המטרה: לאהוב גם מרחוק. האמצעי: לעבור את הימים שבהם הוא בחו"ל
רגשות אמיתיים לא באים לי בקלות. זה מה שאני חושבת בשיחת הפייס־טיים שרן עושה איתי מיוון. "אני כל כך מתגעגע אלייך", הוא אומר והעיניים שלו חומות וגדולות. "אני ממש קופא פה, שש מעלות בחוץ, וכל העיר ריקה וסגורה בגלל שחורף. אני פשוט לא מבין מה אני עושה פה, בלעדייך". "אתה פה כי נסעת לכתוב תסריט", אני אומרת לאט, ואפילו לעצמי אני נשמעת כמו איזו אפליקציה רובוטית, "ובאת גם לראות כמה דירות למכירה".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כל אלו הן עובדות מוצקות. הוא באמת נסע ליוון לכמה ימים כדי להתנתק מכל הלחץ שיש לאחרונה בישראל ולעבוד על הפרויקט שלו, ובמקביל הוא קבע עוד מהארץ עם מתווכת יוונייה בשם אלני. זה היה שם כה יפה, שהוא גרם לי לתהות לרגע אם הפעם באמת אכלתי אותה והמתווכת תגיע לפגוש אותו לבד בדירה, כשהיא לבושה בחליפה לבנה ומנערת בחושניות את שערה הברונטי והיווני. בטח היא חופפת בשמן זית.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ומצד שני, העובדה שהוא נסע כדי לעבוד ולראות נכסים שדי בטוח שבסוף לא נקנה ידועה לשנינו. איכשהו, לא נראה לי שזו שהתשובה שהוא ציפה לה כשהוא אמר, "מה לעזאזל אני עושה פה בלעדייך?". יותר סביר להניח שהוא רצה שאגיד, "כן, מה באמת אתה עושה לבד ביוון הקפואה באמצע ינואר? תחזור אליי מיד, אני לא יכולה בלעדיך". ואולי, זה מה שאני באמת מרגישה, מתחת לכל שכבת ההגנה השומנית הזאת שאני תמיד מניחה על עצמי מעל כל הרגשות האותנטיים שלי.
רן שולח שוב את המבט החום והעמוק ואני קוראת בפנים שלו ציפייה, כל כך הרבה ציפייה שאני אתן לו איזה משפט מתוק ורומנטי. זה תמיד מדהים אותי, איך ציפייה זה דבר מורגש. כמו פנתר כבד ושקט שיושב על השידה וממתין שתעשי משהו. רק שזה מצליח להלחיץ אותי, הידיעה שהנה, אני צריכה לספק אהבה ברגע זה ממש.
*
"גם אני מתגעגעת", אמרתי לו בסוף, וידעתי שזה היה דל ולא מספק כמו לשלוח אמוג'י של אגודל אפור שעושה אוקיי. הזום נקטע, לא לפני שקיבלתי הצצה אחרונה של הפנים שלו, קפואות ומאוכזבות כל כך בריבוע השחור של המסך, וכאב לי שאני שולחת אותו לישון ככה, מגיע לחבר הכי טוב שלי להירדם בידיעה שהוא אהוב ומוגן. ומה את באמת מרגישה? אני חושבת עכשיו. הנאה להיות לבד? געגוע? אולי כעס סמוי על זה שהוא שוב נסע?
קיפלתי כביסה בבית לגמרי בשקט ולא הרגשתי כלום כדרכי, כשפתאום תקפה אותי מחשבה, "מה זה אומר שהוא מעדיף להעביר שבוע בלעדייך?". ההיגיון שלי מיד טען שהכל בסדר. רן סיים סבב ארוך של מחזורים שהוא לימד בבית ספר שלו לכתיבה וברור שבא לו לנוח בחו"ל. אבל משהו לעג לי בעודי נאבקת בסדין הגומי הארור ששוב סירב להתקפל לכל צורה אחרת חוץ מתולעת משי אמורפית עם שני מחושי כותנה.
