הבמאי הצרפתי סטפן בריזה והשחקן וינסנט לינדון עושים קולנוע ריאליסטי, מאופק והומניסטי. קולנוע שהוא בר השוואה למיטב סרטיו של קן לואץ' (כאשר הוא מצליח להעמיד את הדרמה האנושית לפני התעמולה). כמו בסרטיו של לואץ', הדיאלוג בין בני אדם - גם כאשר הוא לעומתי - מהווה מרכיב הכרחי בניסיון להפוך את הצופים לשותפים בדיון הפוליטי המוצג. אצל לואץ', כיאה לאיש שמאל ותיק, הדיאלוג בין בני אותו מעמד (בהגדרה מעמד הפועלים) מכיל אלמנט של אחווה עם קמצוץ של תקווה. בריזה לעומת זאת, יותר אנליטי בניתוח הסיטואציה הכלכלית-פוליטית בה מצויות הדמויות, ולכן גם פסימי יותר.
עולם אחר
עד כה מנה שיתוף הפעולה בין בריזה ללינדון חמישה סרטים. בשלושת האחרונים, המתלכדים לכדי טרילוגיה, הצטרף אליהם גם התסריטאי-שותף אוליבייה גורסה. ב"ערכו של אדם" (2015), ב"מלחמה" (2018) וכעת ב"עולם אחר" (Un autre monde), הדרמה האנושית מתרחשת בעולם הייצור התעשייתי. הדמויות מוצבות מול כוח חזק מהן ולעיתים אף נטול פנים, בתוך מערכת כלכלית שמנסה לרמוס אותם. לריאליזם הסגנוני תורמים גם השחקנים הלא מקצועיים שאותם מלהק בריזה ושבחייהם עובדים במפעלי ייצור כמו הדמויות שאותן הם מגלמים.
שמו הצרפתי של "ערכו של אדם" הוא “Le Loi du marche” (חוק השוק) והוא מעיד בדיוק על מה שמבטל את ערכו של האדם. העלילה עוסקת בתהליך הכתישה של עובד תעשייה מובטל. הוא מוצא עצמו בסדרה של התמקחויות עם פקידי בנק, מעסיקים פוטנציאלים, קונים לרכושו. תהליך של ירידה בלתי נמנעת בסולם המעמדי, כשלכך חובר גם אלמנט אישי של בן בעל צרכים מיוחדים שצריך לדאוג לו חרף המצוקה הכלכלית הגוברת.
ב"מלחמה" הגיבור הוא פועל במפעל רכב, שמנהיג שביתה של למעלה מאלף פועלים נגד הניסיון לסגור את המפעל ולהעביר אותו למדינה זולה יותר. המפעל אמור להיסגר למרות שהוא רווחי, וזאת משיקולי רווח הנעשים ברמה הגלובלית (שלא כוללת את ההרס של חיי הפועלים). הדיונים בחלקו הראשון של הסרט חושפים בפני הצופים את הסיטואציה המשפטית, והעימותים בחלק השני הם של מאבק צודק שנידון לתבוסה מול הכוחות של הכלכלה הגלובלית.
"עולם אחר" ממשיך את העיסוק במאבק נגד הפיטורים ואולי אף סגירת המפעל, אבל הוא מרחיב אותו למעמד הצווארון הלבן. הוא כולל אלמנטים משני הסרטים הקודמים אך מעבד אותם מחדש בדרך שמעמיקה את התוכן שלהם.
פיליפ למסל (לינדון) הוא מנהל מקצוען ומצפוני שמשלם מחיר אישי על ההשקעה האדירה של זמן ומאמץ במהלך הקריירה שלו. הוא הקים מפעל ופיתח אותו עד שהפך ליעד ראוי לרכישה עבור חברה גלובלית. על כך הוא שילם מחיר אישי יקר - בסצנה הפותחת את הסרט אנו נמצאים בשיחה עם אשתו (בקרוב גרושתו) אן (סנדרין קיבליין), ועורכי הדין המייצגים את שני הצדדים. שנים של הזנחת הזוגיות הובילו לרגע זה, גם אם נראה שהרגשות בין הבעל והאישה לא הוכחדו לחלוטין.
