סוף שנות התשעים
מוות וגם חיים
אמא של יונתן נפטרה בקיץ, קצת אחרי יום הולדתו ה-18.
בנסיעה לבית הקברות, שפרטיה נמחו מזיכרונו מלבד כמה הבהקים, וכעבור זמן מה לא בטח באף זיכרון מהיום ההוא יונתן השתרע במושבים האחוריים של הוואן ואבא שלו ואחיו שאול ישבו זה לצד זה. במעומעם ראה שגרגירי אבק מתגבבים סביב העורף שלהם. שני שוטרים ישבו ביניהם. אורות סירנות הסתחררו בחוץ והתיזו צבעים בעיניו, רמקולים רעמו סביבו, קרני השמש סנוורו את פניו והוא הרכין ראש כדי לחמוק מהאור וממבטי השוטרים. פתאום מישש באצבעותיו את המעילון הדק שלבש, למרות הקיץ. גופו התחמם, זיעה שטפה את חזהו ואת פניו, והוא שמע את אביו אומר לשוטר שהבן שלו מצונן מאוד.
הוא פסע בראש מורכן בתוך הקהל המלחשש, שהתאסף סביב הקבר של אמא שלו ובמדשאות הסמוכות, ונשים בשמלות שחורות וגברים בעניבות שחורות ואדומות ובמדי צבא לחצו את ידו. הוא שמע קולות שלא הכיר מספידים את אמא שלו, אהובת ואוהבת ונאמנת ירושלים, מסלעי העיר שחושלו במאורעות שקדמו לקום המדינה. כמה שבועות אחר כך דימה שיואל לחש באוזנו ליד הקבר, "עוד חמש דקות כאן והיא לבד שחררה את העיר מהערבים." הוא עמד שם ליד הבור שחפרו באדמה ועיניו נדדו בין מאות האנשים, מחפשות את יואל או ליאור או טלי.
הרבה אנשים ביקרו בבית שלהם ביום הראשון של השבעה. הוא ישב על הספה מהבוקר ועד השעות הקטנות של הלילה וענה על שאלות כמו לאן יתגייס, בלי לספר לכל חבריו ויריביו של אביו מהפוליטיקה שהוא לא ישרת ביחידה קרבית כמו הילדים שלהם, קיבל סעיף נפשי מהקב"ן (והוא עבד קשה כדי להשיג אותו, זה לא היה צחוק).
למחרת בבוקר, ביום השני של השבעה, התעורר קודח מחום ושכב לבדו בחדר הוריו האפל, שומע כל הזמן את הקולות של המנחמים מהסלון. הוא חלם והקיץ וחלם והקיץ ופתאום ראה את ליאור וידע שהיא באמת כאן, יושבת לידו, שוכבת איתו במיטה, חוצצת בינו לבין האנשים שדפקו על דלת החדר, ותהה איך אחרי כל החודשים שלא דיברו, ואחרי המפגש ההוא במסיבת הסיום של התיכון שנגמר בכישלון, איך ידעה בביטחון נועז שהוא לא רוצה שאף אחד יהיה לידו, מלבדה.
הוא ביקש שלא תעזוב עד שזה ייגמר. היא שאלה: "החום שלך או השבעה?"
הוא לא ענה. והיא לחשה לו שלא ידאג, בכל פעם שיפקח את עיניו היא תהיה כאן, ויונתן שאל, "יואל לא הגיע היום, נכון?" וליאור ענתה שהוא היה כאן פעם אחת ושטלי התקשרה שוב ושוב וביקשה לבקר אותו, ואחר כך השקתה אותו מיץ לימון קר, ויונתן מלמל שאמא שלו נהגה להכין לו כזה כשהיה ילד, וליאור אמרה שאמא שלו סיפרה לה, ופתאום כל הדמעות של הימים האחרונים שטפו את פניו, והיא חיבקה אותו בכוח, הצמידה בכף ידה את פניו לכתפה, בחשה בשערו ולחשה משהו שלא הבין.