"תמשיכי לספר לעצמך שאת אישה אהובה ושרן משוגע עלייך", אמר הקול השני, "אבל בפועל, אחרי 12 ומשהו שנה שאתם דבוקים האחד לשני כמו סקוץ', לאחרונה הוא נסע בלעדייך כבר פעמיים ליוון. עובדות, מותק, זה מה שתמיד הציל אותך, להסתכל ביושר על המציאות".
ובאמת, תמיד העדפתי להסתכל על זוגיות במיוט. לא מילים, לא מחמאות, לא קשקושים דביקים שלוחשים לי כשעירומים במיטה. פשוט לשים את כל החפירות על השתק ולהסתכל אך ורק על מעשים. תגיד לי שאתה מתגעגע עד מחר, אבל בפועל המעשים שלך כרגע הם שתי נסיעות לבד בפחות משנה. ולשנייה אחת, בעוד סדין הגומי שוב נפתח ומאבד צורה, תהיתי אם הגיע הזמן שאגיב לפעולות האלו של רן. הנה תכונה שהוא תמיד אהב בי, אני ידעתי לעשות מה שהוא כינה, "לזרוק את השיער אחורה ולתת לגבר שלך קצת אטיטיוד. איתך כל הזמן אני מרגיש שאני בסכנה, שעוד שנייה את קמה והולכת ממני ומיישרת אותי".
אבל אלו היו ימים רחוקים, לפני שנרגענו והתרככנו אחד לתוך השנייה, כמו השקע הזה במזרן הזוגי שכבר קיבל את הצורה של הגוף של שנינו. "התחלת להאמין שהוא באמת שלך לנצח", הקול אומר לי, "ואולי, גם הזדקנת. נרגעת. הפסקת להילחם".
עכשיו, כשהציפייה הפנתרית והדרוכה של רן סוף־סוף התפנתה מהסלון, אני יכולה לשבת על הספה ולעשות את מה שחיכיתי לעשות. לצפות ב"עקרות בית אמיתיות דאלאס". כבר שלושה ימים שאני במרתון של סדרת הטראש הזו. התחלתי ביום שישי, כשהשקט של אחר הצהריים התחיל להזדחל אל הרחוב. בדרך כלל, אני אוהבת את השעות האלו של שישי, אבל זה קורה כשרן עומד לידי במטבח וקוצץ בצל וכוסברה לקציצות האגדיות שהוא מכין, או כשאני מחכה שמאיה תחזור מהצופים ותיכנס למקלחת כדי לגמור לנו שוב את כל המים. פתאום לא היה לי מושג מה אני אעשה כשהערב יבוא, איך אני אעסיק את עצמי לאורך כל כך הרבה שעות מתות.
"גם אני מתגעגעת", אמרתי לו בסוף, וידעתי שזה היה דל ולא מספק כמו לשלוח אמוג'י של אגודל אפור שעושה אוקיי. הזום נקטע, לא לפני שקיבלתי הצצה אחרונה של הפנים שלו, קפואות ומאוכזבות כל כך בריבוע השחור של המסך
12 שנה בזוגיות, ושכחתי איך יוצאים אל העולם בלי שריון הקסם שלי, שנוהג אותי לשם ומחכה לי בחוץ עם שליש בירה. אז בשביל מה להתניע שוב את המכונה הישנה והמקרטעת הזו, של כישורי החברה שלי? עדיף להרדים את עצמי ולעשות את מה שאני הכי אוהבת, לקפל כביסה ולא להרגיש כלום עד שרן יחזור הביתה עם המזוודה ועם זיליארד הרגשות האדומים והחזקים שלו, געגוע ותשוקה וקנאה שאולי הכרתי מישהו, כל הדברים האלו שהוא מעיד עליהם בכל שיחת זום.
