בשנות ה-70 התעלה פרנסיס פורד קופולה על שאר בני דורו כשביים ברצף ארבע יצירות מופת: שני חלקי "הסנדק" (1972, 1974), "השיחה" (1974) ו"אפוקליפסה עכשיו" (1979) - עליהן הוענקו לו חמישה פרסי אוסקר אישיים, ושני פרסי "דקל הזהב". אך לא רק בזכות סרטים אלו קופולה הוא במאי מעורר השראה. כל סרט שהוא יצר בחייו, מיצירות מופת ועד כישלונות אמנותיים, היה עבורו הזדמנות לבריאת עולם בדיוני שמפגין תפיסה תמאטית-סגנונית ייחודית. בתעשייה שמושתתת על בידור ממוחזר של רימייקים/פריקוולים/סיקוולים סרטיו הם תזכורת לקולנוע כמעשה אמנות הממומש בחיפוש מתמיד והעזה.
"מגלופוליס" - טריילר
(קרדיט: באדיבות בתי קולנוע לב)
בריאיון טלוויזיוני שנערך עמו ב-1994 קופולה התייחס לקנה המידה של שאיפותיו כבמאי: "אני רוצה לבנות עיר חדשה. אני רוצה לבנות חברה חדשה. [בעבודתי כבמאי] אני רק בנאי". זיהוי מהות עבודתו עם יצירות קולנועיות שעסקו באפשרות השגת אוטופיה בעיר העתיד - בסרטים כמו "מטרופוליס" (פריץ לאנג,1927) ו-Things to Come (ויליאם קמרון מנזיס, 1936). קופולה התראיין כ-15 שנים לאחר שהחל לגבש את הרעיון ל"מגלופוליס" (Megalopolis), סרט שעלילתו עוסקת בשאיפה האוטופית ליצור עיר וחברה חדשה. 30 שנה לאחר הריאיון הושלם הפרויקט השאפתני וכעת הוא מגיע למסכים.
כחלק מהיח"צ לסרט, קופולה התארח בערוץ היוטיוב הצרפתי "מועדון הוידאו של קונביני", ושם הוא ליקט סרטים ודיבר עליהם ועל יוצריהם. הוא התעכב על סרטו של ז'אק טאטי "פלייטיים" (1968), סרט שעבורו נוצרו תפאורות ענק של עיר שכונתה "טאטיוויל" במימון אישי של הבמאי. טאטי עשה זאת כדי שיוכל ללכוד (ב-70 מ"מ!) את הדברים האקסצנטריים שמהם הוא היה מוקסם – רעשים, משטחים, מסלולי תנועה, השתקפויות אור ואינטראקציות אבסורדיות בתוך מרחב של ארכיטקטורה אולטרה-מודרנית. "פלייטיים" נחל כישלון ביקורתי וכלכלי שמוטט את טאטי אבל כיום נחשב לאחת היצירות הגדולות של הקולנוע. קופולה התייחס למעשה של טאטי כמופת של אומן שסיכן את מה שיש לו כדי ליצור דבר שגדולתו מובנת בדיעבד.
4 צפייה בגלריה
עשיית הסרט הייתה קרב הרואי ממושך במידה לא הגיונית. מתוך "מגלופוליס"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
קופולה עשה דברים דומים כשמימן חלק גדול מהעלות של "אפוקליפסה עכשיו", ובדרך נס החזיר את ההשקעה והרוויח. ואז שב וסיכן כספו על ההפקה השאפתנית של המיוזיקל המרהיב "אחד מהלב" (1982), סרט שכשלונו הכלכלי חייב את מכירת הסטודיו של קופולה ("אולפני זואיטרופ"), והוביל לעשור וחצי שבו עבד כבמאי להשכיר עם סרטים שאיכותם הלכה ופחתה. ב-1997 הוא פרש מבימוי לעשר שנים, תקופה שבה הוא טיפח בהצלחה רבה את עסקי היינות והמלונאות שלו. בין 2007 ל-2011 הוא מימן מכיסו וביים שלושה סרטים "קטנים ומוזרים", אבל כעת הוא שב להימור בסדר גודל חסר תקדים. כדי לממש את חזון "מגלופוליס" קופולה מכר חלק לא מבוטל מנכסיו ומימן את כל עלויות ההפקה בסך 120 מיליון דולר.
