"הטבעת", סרטו הראשון של אדיר מילר כבמאי-שותף ותסריטאי, נוצר בהשראת סיפור משפחתי מתקופת השואה. ממש כמו סרט אחר שמוצג במקביל על מסכינו, "הנכס", של האחיות דנה ורותו מודן. העובדה הזו אינה רק בגדר ציון של צירוף מקרים, אלא יש בה אולי כדי להעיד על פאזה עכשווית בקולנוע הישראלי ששב אל זיכרון השואה ואל דרכי עיצובו (למשל, דרך מסעות בתי הספר התיכוניים למחנות ההשמדה) כדי לנסח איזושהי עמדה עדכנית, אולי אפילו ביקורתית, ביחס אליו. לעומת זאת, סרטו של מילר מטפח בעיקר את העמדה המסורתית, שהיום נדמית כתופסת אחיזה מחודשת: לעולם לא נשכח, לעולם לא נסלח ולעולם לא עוד. הזיכרון שהיה הוא שיהיה.
"הטבעת" - טריילר
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
עלילת "הטבעת" נעה בין הונגריה של אביב-קיץ 1944, כאשר למעלה מ-560 אלף מיהודי המדינה נרצחו, וישראל של שנת 2001. בהונגריה אנחנו פוגשים אם צעירה הנושאת בחיקה את תינוקה. רגע לפני שהיא ובנה מועלים בכוח על הרכבות, היא מצליחה להימלט, מסירה מעל דש בגדה את הטלאי הצהוב, ובעזרת גבר הונגרי אקראי חומקת מעיני חיילי צבא החץ משתפי הפעולה. כאשר חייל הונגרי צעיר תופס את השניים, האם נותנת לו טבעת זהב בתמורה לכך שיחוס על חייהם. עתה, בהווה, היא (בגילומה של תיקי דיין) מספרת לתלמידי בית ספר משועממים את סיפור הישרדותה. בנה, ארנון (אדיר מילר), הוא מורה לנהיגה, אלכוהוליסט, מכור להימורים וחוזר בתשובה שנמצא בנתק מבתו הלסבית (ג'וי ריגר) שעומדת להינשא לבת זוגה (ירדן ג'רבי). אה, והיא גם טבעונית. ממש להכעיס.
אם הפסקה הנ"ל נדמית עמוסה מדי, זה לא מקרה. נראה ש"הטבעת" מבקש לגעת ביותר מדי נושאים והעודף הזה אינו תמיד לטובתו. יתר על כן, מה שתואר לעיל הוא רק נקודת המוצא של הסרט, שבחלקו השני נהפך לסרט מסע שבו יוצאים האב ובתו להונגריה במטרה להשיב לאם המורדמת-מונשמת את הטבעת האבודה מימי המלחמה. ממש הגרסה היידית ל"שר הטבעות". זאת ועוד: בשלב מוקדם בסרט אנו למדים שהאב, ארנון, היה בעברו פרקליט מכובד, פרקליט מחוז תל אביב לא פחות, אבל תאוותו לשתייה והימורים הרסה הן את הקריירה המקצועית שלו והן את משפחתו (אשתו נפטרה מסרטן). איך אנחנו יודעים את זה? פשוט כי הבת, ריגר, מעלעלת באלבומים בבית הסבתא, ואחד מהם מכיל קטעי עיתונות, לא לגמרי מצהיבים, שבהם מסומנים הקטעים הרלוונטיים להתדרדרותו של האב. זהו פתרון תסריטאי דחוק, אבל במסגרת הקולנוע הפופולרי שבו פועל "הטבעת" אפשר לסלוח על כך ואפילו לקבל זאת.
"הטבעת" אינו מבקש לאתגר דבר הקשור בזיכרון השואה ובלקחיה. כאשר האב, בעת ביקורת הדרכונים בהונגריה, מנסה לנצל את הדרכון ההונגרי שלו ולעקוף את התור - הפקיד שולח אותו לעמוד בחזרה. מבחינתו של האב, זה מסביר מדוע יהודי הונגריה, כמעט שישים שנה קודם לכן, הלכו כצאן לטבח. גם הם לא התמרדו כנגד מי ששלחו אותם אל התור - מותם. ההשוואה הזו, מעבר להיותה מופרכת, היא חלק ממסריו הדידקטיים של הסרט, ואולי גם אחת הסיבות המרכזיות להצלחה הצפויה שלו. הוא אומר את מה שאנחנו מצפים ממנו, ועושה זאת בדרך שנעים לנו לשמוע אותה. הגויים הם אנטישמים, היו ונותרו. האם יש שיח רלוונטי מזה, אמירה שצליליה מענגים יותר את אוזנינו, במיוחד היום?