וככה נשארתי בבית והתחלתי לזפזפ עד שנתקלתי ב"עקרות בית אמיתיות דאלאס". זו סדרת ריאליטי על חמש נשות חברה עשירות ומטופחות שחיות באחוזות ענק בטקסס. כולן סוג של חברות, או אויבות שמתחזות לחברות, והמצלמה עוקבת אחרי החיים שלהן. והן מתנהגות נורא, פשוט מחריד, כל הזמן מרכלות זו על זו מאחורי הגב, וצורחות עלבונות כמו "את טראש וזולה".
את כל הבינג' הזה אני עושה בבית שהרצפה שלו מזמן נראית כמו תחתית של כלוב של תוכים. בשנייה שהוא טס, הרגשתי את מה שהגוף מרגיש כשהוא סוף־סוף לבדו בבית ריק, ארץ של אפשרויות להתנהגות לא נאותה, ללבוש את הוואנזי תנין של הילדות או ללכת עירומה, להיכנס לפורנו או להתקשר לחברה הכי טובה שלי ולכפות עליה שיחת נפש, ומכולן בחרתי באורגיה של בלגן. דבר ראשון הלכתי לפתוח את כל האורות בבית וגם את הבוילר, שיהיה, ומיד אחרי זה פיזרתי כמה חזיות על המעקה, הן נשארו שם תלויות כמו דגלים צבעוניים בחגיגת יום העצמאות שלי. אחרי זה התחלתי לעטר את הספה באריזות של אוכל ויטנאמי שהזמנתי מוולט ובצלופנים ריקים של חבילות סיגריות שפתחתי. התעקשתי לא לרוקן את קערת הפירות שהקלמנטינה שבתוכה התחילה להעלות צבעים של גופה בנהר. עד שהגעתי למצב הנוכחי: יושבת בבינג' בלתי נגמר מול "עקרות בית אמיתיות דאלאס", שלוש כוסות קפה מלאות בשלבים שונים של עובש על השולחן, והכלבה יושבת מולי ונועצת בי מבט מעורר רחמים.
בהתחלה, נהניתי מזה כמו שלא נהניתי מזמן, זה היה כזה אושר מטורף לעשות את כל מה שהילדה בת השבע שהייתי התפללה אליו כשהיא חיה בביתם המאורגן והמצוחצח של אבא ואמא, אבל עכשיו, בעודי שקועה בפרק 11 של עונה אחת, או שאולי כבר עברתי לעונה שתיים בלי לשים לב, אני מלאה באשמה על איך שהשארתי את רן בשיחת הזום. זה תמיד ככה, ואולי בגלל זה אני שונאת להרגיש. בושה ואשמה, אלו שני הערוצים הכמעט יחידים שיש לי בנהר החשוך הזה שהוא הנפש. כמעט כל מחשבה שעולה מובילה ישר אליהן.
*
עקרות הבית האמיתיות נותנות לעצמן להרגיש. הן צורחות זו על זו ככה שאפילו הבוטוקס בפנים שלהן קצת זז. הן אומרות זו לזו הכל בפנים. ברור לי מה אני אמורה לעשות כצופה - ללגלג עליהן, לחשוב שזה בושה שנשים בגילנו מתנהגות כמו פעוטות במלחמת בוץ. אבל אני דווקא מתחילה להתאהב בכל אחת מהן, בחופש הזה שלהן להרגיש את כל מה שיוצא בלי ישר לחשוב "תתביישי".