אחרי שחלפו השבעה והשלושים, ליאור והוא חזרו להיות יחד. הוא עדיין אהב אותה, אבל משהו בתוכו קהה, האש המאכלת שהרתיחה את נפשו בשנת הפרידה שלהם כילתה את כוחותיו או את כוחות אהבתו, והוא לא היה יכול להתמסר שוב לאהבה. ללא הרף ראה לנגד עיניו את שנת התיכון האחרונה אחרי שעזבה אותו. היא אמרה אז שבלהט אהבתו הוא הדביק אותה והיא התאמצה מאוד לאהוב אותו, אבל יש לה ספקות. המוני תמונות הלמו בו כשהיה לבד וכשהיה איתה: הוא יושב במכונית מחוץ לביתה ומחכה רק לראות אותה. הוא שוכב במיטה בחדרו ודמותה של ליאור מרצדת על הקירות. בחלומות הלילה הוא מחפש אותה וברגע הראשון של היקיצה הוא רואה את פניה, וכבר קשה לו לנשום.
האהבה ביניהם לא פוגגה את הכאב שקדח בנפשו. הזיכרונות זימנו עלבון וזעם ובדידות, והוא ידע הרי שקשריו עם אמו לא היו מחריפים כל כך בחודשי חייה האחרונים לולא התייסר מהפרידה מליאור. וגם כשליאור והוא שכבו במיטה עירומים ראה את התמונות ההן וחש שבעודו מחבק אותה הוא בוגד בנער שהיה בשנה ההיא. ראה אותו מביט בו, בז לו, זועם עליו.
לפרידה השנייה שלהם יונתן היה מוכן. הוא כבר לא אהב אותה וגם היא לא אהבה אותו, ועדיין ידע שעמדה לצדו כשנזקק לה, כשאף אחד אחר לא היה שם. אחרי שליאור והוא נפרדו, חלפה עוד שנה מעורפלת שבה היה בצבא, ובלילות ישב בבית וכתב על בחור בשנות העשרים לחייו, שאחרי מותו של אביו מסרטן יוצא לחפש את אהובתו שעזבה ללונדון. קוברסקי, חברו מהתיכון שתמיד הבין בספרות ובהיסטוריה, אמר לו, "שמע, הדבר הזה לא גרוע". אחרי כל זה יונתן השתחרר מהצבא ונסע לטיול הגדול בנפאל, חזר מושפל אחרי עשרה ימים, ויואל והוא נסעו ללונדון.
***
בסוף השבוע הראשון שלהם בלונדון הם עמדו באחד מאולמות ההימורים הטחובים ואפופי עשן הסיגריות ברחוב בייקר, מולם עשרות מסכים וכלבים וסוסים דוהרים בגשם. ניוטון, דונקסטר, המילטון פארק. ופתאום עלה על דעתו של יונתן שהם כבר לא באמת דומים, יואל והוא, ולא רק בתכונות האופי, שם תמיד היו שונים, אלא ביסוד שתמיד חיבר ביניהם, ביכולת לאחד מבט ולראות את העולם באופן דומה.
יואל התאים את עצמו לאנשים, הוא ראה את זה עוד בתיכון, אבל אז עוד נאחז באשליה שהוא עושה זאת כדי לשרוד או לשגשג. ממילא בחברת הנערים הפער בין שגשוג להישרדות קטן ועלול להיעלם באבחה אחת אבל עכשיו הבחין בדיבור החלול של יואל, המוטרד תמיד מהעתיד המקצועי שלו, ובחביבות שהפגין כלפי אנשים שתמיד היו בזים להם, ובעיקר בקלילות שבה דיבר עם אנשים אחרים, מתענג על הדיבורים שלהם, מוטרד מהטרדות שלהם. את זה עוד היה יכול להכיל, את הזיוף המבריק, לו באמת היה מדובר בזיוף אלא שהחיבה והסקרנות שהעתיר יואל על האנשים האלה נראו לו כנות למדי.