הסרט הוא מחווה לאימו של מילר ולסבתו שעל סיפור הישרדותן הוא מבוסס. על כן חבל שמילר התסריטאי התעקש לשלב קונפליקטים שנדמים בעיקר מאולצים. מדוע האב שהוא מגלם חזר בתשובה? אין לדעת. בכל מקרה, לא ממש נראה שזה מפריע לו להסתובב בבודפשט ולהציע לבתו להיכנס למסעדות שהכשרות, מן הסתם, מהן והלאה. או למשל בהזדמנות אחרת שבה נאמר לנו שהבת היא תחקירנית ושזו אחת הסיבות שהוא היה רוצה שהיא תתלווה אליו למסע בעקבות הטבעת. אין לי מושג לגבי טיב עבודתה של הדמות שמגלמת ריגר, אבל העובדה היא שאת מרבית העבודה, שאינה מסובכת יותר מדי, מבצע עורך דין מקומי (פטר לינקה הטוב), שמשום מה גם הוא נושא עמו "תיק" מהעבר שגילויו בעיקר מיותר בתכלית.
עיסוקו של הסרט בעבר הנוכח והמשפיע על ההווה ברמה המשפחתית והקולקטיבית מזכיר כמה מעבודותיו של אבי נשר, במיוחד "החטאים" שגם בו התנהל מסע בעקבות אובייקט אבוד מתקופת המלחמה. גם נוכחותם בסרט של כמה משחקניו הקבועים של נשר, ובראשם ריגר ומילר עצמו, ממקמים אותו בטריטוריה היצירתית הייחודית הזו. אבל ישנן בסרט עוד שתי דמויות חשובות, האחים דורון ויואב פז שהיו שותפיו של מילר לבימוי. גם סרטיהם שלהם, בהם "פובידיליה" ו"תוכנית א'", עסקו בהיבטים שונים של המלחמה, בהווה ובעבר. נראה שהחיבור הזה, בין סיפורו המשפחתי של מילר שהסרט מוגדר, ובצדק, כ"סרטו", ובין הקולנוע של נשר מחד והאחים פז מאידך - יוצר קולנוע שהוא פופולרי ואישי כאחד, והוא בראש ובראשונה קולח ומהנה.
אז כן, הדינמיקה בין האב ובתו מאולצת. הוא דוחה אותה מעליו בשל נטיותיה, כאילו שכל החוזרים בתשובה צריכים לדחות את בנותיהם מהסיבה הזו. הוא היה פרקליט מבטיח, אבל דבר בהתנהלותו היומיומית לא מעיד על כך. האם הוא מורה לנהיגה - "מראות!", הוא מקפיד להבהיר לאחד מתלמידיו הצעירים - כי הוא עצמו איבד את דרכו? יכול להיות. נדמה כאילו מילר היה צריך לפתח את הדמות הזו ולא להותיר אותה בגדר קלישאה של "האב המאכזב".
אבל אפשר לסלוח לסרט על פגמיו, קודם כל כי הוא מספר סיפור שאנו עוקבים אחריו בעניין. וכמו בסרטים אחרים דוגמתו, ברור לנו שהמסע הזה הוא לא רק בעקבות הטבעת אלא גם מסע של גאולה אישית ותיקון של האב. שנית, כי מילר הוא באמת שחקן סימפטי עד שאפשר לסלוח גם לדמות שהוא מגלם - לא רק על פגמיה שלה אלא גם על בדיחות הקרש שהיא מנפיקה. ושלישית, כי תיקי דיין. נראה שדיין הפכה סופית לאמא האולטימטיבית של הקולנוע הישראלי, לא משנה מאיזו עדה, והיא פשוט יודעת מה לעשות עם התפקיד שניתן לה המשלב אפילו מידה מסוימת של רשעות חביבה. סביר להניח שכל אלה יהפכו את "הטבעת" ללהיט הבא של הקולנוע הישראלי.
