"זה לא מצטלם טוב", הייתה אחת הטענות של המוחים על פירוק תפילות יום כיפור בהפרדה מגדרית, בשטחי ציבור בתל אביב, על ידי המתנגדים. זה לא נראה טוב כשמונעים מאנשים להתפלל, ותצלום בדרך כלל מוציא מההקשר ולא מרחיב אותו. ישראל מתמודדת כבר שנים, בעיקר בגזרה הבינלאומית, עם פעולות ש"לא מצטלמות טוב". חוסר היכולת להגיע לפתרון מדיני עם הפלסטינים ומנגד התמודדות עם פיגועי טרור הובילו לפתרונות כמו המחסומים בשטחים, שאיך לומר, בהחלט לא מצטלמים טוב. תורים ארוכים וצפופים של פלסטינים שמבקשים להיכנס לישראל לצרכים יומיומיים שונים, חלקם דחופים או נואשים, ומנגד חיילי צה"ל, לרוב צעירים בשירות סדיר, שגויסו למשימה ואמורים להחליט מי רשאי לעבור ומי לא, על סמך תקנות בטחוניות.
בעשור הראשון של האלף הנוכחי הוקם ארגון נשות מחסום Watch - נשים שהגיעו באופן עצמאי למחסומים כדי לרכך את החיכוך ולמנוע הפרת זכויות אדם. הצלמת נטע עפרוני, שנמנתה על נשות הארגון, צילמה חומרי גלם מהפעילות שלהן במחסומים, לפני ואחרי הקמת חומת ההפרדה. אליעזר יערי, העיתונאי והסופר, ביים וערך אותם לאחרונה לכדי סרט הדוקו "שומרות הסף: זכרונות", שהוקרן בפסטיבל ירושלים ואמש גם בערוץ HOT8.
לביקורות נוספות במדור טלוויזיה:
נשות מחסום watch לקחו על עצמן תפקיד בלתי אפשרי כמעט. לעמוד מן הצד מול רגעים שלעיתים נמהלת בהם אכזריות או קהות חושים מצד החיילים וייאוש ותחושת השפלה מצד העומדים במחסום, כשאין להן את היכולת לעשות כמעט שום דבר פרקטי כדי להקל על מצבם של שני הצדדים. הן יכולות להרים טלפון לגורמים אחרים שעשויים לעזור או לנזוף בחיילים או לעודד אותם, ובעיקר להפגין אכפתיות כדי "לתת לפלסטינים את התחושה שיש בצד השני גם מי שמוכן להושיט להם יד לשלום ולהקל על חייהם, עד שיסתיים הכיבוש". הן מנסות להציף נקודת מבט שנוטה להידחק לשולי השוליים גם בתוך מדינת ישראל ולא רק בינה ובין הפלסטינים. באטמוספירה המשוסעת של ימינו קל מאוד לשכוח, שיש גם במחנה הנגדי אנשים שהם לא מחרחרי מלחמה.
אבל "שומרות הסף: זכרונות", מטבע הדברים, לוקה בחסר. הוא מורכב מחומרי הגלם שצילמה עפרוני בין השנים 2001 ו-2012, העשור הראשון לפעולתו של הארגון, שמנה אז כ-450 נשים, ומראיונות עדכניים עם חלק מנשות הארגון שהופיעו בצילומים, כשהן צופות בהם ומשחזרות את זיכרונותיהן. לפיכך הוא מכיל בעיקר את האג'נדה של הארגון אבל מאבד את הסקירה הרוחבית. רוב התיעוד מורכב מנשים מבוגרות, שעומדות לצד המחסומים מאחוריהם מצטופפים פלסטינים וזועקות אל החיילים "תן לה לעבור!", "הוא זקן!", "היא ילדה!", כשהן נטולות יכולת של ממש לסייע. החיילים שהוצבו במחסומים מוצגים כאילו הזכות להחליט על המעברים נמצאת בידיהם, בשעה שהם בסך הכול כלי בידיהם של מקבלי ההחלטות, וההחלטה האומללה להציב אותם בלב אוכלוסייה אזרחית ולהעמיד אותם בסיטואציה בלתי אפשרית מבחינה אנושית עוד תחזור אליהם ואל החברה הישראלית כמו בומרנג.
הצפייה בסרט מזכירה קצת צפייה בפמפלט חד צדדי, שישכנע את המשוכנעים אבל לא ישרת את הארגון והעומדות מאחוריו במובן שהוא לא מקרב אליו את מי שמתלבט. המרואיינות משחררות מדי פעם הצהרות לא מנומקות כמו "הקמת החומה הא אחד המעשים האכזריים ביותר", וחלקן נגועות גם בפטרונות לא מודעת ("היא אירחה אותנו בארוחה פלסטינית טובה" או "העיניים הפלסטיניות נשואות אליי ואני לא יכולה לאכזב אותן"). הקומוניקט מציין שזהו "חשבון הנפש של נשות המחסום", אבל אם היה חשבון נפש כזה, מהותו אינה ברורה והוא אינו ניכר. לא בכדי סיפר יערי שאחת הנשים הודתה בפניו שהן לא באו להציל את הפלסטינים אלא את עצמן.
ברור שהפעילות שלהן עדיפה על כלום והיא לפחות תוצאה של מצפון אנושי שגם מוביל לעשייה, אבל הסרט הוא יותר מראה מקום, להזכיר לנו שהתופעה קיימת. הוא לא מחדש, לא נותן את המורכבות. למעט קטע קצר בו מתועד סמח"ט חברון בפגישה מצולמת משנת 2005, כשהוא מצדיק את הפעילות שלהן ומברך עליה, אבל מסביר שאין לו פתרון אחר, אין בסרט ראיונות עם חיילים שעמדו במחסומים. אין הכרה בכך שיש הבדל בין לשאוף ולדרוש התנהגות אנושית במחסומים ובין לטעון שהחומה הייתה מיותרת. יכול מאוד להיות שהיא לא הפתרון הטוב ביותר, אבל היא לא קרתה בחלל הריק. הצורך היה אמיתי. אנשים רצו להפסיק למות.
הפעילות של נשות מחסום watch היא חשובה וחיובית, והיא מונעת ממקום אנושי, אבל הסרט שמתעד אותן מפספס את ההזדמנות הנדירה יחסית - הכיבוש כבר מזמן הפך לנון-אישיו טלוויזיוני - להנכיח את הפעילות שלהן ממקום שגם יביא אליהן דם חדש, וייתן הצצה לא מובנת מאליה לפריטה היומיומית והמייאשת של החיים תחת כיבוש והמחיר שמשלמים הכובשים. והמהדרין בצה"ל מוסיפים, וחבל.