יואל תכנן להידחס למסלול החיים שתמיד פחדו מפניו (הפסיקו לדבר על יוזמות משותפות, למשל להיות בעלי הדאנס בר הראשון בהיסטוריה של בית הכרם, בוואדי ליד מפעלי התעשייה האווירית. הנוף של ארובות יורקות עשן נראה להם הולם) והעדיף אנשים ששאיפותיהם היו דומות לשלו. לכן התחבר עם הטיפוסים מיחידת המודיעין שלו בצבא. טלי סיפרה לו על פגישות ואירועים כאלה ואחרים, והוא הבין שיואל באמת רואה בהם חברים, בכל הבחורים השנונים והמתוכננים הללו, שידעו מה ילמדו באוניברסיטה עוד כשהיו בצופים, שיונתן פגש פעם אחת וסירב לפגוש שוב. וגם הם לא רצו לפגוש אותו.
יואל התיז עליהם מהזוהר שלו. תמיד היה אלוף המחוות הללו, היה יכול לאפוף דעה פוליטית שגורה ביותר בברק לשוני, שהפך אותה למרתקת לפחות בשמיעה ראשונה, ואז להתפעל מהאדם שהגה אותה. אבל עכשיו יונתן כבר לא האמין שאלו רק מחוות. יואל באמת חיבב את האנשים החדשים. לפעמים הסתכל ביואל והרהר: יש בו משהו חלול.
יום אחד דיבר עם טלי בטלפון ושוב הפציר בה לקפוץ לבקר אותם בלונדון, והיא שוב אמרה שהיא מזדיינת עכשיו עם אחד מבעלי מועדון הפיתגורס וזה עובד מעולה, אז המקום היחיד שהיא מוכנה לנסוע אליו הוא הבית שלו בעמק רפאים. הוא חש מעין רפיסות בכל גופו, נגעל מזרועותיו, מבטנו, מצבע הבשר שלו, כי ידע שלא יוכל לספק אותה כמו הבחור מהפיתגורס, ועכשיו כבר פחד מהפעם הראשונה שישכבו, אם זה יקרה בכלל. הוא סיפר לה משהו על יואל, והיא אמרה: "בעצם מה אתה רוצה מיואל, אתה עוד לא בן 22 וכותב איזה ספר וקורא את 'בעקבות הזמן האבוד', מתכנן לחיות את החיים האחרים."
"איזה ספר, כותב כי זה נותן קצת שקט," אמר. "זה בכלל מין יומן."
"ומראה רק לקוברסקי שלך שאומר שאתה כותב ספר."
"הוא באמת קרא המון ספרים."
"לך יש את החבר שלך שמבין בספרים, אותו אתה צריך עכשיו, ושנינו יודעים, כמו שחברה שלך לשעבר ליאור יודעת, שאתה מוכשר בלהשתמש במי שעוזר לך באותו רגע."
"אמרת את זה גם על יואל."
"יואל," היא אמרה בביטול, "הוא מבזבז את הקסם שלו על כל העולם וכל אחד, כמו זונה, רוצה שכולם יאהבו אותו. אתה לא. לך יש התבייתות של לייזר על מי שיעזור לך באותו רגע."
"חשבת פעם למה ההתחזות הקבועה שלך מולנו היא לזאת שיודעת הכול?""מי זה מולנו?"
"מול יואל ומולי."
"אז עדיין יש יואל החלול ואתה?"
"כשאת אומרת את הדברים הנוקבים האלה, אני אחד חלקי מאה מאוהב בך."
"תכתוב ספר מעניין ואל תתאהב יותר מדי," שמע אותה צוחקת ודמיין את פניה השוחקות. התשוקה ללטפן הרעידה את אצבעותיו. כל העניין עם טלי כבר הדאיג אותו.
