את ההספד על קורין אלאל ראוי להתחיל דווקא מהסוף. לא מעט אמנים אהובים כאן נפרדו מאיתנו בשנים האחרונות כשהם מעט נשכחים מחוץ לפלייליסט. אלאל זכתה לסיבוב ניצחון אחרון עוד בחייה. השנה האחרונה שלה הייתה מורכבת: מחד, התמודדות ארוכה עם מחלה קשה; מאידך, היא נהנתה מעדנה מחודשת ומוצדקת לעברה שכללה מופע מחווה מרגש ועתיר-משתתפים לצד ביצוע אקוסטי ומלא קסם עם חבורת הגברים של "זהו זה" ל"אנטארקטיקה" המופתי שלה. בנוסף להצעדה המתבקשת לעברה העשיר, הייתה גם יצירה חדשה – השיר "החתול והאני" העדין עם הארומה הצרפתית שכתב לה פיטר רוט והמיני-אלבום "צמות קלועות" שיצרה עם משה ולדמן, המבוסס על שירים שכתב אביו צבי.
אלאל הייתה ראויה למחוות האלו. "חברים שרים קורין 2", המופע המצליח שעלה בשלהי החורף האחרון, היה למעשה גלגול שני למופע המוצלח לא פחות – שגם הוקלט – מ-1998. מבלי שהתכוון לכך, האלבום "חברים שרים קורין", שבין החברים והחברות שהשתתפו בו היו יהודית רביץ, ערן צור, אביתר בנאי, דודי לוי, אסף אמדורסקי ואורנה בנאי – סיכם למעשה את ליבת הקריירה של אלאל, שלאחר מכן פינתה את הבמה ליוצרים צעירים ממנה. היא אמנם המשיכה ליצור והעמידה כמה אלבומים יפים, ובהם "תנינענק" עם הנגיעות האלקטרוניות שהוקדש לענבל פרלמוטר ז"ל, ו"הכחול של השמיים" היפה שהגיע אחריו, ואפילו הלחינה את מגילת "קהלת". אך אלו ואחרים לא זכו ליחס שבו התקבלו היצירות הגדולות שהיא העמידה לאורך שנות ה-80 וה-90.
לאלאל לקח זמן למצוא את הקול שלה. כשהיא יצאה לדרכה היא שימשה בתחילה בעיקר כפה לאחרים. אחרי שהשתתפה באלבום "ארץ טרופית יפה", היא שרה קולות לאריק איינשטיין (ועוד ב"בעטור מצחך", לצד יהודית רביץ) ולרמי פורטיס ("שמש לך מצפים" מתוך "פלונטר"), עבדה קצת עם מיקי גבריאלוב והלחינה לאריק סיני ("דרך הכורכר"), ואז החליטה שהגיע תורה להיות בפרונט והתפנתה להקליט את אלבומה הראשון שנשא את שמה, יחד עם להקת ליפסטיק. אחרי המתנה כה ארוכה אלאל כבר לא ביקשה להיות מנומסת, היא התפוצצה.
תרבות - אולפן קורין אלאל ביצוע "כשזה עמוק"
(אלי סגל)
40 שנה אחרי, "מותק", השיר שפתח את אלבום הבכורה של אלאל, הוא כנראה גם הרגע הכי זכור ממנו. האלבום האמיץ ההוא שהופיע ב-1984 לא זכה להצלחה. הרוק האגרסיבי של אלאל והלהקה שליוותה אותה שנע בין פוסט-פאנק כועס בואכה ניו ווייב אפל, הרתיעו את הרדיו הישראלי. ועדיין, "קורין אלאל" עשה דבר חשוב בהרבה: הוא הוכיח שגם בישראל נשים יכולות לקחת גיטרה ליד, לחבר אותה למגבר ולעשות רוק, ובעיקר שיש הצדקה לזעמן. את הלפיד שאלאל נשאה אז כמעט לבדה, בראשית שנות ה-80 (לצד יהודית רביץ ואסתר שמיר), היא תעביר עשור לאחר מכן לענבל פרלמוטר וחברותיה למכשפות, באלבום הבכורה שתפיק להן. ובעצם, אלאל העבירה את הלפיד הזה לכל זמרת שעושה כאן מוזיקה שמציעה משהו מעבר לשתיים וחצי דקות של פופ קליל עטוף בביטים.
אלאל, שעד לאלבום הבכורה המטלטל שלה הציעה קול נעים ומעלה חיוך ולחנים כל-ישראליים לאחרים - כמו למשל ב"דרך הכורכר" לאריק סיני, ותיכף ב"אין לי ארץ אחרת" לגלי עטרי - רצתה לצעוק. לא רק המעטפת המוזיקלית של האלבום הייתה חדשנית, גם הטקסטים הביאו בשורה. "אל תקרא לי מותק" שרה שם אלאל למילים של גדעון כפן וצרויה להב. היא לא ביקשה או התחננה – היא דרשה. ומיד הוסיפה הסבר מדוע מוטב לא להתעסק איתה ("זה מביא לי פריחה, זה עושה אותי לדג משוקולד"). 40 שנה אחרי, הדרישה הכה-טבעית הזו של אלאל מהאייטיז - עדיין בתוקף. אולי אפילו יותר.