"כן", רן אומר בזום, "רציתי להיות לבד, עובדה שאני כאן, לא?". זה קשה לשמוע את זה, כי הוא תמיד מקפיד כל כך להיות הצד בקשר שתמיד מאוהב ובטוח שנשרוד. הוא לא מוכן לספר לי אילו דברים מרשיעים הוא אסף עליי שגרמו לו לרצות לתפוס ספייס, טוען שלא, עד כמה שהוא זוכר אני לא עושה קולות מגעילים של נמייה נחנקת בלילות. "רציתי להיות לבד, כי כשאתה לבד אתה נזכר מי אתה ועולים בך רגשות חזקים ומחודדים שמזמן לא נתת להם לעלות", הוא אומר, "אבל אני מתגעגע אלייך באמת. מרחוק אני מבין כמה את חסרה לי וכמה את מושלמת בשבילי. כל הגברים שפגשתי פה בודדים ומקטרים על כמה קשה להם עם נשים, ורק לי יש את החברה הכי טובה שלי, שבמקרה גם נראית כמו האישה הכי יפה בעיניי. אז מה זה משנה למה הלכתי? משנה מה הרווחתי מזה. את ההבנה שאני כל כך שמח שיש לי אותך".
ואין שום ציפייה במילים שלו, שום רצון שאני אחזיר את הרגש הזהה עטוף בסרט אדום. אבל הכי טוב זה להבין שגם הוא לא מושלם. גם הוא צריך לברוח לפעמים מהבית שמשמש לשנינו גם כמשרד מחניק, ומהמבט שלי שבוחן אותו כמו שופטת בדימוס לאורך כל שעות היום. גם הוא לא רק סוגד לי כמו שהוא מקפיד להעמיד פנים. "יאללה, תקנה כרטיס", אני אומרת, כי פתאום לא בא לי עוד שנייה אחת בלעדיו. ואולי כשהוא ייכנס אני לא אחקור את עצמי מה מותר ומה אסור לי להרגיש, פשוט אהיה חתיכת הטראש החופשייה שאני רוצה להיות.
גם כשהאשכנזי האחרון בישראל ימות, פוליטיקאים ימשיכו לעשות קריירה מלרדוף אותו
כשאני מנסה להיזכר בפעם אחת, רק פעם אחת, שבה שמעתי את גלית דיסטל אטבריאן מדברת כמו שבני אדם מדברים – כלומר באיזה שיקול דעת מתון, באיזה טון שהוא לא זעם קדוש ומלא משטמה כלפי מישהו שעשה לה משהו איום ועכשיו היא חזרה כדי לנקום בו באלימות קיל־בילית – אני כמעט שלא מצליח. שמעתי די הרבה ממנה; ברדיו, בטלוויזיה, מעל דוכן הכנסת, וזה תמיד נשמע בול אותו דבר: השנאה לא מדברת מגרונה; היא מדברת במקומה.
בעצם הייתה פעם אחת: בערך לפני שנה, דיסטל אטבריאן השתתפה באיזו שיחה עם גולשים בטוויטר, ודווקא שם, כשמישהו שאל אותה מה היא מתכוונת לעשות כשהם יחזרו לשלטון – וכולם ציפו שהיא תגיד משהו כמו "דודי אמסלם כבר אמר שהוא ישבור להם את העצמות, אז אני מתכוונת לטחון את העצמות השבורות ולעשות מהן אבקה, ואז להאכיל אותם בה", דיסטל אמרה ברוגע שזה בכלל לא עניין של "מה נעשה להם", ושצריך להתנהל בחוכמה ולהישאר בני אדם הגונים גם כשנעשים לך, לשיטתך, דברים לא הגונים.
הפתיע אותי שהיא בכלל מסוגלת לסוג כזה של דיבור לא מתלהם, אבל זה מעולם לא חזר על עצמו, ואני מתחיל לחשוד שאולי בכלל חלמתי את זה, והיי, זה היה בטוויטר אז לך תדע אם זה בכלל היה – אילון מאסק בטח יטען שלא ושאני מפוטר.