את הצילומים ליוו לא מעט שערוריות. מעצבי תפאורה שפרשו ולכלכו לעיתוני התעשייה ש"קופולה לא יודע מה הוא עושה". טענות לגבי התנהגות מינית לא נאותה כלפי ניצבות (קופולה תובע בימים אלו את מגזין "וראייטי" שפרסם את ההאשמות מבלי לראיין את אלו שהוגדרו כקורבנות). היו גם טלטלות אישיות: בחודש מאי האחרון נפטר פרד רוס שהפיק רבים מסרטיו של קופולה (ובכללם גם הנוכחי). באפריל נפטרה אלינור קופולה, אשתו של הבמאי מזה 60 שנה. לא רק שהסרט מוקדש לאלינור קופולה, יש בו אלמנטים עלילתיים/סמליים שעוסקים ברעיון האישה המנוחה של גיבור הסרט. חודש לאחר מכן התקיימה הקרנת בכורה של "מגלופוליס" בתחרות של פסטיבל קאן והיא לוותה בלא מעט קטילות של הביקורת העולמית. בעקבות זאת הסרט התקשה למצוא מפיץ אמריקאי שיסכים לפרוש עליו את חסותו. עשיית "מגלופוליס" הייתה קרב הרואי וממושך במידה לא הגיונית, בדרך להגשמת חלום יצירתי של ארבעה עשורים. כעת יש לצפות בדבר עצמו ולנסות לגבש דעה במנותק מכל אלו, דעה שתהיה בגדר התמודדות ראשונית עם החזון של הבמאי.
4 צפייה בגלריה
יש לא מעט פגמים אבל גם שאפתנות ללא גבול. מתוך "מגלופוליס"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
ב"מגלופוליס" יש לא מעט פגמים אבל גם שאפתנות ללא גבול. זהו קולנוע המציג עצמו כאלגוריה המשלבת בין מלאכותיות תיאטרלית במשחק, טקסט ותפאורה (כולל לא מעט התייחסויות ישירות לשייקספיר), ומלאכותיות הנובעת משימוש בכלים של קולנוע דיגיטלי. סרט שלא מסתיר, שלא לומר מבטא בריש גלי, את עמדותיו אודות תפקידו הקריטי של האומן ביצירת אופק אוטופי לחברה. חרף המסר הברור יש בו גם גודש של דימויים סמליים וקווים עלילתיים שלא כולם משתלבים באופן קוהרנטי במסגרת האלגורית, בוודאי לא לאחר צפייה בודדת.
העלילה מתרחשת בעיר האלגורית "רומא החדשה", שמתקיימת במציאות אלטרנטיבית של המאה ה-21. היא משלבת בין אלמנטים מוכרים מניו-יורק, לאלמנטים של ארכיטקטורה, פיסול ולבוש של האימפריה הרומית. העלילה עצמה שואבת השראה כללית מהמרד שכונה "קשר קטילינה" שהתרחש ברומא בשנת 63 לפנה"ס, ובו הסנטור לוקיוס סרגיוס קטילינה ניסה למרוד בקונסול מרקוס טוליוס קיקרו באמצעות גיוס מורדים שפעולותיהם היו עשויות להחריב את העיר.
סזאר קטילינה (אדם דרייבר) אדריכל גאון מתכנן את עיר העתיד באמצעות שימוש בחומר מסתורי בשם "מגלון". חומר שהופעתו קשורה בדרך לא לגמרי ברורה למותה של אשתו האהובה. למגלון יש איכויות אורגניות-מנטליות שמאפשרות לקטילינה לעצב ארכיטקטורה חדשה של קווים עגולים, והוא גם מעניק לו יכולת על-אנושית לפקוד על עצירת הזמן (תנועה של בני אדם, אובייקטים והטבע עצמו). ה"מגלון" משמש כסמל לעוצמה המיתית שיש לאומן. הדמות של קטילינה מחייבת השוואה לגיבורי ספריה של איין ראנד, הארכיטקט הווארד רוארק מ"כמעיין המתגבר" (1943) והמהנדס/ממציא ג'ון גאלט מ"מרד הנפילים" (1957). לא ניתן להרחיב על כך במסגרת ביקורת קצרה זו, אבל ניתן לומר שחרף הדמיון, קופולה מציע עמדה הסותרת את האובייקטיביזם של ראנד.
יריבו של קטילינה הוא קיקרו (ג'אנקרלו אספוזיטו) ראש העיר המתנגד לחזון העתידני, ומעדיף את הניהול הפרוזאי ונטול החזון של מקצועות נדרשים וסניטציה עירונית. קופולה, קל לנחש, לא מאמין בעולם שאינו מונע על ידי חזון. ג'וליה (נטלי עימנואל), בתו של קיקרו תלך ותתקרב במהלך העלילה לקטילינה. מהלך שבתיאוריה אמור לעורר רגשות רומנטיים, אך הגודש העלילתי, הסגנון התיאטרלי והדקלום המכוון של טקסטים על ידי הדמויות, שוללים מקשר זה את היכולת לרגש.