"לא באמת כותב ספר," אמר.
"איזה נעלב. בסדר, מקבלת, לא רוצה ספר. אז לפחות תתאמן בסקס, אתה מבין שכל הסטנדרטים שלי השתנו. וממילא אנחנו לא יכולים לעשות כלום גם אם אני ארצה במקרה, יום אחד."
"יודע."
"כי עכשיו, בלי צחוק, זה יגמור את יואל."
"כי הוא רוצה שתחזרו."
"כי הוא לא חושב שבכלל נפרדנו."
"נפרדתם?"
"לא יודעת, איתו לא יודעים כלום, וגם הוא לא יודע."
"כבר שש שנים אתם נפרדים וחוזרים."
"אפילו יותר."
"אז איך זה שאת אומרת את הדברים האלה?"
"כי אני זונה."
"תחדשי משהו."
"כי לא ישנתי בלילה."
"שוב עשית אקסטה."
"בערך."
הם שתקו.
"במסיבה בסוף התיכון," אמר לבסוף לא רצה להזכיר זאת שוב אבל לא התאפק, חזר איתה ללילה ההוא שוב ושוב כי עדיין לא הבין "אחרי שליאור נעלמה ואני ואת רקדנו ביחד, לא כזה..."
"מזמן לא דיברת על זה, באמת. לפחות יומיים."
"אם תגידי שלא היה שם כלום..."
"כבר אמרתי שלא היה כלום. ויואל ואני היינו לגמרי ביחד אז."
"זה לא יכול להיות," סינן, התשובה הכאיבה לו, פחד שהיא לא משקרת.
"תפסיק לשאול אם אתה לא רוצה לדעת."
קולה התרכך, כאילו שוב חמלה עליו, כמו במפגש ההוא בכיתה ו' כשהתיישבה בגו זקוף על הספה בסלון שלו מעולם לא ביקרה בביתו קודם וסיפרה לו שיואל והיא נהיו חברים עכשיו, שהם זוג. ואולי כדאי שגם הוא ימצא חברה לעשות איתה דברים. ולפעמים ארבעתם יעשו דברים יחד, נאמר ירדו לעיר לצפות בסרט בקולנוע. היא גם אמרה שיואל כבר קצת משתעמם ממשחקי הדמיון עם יונתן בוואדי.
עכשיו התמלא זעם כלפיה: היא תמיד דופקת אותו בסוף.
"טלי, את מעצבנת קצת," אמר בקול שקט.
הוא רצה להפסיק לדבר על זה, לדבר איתה, לדבר בכלל. פתאום שמע רחש מהמסדרון. יואל כנראה חזר לדירה. כמה זמן יואל כבר כאן, נבהל יונתן, ומה אם עמד מחוץ לדלת והקשיב לו אומר לטלי את הדברים האלה?
"אל תתחיל עם הטירופים האלה, היה רגע והייתי שם בשבילך," אמרה טלי. בתוככי העליצות, שהתפוגגה עד סוף המשפט שלה, הבליחה נימה מלטפת יותר.
הוא שתק. התחרט שהתעקש בגלל חוסר הוודאות המציק לו, אך גם מגן עליו ומענג אותו לפרקים, לפענח תמונת זיכרון שהיה עליו להשאיר כשהיתה, מעורפלת, אפופת עשן ומים וריח חול וסיגריות ונפצים; הוא וטלי רוקדים על החול במסיבת הסיום של התיכון שלו בלב ענן עשן אפור מנוקד באור קלוש, סביבם נעים כל הגופים האחרים. שניהם שומעים את רעם הזיקוקים ולא רואים אותם או את השמים. היא עוצמת את עיניה ומניחה את כף ידה על עורפו. אצבעותיו מלטפות בעדינות את בטנה החשופה, קרבות כל הזמן לבגד הים הכחול שמכסה את שדיה ותמיד נסוגות. הם נצמדים וידו על גבה, כמעט נופלים על החול, מזדקפים ושוב מתפתלים. הוא מצמיד את הפנים שלו אל לחייה ונושם אותה, את הבושם ואת הזיעה שלה, ונושק לכתפה סביב רצועת בגד הים, והיא מתנשמת ושפתיה קרובות מאוד לשפתיו, וכמה שניות חולפות ולפתע היא מרחיקה בידה את פניו. ואז נגמר השיר והיא התרחקה מעט, אבל זרועותיה הרטובות והחלקות עוד נותרו קרובות אליו, עדיין נגע בה בחלק מסוים של גופו.
