיו פריצות הדרך האמיתיות. בין אם זה ייצוג של הסכנות שבהפלות לא חוקיות, שאנחנו יודעים שהן מאוד מסוכנות, או ייצוג של סצנות שנראות רגילות ואנחנו חושפות את האלימות שבהן. יש כל מיני דרכים לייצג אלימות וחלקן לא חייבות את הגרוטסקיות הוויזואלית. זאת שאלה של מינון וקונטקסט. כשכל הטלוויזיה מלאה בזה - עובר המסר שזה כל מה שקורה לגוף הנשי, שהוא מקור לפחד ואימה ודברים מזעזעים".
האם באמת צריך ייצוג טלוויזיוני אלים, מחריד ומזעזע לדברים אלימים ומחרידים שמתרחשים במציאות? התשובה לכך, כמו התשובה לשאלה אם ייצוג כזה הוא פמיניסטי או לא, מורכבת גם היא. בהקשר של "סיפורה של שפחה", מציינת רומן כי אין ספק שמדובר בסדרה פמיניסטית, אולם מנגד גם היא לדבריה מכילה בעייתיות בהצגת הזוועות שבה. "יש הרבה מאוד נשים שלא מסוגלות לצפות בה בגלל זה", היא אומרת. "אז מה בעצם השגנו אם אנחנו לא מסוגלות לראות את זה?". לפי רומן, אותה שאלה לגבי מינון הזוועות קיימת לא רק בשאלת הייצוג הפמיניסטי בטלוויזיה, אלא גם במרחבים נוספים. "השאלה מה הזעזוע משיג ומה הוא מפספס קיימת גם ברשתות החברתיות למשל, או בעיתון - כמה אני רוצה שהכותרת תהיה פרובוקטיבית כדי שאנשים ייכנסו לכתבה מול כמה זה יעוות את הקו שאני מנסה להעביר? מה נכון בשם הפרובוקציה?"
"אני תמיד צילמתי דברים שנראו מאוד גרפיים - מעין כל האמת בפרצוף", אומרת קרן ידעיה, במאית ותסריטאית ישראלית שעסקה בין היתר בסרטיה בזנות ובאונס ("לולו", "אור", "הרחק מהעדרו"), "וכמובן שהגרפיות צולמה כבר אז תחת חוקים ברורים, שהיום מתאמת אינטימיות אוכפת בתפקידה. גם אם הפריים הוא גרפי זה לא אומר שהשחקנים היו בסיטואציה הגרפית הזאת. אם מצלמים אונס, לא צריך לאנוס את השחקנית. זה נשמע מובן מאליו אבל פעם זה מה שהיה קורה", היא מדגישה. "כשעשיתי את 'לולו' הבנתי שאני לא רוצה שיקרה מה שקורה בדרך כלל כשיש ייצוג של אישה בזנות, שהקהל מתחרמן עליה - זה תמיד איזו פאם פאטאל סקסית שמצולמת על ידי גבר. אני רציתי שהקהל לא יחווה מתח מיני כלפיה, לא ירצה לשכב איתה כדי שהוא יזדעזע. אז הבנתי שאם אני רוצה שהגברים יישארו ביקורתיים ופנויים לרגש אחר ויחושו אמפתיה כלפיה, אז אני צריכה לא לייצר כלפיה מתח מיני. למשל כשהיא מתפשטת עשיתי שוט סטטי, ולא טילט (שוט שעולה או יורד, ת"מ) שחושף לאט לאט את הגוף. וגם סיפקתי את הרגע של - 'תראו אותה עירומה כמה שניות, יעבור לכם, תירגעו וממשיכים הלאה'".
כמעט כל הנשים שהתראיינו לכתבה הזאת הדגישו כי השורה התחתונה החשובה ביותר מבחינתן בכל הנוגע לייצוג של אונס בטלוויזיה היא זו - אנחנו יותר שמות לזה לב כי יותר התחלנו לדבר על זה. רק בשנים האחרונות נשים החלו להשתלב בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה כיוצרות ומספרות סיפורים, והן מביאות את החוויה הנשית, שבעבר הושתקה, לקדמת הבמה. "רק עכשיו חלק מאיתנו, מעטות, מצליחות לדבר על זה - וזה עדיין טיפה בים", אומרת ידעיה. "ובכל זאת יש הרבה גברים שממשיכים בעצם להתענג על החרמנות והכיף והשליטה שלהם, לפעמים מכוונות טובות ולפעמים מרעות. הרבה פעמים יש ליוצרים כוונה טובה אבל הם לא באמת מבינים מה זה להיאנס ומה זה להיות במערכת יחסים אלימה, ואז הם מאוד טועים בייצוג של זה".
עולם האמנות אינו מוגדר בצבעים של שחור-לבן, אין בו חוקים קבועים מראש, ובהתאם הייצוגים שקיימים בו הם מורכבים ומלאי פנים וצורות. האם יש נכון או לא נכון? בשאלה הזו כנראה שיימשכו חילוקי הדעות, גם בתוך הזרמים השונים בפמיניזם עצמו. בהתייחסות לציטוט שאמרה בעבר הפעילה הפמיניסטית ויקי שירן ז"ל, מציינת ידעיה כי הכמות, בנושא הזה, עולה לדעתה בחשיבותה על האיכות. "אנחנו מדברות על צעקה גדולה שיוצרת כמות ונוצרת מכמות. נשים בשטף, בשצף, בכמות, מתחילות לדבר. בוודאי שזה לאו דווקא יביא רק איכות. אבל זה בטוח לא הגדלה של התופעה כי אנחנו נפגעות הרבה יותר. זאת המציאות לצערנו. אני רואה בכמות דבר יותר חשוב מאיכות כי אנחנו לומדות לדבר. העולם לומד להקשיב לנו, וזה בסדר גם שחלק מהגברים שמקשיבים ומנסים להיות שותפים וטועים. אני לא מדברת על אלו שרק מנצלים, אלא על אלה עם הכוונות הטובות. וגם נשים שמחפשות את הקול שלהן אבל הוא עדיין לא מנוסח היטב, אז גם היצירה הנשית יכולה לפעמים ליפול לשפה מחלישה של פעם, שבה אנחנו רק אובייקטים מיניים. אנחנו מוחלשות וסובלות הרבה, אין ספק".