המחיר במישור האישי ברור, אך מה הניבו שנים של השקעה במישור המקצועי? כעת המפעל שייך לתאגיד בינלאומי בשליטה אמריקאית. פיליפ אולי מנהל, אבל הוא רק אחד בקבוצת מנהלי מפעלים צרפתיים הנשלטים מהמשרד בפריז שבו נמצאת המנהלת הבכירה קלייר (מארי דרוקר). היא עצמה כפופה לרצונו של מנהל התאגיד האמריקאי (ג'רי היקי) המחזיק במפעלים בכל העולם, והוא עצמו כפוף - לפחות כך הוא אומר - לצו השוק, כלומר לתביעות של המשקיעים מוול סטריט.
במסגרת התביעות המתמידות להתייעלות פיליפ כבר ביצע בעבר סבבי פיטורים. כעת מונחתת עליו דרישה לקיצוצים משמעותיים שלא רק יפגעו בפועלים רבים, אלא גם ביכולת הייצור של המפעל. אם ב"ערכו של אדם" הגיבור בן מעמד הפועלים ניהל שיחות עם חורצי גורלו, גם המנהל, בגילומו של אותו שחקן, לא נמצא במקום טוב ממנו.
פיליפ צריך לשבת יחד עם שאר המנהלים הצרפתיים מול קלייר, ולהוכיח לה את נאמנותו לתאגיד בכך שיפגע בעובדיו ויחבל במפעל. הוא מנסה באופן נואש למצוא דרך לשנות את רוע הגזירה ומקווה שיוכל להיעזר בתמיכתם של מנהלי המפעלים שיושבים לצידו. מנגד הוא גם צריך לעמוד מול נציגי העובדים במפעל שאותו הוא מנהל ולנסות לשכך את החרדות שלהם בעקבות השמועות שפשטו, בתקווה שיצליח למצוא מוצא לפני שהדברים יתגלו. יש כאן מלכוד נוסף הקשור לאיסור על פי החוק הצרפתי להציג מצג שווא לנציגי העובדים במפעל. מה שהוצג ב"מלחמה" מהצד של מנהיג העובדים עובר כעת לצד של המנהל, בדרך המעמיקה את המורכבות של הבחינה המוצעת של שוק העבודה ויחסי המנהלים והעובדים.
לפיליפ ואן יש עוד בעיה שלכאורה לא קשורה לשאלות הכלכליות, אך מהדהדת אותן באופן אירוני. בנם לוקאס (אנתוני בז'ון) עבר מה שנראה כאפיזודה פסיכוטית במהלך לימודי מנהל העסקים. הוא מאושפז במוסד ומנסה להתאושש, ולמראית עין נראה שמצבו אינו חמור במיוחד. עד שהוא מתחיל לדבר על השיחות שהיו לו עם מארק צוקרברג, והרצון שלו שיביאו לו את ספרי הלימוד כדי שיהיה מוכן לבחינה הקרבה. מוטיב הבן בעל הלקות מ"ערכו של אדם" חוזר, אבל הפעם כמעין בבואה של חיי אביו המנהל הלכוד.
לביקורות סרטים נוספות:
מלבד הנושא הלא נפוץ בקולנוע העכשווי והמחויבות לביקורת פוליטית מפרספקטיבה הומניסטית, לסרטי הטרילוגיה יש ערך הנובע מעבודת הבימוי, ויכולת המשחק המרשימה – בעיקר זו של לינדון. למי שראה ואהב את שני הסרטים הקודמים – ההמלצה מיותרת. ולמי שלא ראה, אבל מאמין שהקולנוע יכול וצריך לספר סיפורים בעלי רלוונטיות חברתית-פוליטית – כדאי לא לפספס.