עכשיו תראו; גלית דיסטל היא רק סטנדרט נוסף מבית היוצר של הביביזם המאוחר, ואין לה לכאורה שום פיצ'ר שאיננו נחלתן של חברותיה לענף התחרותי הזה, כמו מירי רגב או טלי גוטליב; היא מתלהמת וקולנית כמותן, תגרנית כמותן, מתעלמת בבוז משאלות לא נוחות באמצעות מתקפה ישירה ואישית על המראיין או התקשורת, ומבטיחה תמיד רק דבר אחד: להראות להם, להיכנס בהם, להחריב אותם. זה תמיד "הם", שמהווים את כל הרציונל לקיומה הפוליטי והאנושי, התכלית היחידה והסופית לכל מאמציה; ברגע ש"הם" יובסו, יוכנעו, יושפלו עד עפר, גלית תוכל לחזור לכתוב ספרים זוכי פרסי ספיר, כמו שעשתה תמיד.
אין לדיסטל שום – סליחה על המילים המפוצצות והמיותרות בהקשר הזה – חזון, קו, רעיון, מצע, תקווה להציע, או אפילו סתם נחמדות בסיסית. לא; בדיוק כמו שחוקי הבית מחייבים, דיסטל פשוט נוהמת בכיוון הכללי של "הם". זה עובד יופי בשביל האלקטורט, עובד נהדר בשביל הבוס, וגם הביא אותה הכי רחוק: עד למשרת עציץ של קבע בלשכת ראש הממשלה, ומשם קידום ל"שרת ההסברה", תפקיד שהיא מפרשת כשרת תעמולת הפנים ומיניסטריון האמת.
אז למה לעסוק בה בכלל? כי השבוע דיסטל עלתה לדוכן הכנסת ובסגנונה הרגיל – דיבור לעגני, מתנשא ומלא זעם כבוש, מלווה במחוות גוף אדנותיות – מסרה מונולוג שבו בישרה: "הדיכוי שלכם נגמר! הפריבילגיה שלכם הסתיימה! אני כשרת ההסברה אתן פייט ראוי לתקשורת שמדבררת אתכם ולאקדמיה שמגבה אתכם, ואני אעזור בקרב המאסף לשחרר את ישראל מהדיכוי הפריבילגי שלכם... אתם תיאלצו להיות כאחד האדם... תיאלצו לוותר על הפריבילגיה, על הפנסיות התקציביות, על המשרות הבכירות. ישראל משתחררת, יהיה שוויון".
לרגע הסתכלתי קדימה ואחורה ולצדדים, וניסיתי להבין אל מי היא מדברת: אליי? אל חברי הכנסת? אל פצפונת ואנטון? לעזאזל, כשהיא אומרת "הפריבילגיה שלכם", של מי הפריבילגיה? מיהם אותם פריבילגים איומים ודכאנים שהיא, גלית הקטנה, נרתמת ל"קרב המאסף לשחרר את ישראל" מהדיכוי שלהם, כאילו הייתה הילדה לוסי המשחררת את נרניה הכבושה מדיכויה בן מאות השנים של המכשפה הלבנה?
הרי ברור שהפריבילגים הם ההפך ממי שהיא – לוחמת חופש הנאבקת בדיכוי, מי שאיננה חלק מ"המשרות הבכירות". אז בואו ננסה להבין יחד, באמצעות שיטוט קצר בביוגרפיה הוויקיפדית של דיסטל, איך נראים קורות חייה של מי שהיא ההפך מפריבילגית: ובכן, גלית השלימה תואר בפילוסופיה באוניברסיטת תל־אביב ("האקדמיה שמגבה אתכם"). ספרה הראשון זכה לתמיכת מפעל הפיס וספרה השני היה מועמד לפרס ספיר – הפרס הספרותי היוקרתי בישראל. בהמשך יצאה עם בעלה דאז, נספח כלכלי, לשליחות בחו"ל, ובהמשך כתבה באתרים גדולים, שידרה בגלי צה"ל והופיעה ב"כאן" ("התקשורת שמדבררת אתכם"). זמן קצר אחר כך היא הוצנחה לתפקיד בכיר בליכוד, והחודש יתווספו חמישה אחוזים לשכרה, שעומד כרגע על כ־50 אלף שקל בלבד ("כאחד האדם").