הסערה שהשתלהבה בתוכו היתה גדולה מהאבל על ההתרחקות. דימה שהוא זקוק להפוגה כדי להבין מה קרה כאן, להיות לבד בחדרו, ואז בעודו עומד על החול הלמה בו ההבנה שלכמה רגעים נחבאה באיזו מחילת תודעה, שאת חדרו, כמו את הבית כולו, אופפת הכרת מותה המתקרב של אמא שלו, ואין הפוגה. הכול הסתחרר סביבו, לשונו ליקקה חול משפתיו, גם בגרונו עמדו גרגירים חמים. אולי כבר אינו יכול לשאת את המעבר התזזיתי בין תשוקה ומוות ונעורים ומוות והתרוממות רוח ומוות. עוד לא ראה מוות, אבל בשנים האחרונות הוא הבזיק מבעד לכל חוויה, לכל רגע של חסד. עכשיו קיווה שיבוא כבר, שהחיים שאחריו יהיו או לא יהיו. וכשהאור שוב נדלק, וכולם סביבו התחילו לשרוק ולצעוק, טלי כבר היתה רחוקה מדי.
רצפת העץ בדירה בלונדון חרקה שוב. הוא הביט בטלפון ומיהר אל המסדרון: יואל לא היה שם. אחר כך הפנה מבט אל החלון, נחיל אדם נהר החוצה מתחנת הרכבת התחתית בייקר אל הגשם. אולי יואל ביניהם, ממהר אל הדירה השכורה שלהם אחרי שסיים את השיעור באנגלית. שניהם נרשמו לקורס, אבל יונתן הפסיק להגיע אחרי שני שיעורים. הוא ידע מדוע טלי אמרה שברור שהוא כותב ספר ואילו דברים אינה אומרת במפורש היא העזה לרמוז משהו בעניין, והוא התרה בה, "לעולם אל תדברי על זה" שהפגנת כוחותיו היתה סמוכה כל כך למוות של אמו עד שלא נותר מקום לספק שמותה גם שחרר אותו.
***
הכול החל באירוע בבית אגרון שאבא שלו ערך לזכרה של אמא בדיוק שלושה חודשים לאחר מותה. אביו ביקש שיאמר משהו קצר, כמה שורות, אולי ציטוט מרומן שאהבה, כל הספרים הרוסיים שקראו יחד. יונתן סירב. אביו שיגר אליו שליחים, חברות של אמו שהוא חיבב או לפחות לא תיעב, וגם את רצון השכן, שאותו באמת אהב, וכולם הפצירו בו לדבר על אמא שלו, לא ייתכן שאף אחד מהילדים שלה לא ידבר, ושאול, אחיו, בניו יורק.
"אז ששאול יגיע," הוא אמר לרצון, "הבן זונה לא יכול לעלות על מטוס? הוא באמת ראוי לשאת דברים. היא לא היתה רוצה שאני אדבר עליה."