בחייו של קטילינה ובמאבק על עתידה של "רומא החדשה" מעורבות דמויות נוספות. כתבת טלוויזיה מוחצנת בשם וואו פלטינום (אוברי פלאזה), שבתחילת העלילה היא גם המאהבת שלו. הדוד העשיר קראסוס (ג'ון וויט) (על שם מרקוס ליקיניוס קראסוס – האדם העשיר ברומא), ובנו קלודיו פולצ'ר (שיה לה-בוף) המקנא בקטילינה ומנסה להביא למפלתו. ישנן עוד דמויות, אבל אלו שהוזכרו נמצאות בליבת העלילה.
הסרט נע בין הקוטב התיאטרלי והסטאטי יותר של טקסטים מדוקלמים שכוללים ציטוטים רבים משירה, מחזאות ודבריהן של דמויות היסטוריות. הצירוף של כל אלו הופך את הדמויות לשטוחות מבחינה פסיכולוגית. מנגד יש גם סיקוונסים פרועים וגדושים (למשל, סצנת חתונה מטורפת למדי) גם ברמה של המתרחש ב"ממשות" של עולם הבדיוני, וגם בשיקוף הקולנועי של התודעה של הגיבור, והדימויים הסמליים אותם קופולה עצמו מוסיף. לפרקים זה מזכיר את הגרוטסקה של "סטיריקון" (פדריקו פליני, 1969), ואת המורכבות הצורנית-אלגורית בעבודותיו של פיטר גרינאווי ("ספרי פרוספרו", 1991).
4 צפייה בגלריה
יצירה מסכמת שבה הוא מנסח את מחשבותיו לגבי היחס בין האומן והחברה. פרנסיס פורד קופולה
(צילום: Andreas Rentz/Getty Images)
אלמנטים רבים "במגלופוליס" מהדהדים את עבודותיו הקודמות של קופולה, ומציבות אותו כיצירה מסכמת שבה הוא מנסח את מחשבותיו לגבי היחס בין האומן והחברה. המשיכה של קופולה לסאגות משפחתיות ("הסנדק"), ולפרספקטיבה האפית, בהשראת "שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית" (1776) של אדוארד גיבון. היצירה של עולם פנטזמגורי ב"אפוקליפסה עכשיו" וב"אחד מהלב", והעיסוק במימוש החזון של היוצר ב"טאקר: האיש והחלום" (1988). בעיקר הסרט עוסק בזמן – זה שהולך וכלה עבור היוצר בן ה-85 שממשיך לשאת עיניו לעתיד שבו הוא לא ייטול חלק, וביכולת שניתנת לקופולה/קטילינה לעצב עולם באמצעות שליטה על הזמן – יכולת הקשורה למהות המדיום הקולנועי.
בנוסף הסרט פועל בהקשרים נוספים הקשורים להיסטוריה האמריקאית ברבע המאה האחרונה. מנפילת מגדלי התאומים, שמעלה את שאלת הקיום של מערכת חברתית עירונית (כפי שעלתה בטרילוגיית "האביר האפל" של כריסטופר נולאן). ועד חוסר היציבות הפוליטי של עידן טראמפ – מהמניפולציות על תומכים בני המעמדות הנמוכים, וההבטחה לשיקום הגדולה הלאומית בדרך שעשויה להביא לחורבן.
"מגלופוליס" הוא סרט שקשה לתת לו ציון ולכן אמנע מכך. הייתי מרותק אבל גם הותשתי. יש בו רגעים מדהימים, אבל לא מעט רגעים של דידקטיות מגושמת וחוסר מיקוד . קל ללעוג לסרט שכזה ובכך לפטור את עצמך מהתמודדות איתו, אבל גדולה, כפי שקופולה אמר בהזדמנויות שונות, לא יכולה להיות מושגת ללא סיכון. "מגלופוליס" יהיה, ככול הנראה, "מגה-פלופ-פוליס" כלכלי, אך הוא בגדר צפיית חובה עבור כל אוהב של קולנוע שמעז לעסוק ברעיונות גדולים. לאחי ואחיותיי הסינופילים אומר: תאהבו או תסבלו, זה סרט שלא תוכלו להרשות לעצמכם לא לראות.