לאלאל הייתה יכולת נדירה לשלב זעם עם חיוך – את "מלחמה" עם הבס הדוקר ("אני שומעת קולות ילדים / פרחים שאסור לקטוף / בצפון מאיימים עננים כבדים / שהגלים ינצחו את החוף") מאלבומה השני "פירות אסורים", לצד "שיר בכיף" או "אין לי ארץ אחרת" שהפך מאז צאתו לכמעט המנון שני ואומץ בכל פעם על יד צד פוליטי אחר. להצלחה אמיתית היא הגיעה רק ב-1989 באלבום "אנטארקטיקה" שהפיקה לה יהודית רביץ.
אי אפשר היה לסרב אז – וגם היום - לשילוב בין הלחנים האדירים של אלאל להומור שסיפקו לה הכותבים באלבום. מאיר גולדברג כתב לה את "ארץ קטנה עם שפם" שלמרות שעסק במצב הלא-בדיוק אידיאלי של ישראל בעולם, עשה זאת בקריצה - "ארץ קטנה עם שפם" זרק לראש הממשלה דאז יצחק שמיר, וה"שחקן קולנוע דופק על שולחן" הוא רונלד רייגן. והיה גם "התעשייה האבירית" של גולדברג שעסק בהיבריס שהוביל לכישלון פרויקט מטוס "הלביא", דרך משל על אבירים ("זה פרויקט אמיתי לנשק מלכותי / הוא מכיר את זה לא מהיום / הוא שכלל כידונים, תותחים מגינים / וספינה זה נשמע כמו חלום"). את האלבום היפהפה ההוא סגר "שיר לשירה", שהפך מאז לאחד משיריה הגדולים של אלאל, ולפחות לפי לספוטייפי גם למושמע ביותר שלה, ובפער עצום מאחרים.
שלוש שנים לאחר מכן, רביץ ואלאל נפגשו שוב באלבום "זן נדיר" שיצא ב-1992. יש אלבומים, כמו "זן נדיר", שהם חידה. כאלו שמצד אחד, יצאו מהם סינגלים ששטפו את הרדיו, ומצד שני, לא באמת זכו להצלחה במכירות בחנויות. האזנתי לו המון אז, וחזרתי אליו לאחרונה הודות ליציאתו המחודשת על גבי תקליט ויניל (נסו למצוא מהדורה מקורית במצב מצוין ובמחיר שפוי). ההוצאה המחודשת והמאוד-מוצדקת הזו הייתה תוספת יפה לחגיגות שערכה אלאל לציון יובל לקריירה שלה.
קורין אלאל מבצעת את ״ארץ קטנה עם שפם״ ו״הטבעת נפלה״
(צילום: עומר טסל)
ההאזנה המחודשת ל"זן נדיר" מדגישה עד כמה אלאל הייתה מגישה ומלחינה בחסד. אך היא עושה דבר חשוב לא פחות – היא מציבה זרקור על הייחוד של רביץ כמפיקה, שהייתה נגישה ומעמיקה כאחד. ברוק הישראלי - עד אז, ובעצם גם די מאז, אין יותר מדי מקרים שבהם מושכות ההפקה ניתנו לאישה. גם לאלאל היה פרק הפקתי מוצלח, אך קצר מדי: חוץ מאלבום הראשון של המכשפות היא הייתה מעורבת בעוד שני אלבומי בכורה אדירים וחשובים בשנות ה-90 - של כרמלה, גרוס ואנגר ב-1991, ושל אביתר בנאי ב-1997.
"זן נדיר", שבאמת ראוי לשמו, הוא מהאלבומים האלו שלא משנה כמה פעמים האזנת להם, בכל סשן יתגלה בו רובד נוסף. זה מתחיל בגיטרות הכיפיות של שמוליק בודגוב ב"יוצאת אל החיים", ממשיך בנגיעות הפסנתר הגאוניות של אלונה טוראל ז"ל ב"תאונה", ממשיך אל הבס הרוקד של טל הרצברג ב"הוא כאן" ומסתיים ב"ים העשב", שזורק לריחוף העדין שאפיין את אלבומיה המוקדמים של רביץ. ממרחק הזמן, "זן נדיר" הוא הרבה יותר מהלהיטים שיצאו ממנו (שיר הנושא, "יוצאת החיים" ו"ימי הפרח והאהבה" היפהפה), ובטח ממיליון חולצות התנועה וסוף המסלול שהשורה הפותחת מהפזמון שלו הודפסה עליהם. זהו אלבום נהדר שבו שתי נשים, שתרמו רבות לעיצוב הרוק הנשי העברי, רשמו יחד הישג נדיר. אחת מהן, שהייתה זן נדיר על מלא, איננה עכשיו.