עד שיום לפני האירוע לא היה יכול לשאת את המבטים המאוכזבים, או ליתר דיוק, בלבו רצה לדבר כשדמיין את עצמו מדבר על אמו מול הקהל באולם, התמונה לא הפחידה אותו, ורק חשש שיזיל דמעות ויפגין חולשה. הוא אמר לאבא שלו שידבר בערב לזכרה ודחה את ההצעה שיקריא לו את הקטע לפני האירוע וכבר ידע שיכתוב הספד שונה משל האחרים. הוא שמע אותם מדברים על החיים שהיו לה ועל המוות, והכול נשמע חלול וצפוי, מאדיר אותה מדי, מוחק את תסכולה, את המרחק בינה לבין החיים, שהותיר אותה בודדה ונבגדת בכל שנות מחלתה. ואת החטא הבלתי נמנע שלהם בעיניה: שהם קיבלו בשאננות את היותם חיים כל כך.
כשנשא דברים, לא הרים את עיניו מהדף, ורק פעם אחת השתהה כי הדמעות מילאו את עיניו כשאמר, "חטאתי לך בגלל קוצר ראייתי ומשום שלא יכולתי באמת להכיל את ההכרה במותך המתקרב, ולפרקים כעסתי על החולשה שלך. ועכשיו אני מבקש מחילה מזאת שלא ידעתי להביע את אהבתי אליה, אך עמדה בראש מעייני."
כשירד מהבמה אביו הנהן אליו בעוד הקהל סביבו לוחש לו דברים, אך משהו התעוות בפניו. מחוץ לאולם, בחדר קבלת הפנים, יצחק, אחיה של אמו, חיבק אותו, פניו והבל נשימתו הדיפו ריח ויסקי כרגיל, ולחש באוזנו, "דיברת יפה, האמת מכבדת את המתים יותר מההפרזות." אבא שלו חיבק אותו, טפח על שכמו וסטר בחיבה על פניו, והוא המהם משהו והתרחק ממנו. לפעמים המחוות הללו עצבנו אותו. אחר כך לכד את עיניו של אביו מביטות בו מרחוק כמו לא הכיר אותו. ממילא לא אתקל באבא הרבה השבוע, הרהר.
הוא נותר קרוב לדלת ושתה דיאט קולה, שמע את המבוגרים אומרים לו שלא היה להם מושג שהוא רגיש ועדין ומבין דברים, וללא הרף שמע את המשפט, "אנחנו גאים בך", שעורר בו זעם, נשמע פטרוני ורמז לאיזו זכות שיש להם עליו, שהם קרובים אליו, שהם קשורים אליו בכלל. הוא הודה להם, נבוך מתשומת הלב ומהמחמאות, וממילא המילים שלהם החליקו מגופו ולא הסבו לו גאווה, קורת רוח או נחמה, אלא בעיקר עוררו בו בוז לאנשים האלה. כמו דודתו שחיבקה אותו ארוכות ודמעה על כתפיו בעוד הוא כורך את זרועותיו סביב גבה ונזכר שוב איך הגיעה עם הבן שלה לסדר את הבית שלהם כשהוריו היו בניו יורק בסבב הטיפולים האחרון של אמא שלו, ואיך היא ובנה לא דיברו איתו ונעצו בו מבטים מאשימים ורטנו והתלחששו על החורבה שעשה מהבית, ורק פעם אחת, כשכבר לא התאפקה, נזפה בו, "אם לא היינו מגיעים לכאן, מה לעזאזל היית עושה?"
כשיצא החוצה לעשן הניח פתאום רצון יד על כתפו. המגע של רצון, מוכר כל כך מילדותו, נעם לו. הם צעדו בשתיקה אל הדלת ונעמדו בצד בין שני פנסים כתומים. הרוח פרעה את שערם והכיפה של רצון כמעט התעופפה מראשו. יונתן שלח את ידו אליה והחזיק אותה עד שידו החמה של רצון נגעה בידו. רצון היה לבוש בחולצה לבנה מכופתרת ובעניבה שחורה שלא ראה בעבר. הוא הצית סיגריה ורצון ביקש אחת.
"ממתי אתה מעשן?" שאל את רצון.
"לא עישנתי כבר 17 שנה."
רצון נשף את העשן אל השמים ועקב אחריו, ואחר כך סיפר שאמא שלו הזמינה אותו לסלון, הם ישבו שם והיא קראה לו את הסיפור שיונתן כתב בשנה האחרונה בתיכון והשאיר על המיטה שלה, ואז ביקשה מרצון שיקרא לה אותו מההתחלה והקשיבה בעיניים עצומות. הם ישבו שם בשתיקה שעה ארוכה ולפני שהחזיר אותה למיטתה, אמרה לו, "הוא מבין הרבה, עכשיו אני רואה, זה בדיוק כמו שהרב אמר."
"אז בעצם היא היתה גאה בי?" הוא אמר. "אל תמכור לי סיפורים."
"לא אמרתי את זה," השיב רצון. "אני יודע שגם עלי היא אמרה דברים לא יפים לפעמים."
"היא לא אמרה," שיקר, "אותך היא באמת אהבה."
"אני יודע שהיא אמרה," רצון שמט את הסיגריה על המרצפות, "שאני מבקש דברים בשביל הבת שלי. אמא שלך לא היתה בסדר בשנים האחרונות, אבל את הדברים שאמרה עליך היא אמרה."
הוא נזכר: כשהיה בן עשר היא ביקרה בביתו של איזה רב רואה נסתרות בשכונת מאה שערים, כאילו חמש שנים לפני שהתגלתה המחלה שלה חזתה איזו אפלה שתרד עליה. כשחזרה, ואף שהפציר בה שוב ושוב, סירבה לספר על הדברים ששמעה. למחרת ערך חיפוש בחדר הוריו ובסלון ובארונות, עד שמצא במגירת התרופות, מאחורי חפיסות אקמול, וליום ואספירין, דפים צהובים מקומטים ומשפטים לא מובנים בכתב ידה המתפרע. הוא עבר במהירות על העמודים, ובאחד מהם היה כתוב: "לא חולה אבל גם לא בסדר, הגוף חלש, להיבדק כל הזמן", והאימה שהמילים הללו שתאמו את דבריה של אמו, "כשאמות תניח פרחים על הקבר שלי ותבקש מחילה" עוררו בכל גופו האיצה בו לדלג על העמודים עד האחרון, ושם היה כתוב: "יונתן, בן הזקונים: הוא יבין אותך יותר מכולם". זה לא קרה. בכלל לא.
הוא נשען על הקיר, מגיש את גופו לרוח הפראית שהלמה בפניו, וראה במעומעם את יואל, ליאור וטלי מעבירים ביניהם בקבוק. הרוח סחררה עלים וענפים ואבק סביבם. הם נראו לכודים, שלווים כל כך, במערבולת.
כשראו אותו קרקר יואל, "יונתן, יונתן, אנחנו כל כך גאים בך, אתה אשכרה יודע לדבר," וטלי אמרה, "לא ידענו שהבחור מכיר את כל האותיות, ועוד מחבר משפטים." יואל התקרב אליו וחיבק אותו, הוא ראה שעיניו אדומות. הוא נחלץ מהחיבוק, לא רצה שייגעו בו עוד.
הוא חטף את בקבוק הוודקה מהיד של טלי, לגם ממנו ובחן אותם בעיניו. רצה להחריב משהו. ליאור חייכה, "יאללה, תעשה את זה כבר, יודעת שאתה רוצה." הוא דימה שקלט את המבע המהורהר בעיניה. היא לא נראתה נסערת, אפילו שוות נפש. הוא הבין: היא לא מאמינה שהוא מאמין בנאום שנשא, ואולי מקווה שאינו מאמין. לראשונה התנסח הדבר בתודעתו: בינו לבין ליאור רובץ סוד בזוי בשלב הזה, כשעדיין לא מדברים באמת על המתים. המבט של ליאור על אמא שלו, המבט של ליאור עליו אחרי שסיפר לה במשובה שאמו אומרת לו שיום אחד יניח פרחים על הקבר שלה ויבקש מחילה, המבט של ליאור כשהבינה מתשובותיו הקמצניות שזה לא קשור למחלה, שמאז שהיה בן עשר היא מתארת את העלייה שלו לקברה. הדברים שליאור רמזה להם בעדינות ומעולם לא חזרה בה באמת.
כשאמא שלו עוד היתה חולה, רצה לעתים להרוג את ליאור על הרמזים הללו שלא נמחו מזיכרונו, ובו בזמן גם ידע שבניגוד לכל האנשים שהקיפו אותו מאז ילדותו, ליאור היא הראשונה שבאמת עומדת רק בצד שלו. ואולם בסופו של דבר, הוא לא האמין באמת לליאור, שיש צד אחר לקשר עם אמו, או סיפור אחר עליו כל תמונה שבה הוא משהו אחר מלבד הילד נער המייסר את אמא שלו נראתה לו שקרית, המצאה זדונית שלו שנועדה לתעתע באנשים.
שתי מכוניות משטרה ומכונית שחורה נעצרו בחריקה על הכביש מולם, מן הסתם חיכו לאחד הנכבדים שנכח בטקס לזכר אמו. הוא הביט בליאור וקיווה שהוא עדיין אוהב אותה. אחר כך הרים את בקבוק הוודקה גבוה באוויר והטיח אותו ברחבה של בית אגרון. היה נדמה לו שהתנפץ למיליון רסיסים. הוא ראה חרבות וכוכבים וצדפים מזכוכיות חותכים את האוויר, אנשים שעמדו מחוץ לבית אגרון קפצו בבהלה כששמעו את הרעש ובהו בחלל או בהם, וגשם קל החל יורד. ליאור צחקה. הוא ליטף את שערה שנפרע מהרוח וסידר אותו בעדינות מאחורי אוזנה. אחר כך הסתובב, הידק את המעיל לגופו והתרחק מהם.
במכונית הקשיב ל Guns N' Roses בקולי קולות בעודו דוהר בכבישי ירושלים, עוקף מכוניות, מסנוור בפנסים, מצפצף ללא הרף גאתה בו כל הערב תחושה מבהילה, שהוא דוהר במעין ערוץ נפש זר, שבגופו הומים תדרי תודעה חדשים שמתערבבים באחרים, המוכרים יותר, ושהכול בתוכו נעשה רועש ותזזיתי מדי, שהקצב מהיר כל כך, עד שכוחותיו מתכלים כבר בצהריים. רק במכונית רחוק מכולם, כשהקשיב למוזיקה שאהב, התאחו תודעתו וגופו שוב. הוא פנה בפראות שמאלה אל גבעת שאול, והמכונית היטלטלה מצד לצד. הוא בלם. מכוניות צפצפו סביבו. מיד כשהמכונית התאזנה על הכביש, לחץ על דוושת הגז בכוח ועלה בעלייה התלולה עד שנעצר בחריקה על רחבת העפר מול מדשאה מוקפת עצים ובלבה ארבעה קברים. הוא סובב את המכונית ופנסיה האירו את הקברים והעצים ופרחי הלילך שהקיפו את המדשאה. אחר כך יצא החוצה, בלי לכבות את המנוע. אקסל רוז צעק, "You could be mine" בעודו צועד על הדשא הלח, עד שנעמד מול הקבר של אמא שלו.
הוא ליטף את המצבה הלבנה, החדשה, שעליה היה כתוב, "נפרדנו בטרם עת", הניח את הדפים של הנאום שלו, עטופים בשקית ניילון, מימין לשמה וסידר ארבע אבנים בצדי הדף הראשון, ונשאר לעמוד שם עד שהגשם התחזק מאוד והמוזיקה נגמרה.
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
"העולם הוא שמועה", ניר ברעם, ידיעות ספרים, 264 עמודים