לרגע הסתכלתי קדימה ואחורה וניסיתי להבין אל מי היא מדברת: אליי? אל חברי הכנסת? אל פצפונת ואנטון? כשהיא אומרת "הפריבילגיה שלכם", של מי הפריבילגיה?
עכשיו תראו; ייתכן שאני לא מבין כלום, ועדיין נדמה לי שגלית שלנו היא, פחות או יותר, האמ־אמא של ההתגלמות המוחלטת של ישראלית פריבילגית, בהנחה שיש בכלל דבר כזה. היא התקדמה בנעימים בכל אגפי החיים, קיבלה מענקים והוקרות, זכתה בג'ובים נחשקים ומעולם לא סבלה משמץ השתקה. למעשה, דיסטל היא הגרסה הישראלית של מה שמכונה כיום באמריקאית "קארן"; אישה אמידה, נישאת ופריבילגית כל כך, עד שכל מה שאיננו היא זוכה אצלה לבוז אוטומטי.
אין לדיסטל, כמובן, שום יכולת לראות את זה – או שיש לה, והיא פשוט מעמידה פנים שהיא לא רואה. בכל מקרה, היא עושה בדיוק את מה שרגב ואמסלם עושים: משתמשת בעצם מוצאה הבלתי אשכנזי – עובדה פשוטה, מיקום גיאוגרפי שממנו הגיעו ההורים (שלי מרומניה, אגב) – כדי להתיישב לצמיתות על תקן הקורבן המדוכא והנגזל למטרות צבירת הון פוליטי. ומי המדכא והגוזל? "אתם". האתם שאין בכלל ספק שמדכאים עד כלות את, נו, 64 המנדטים השולטים והמושלים תחת ראש ממשלה כל כך כל־יכול עד שתכף הוא מצליח לבטל לעצמו משפט פלילי. כולם, תאמינו, קורבנות לפריבילגים.
אז מי הפריבילגים? למקרה שעדיין לא הבנתם: מדובר באשכנזים. באשר הם. זה לא אני אמרתי, זה גלית אמרה, בפתח נאומה, כשהסבירה שרוב השופטים בעליון הם אשכנזים, וזו, כמובן, הוכחה חותכת לקיומה של אליטה דכאנית, כי ידוע ששופטים אשכנזים שופטים רק על סמך חוק אחד: חוק מאיפה ההורים. אז בואו נעמיד דברים על דיוקם: גלית דיסטל היא־היא הישראלית הפריבילגית בת זמננו. לבנות לעצמך קריירה שלמה רק מעצם מוצאם הגיאוגרפי של ההורים – זו כבר יותר מפוליטיקת זהויות זולה; זו פריבילגיה מטורפת: מי עוד בעולם מסוגל לשגשג על הבסיס הזה בלבד?
כמובן שכדי לרכוב על הפריבילגיה, דיסטל מוכרחה, כמו רגב ואמסלם, להחזיק בחיים בכוח את השד העדתי הגוסס, להנשים אותו, לשמור אותו מחובר למכשירים בזמן שרובם המכריע של הישראלים עברו מזמן הלאה. אבל קטן עליה; זאת העבודה שלה, בשביל זה היא קמה בבוקר.
ולמה חשוב להצביע על הדבר הכמעט מובן מאליו הזה? כדי להגיד משהו פשוט: שהאנשים הכי פריבילגים בישראל הם מי שמתחזים בהצלחה להכי פחות, במטרה מוצהרת להרוס את מערכות המדינה לרווחתם הפרטית. ושגם כשהאשכנזי האחרון בישראל ימות, הדיסטליות ימשיכו לעשות קריירה מ"הם". כי זו, כיום, הפריבילגיה האחרונה שנותרה בישראל ובאמת תביא אותך רחוק.
אפרת טסה לחו"ל, ואני פתחתי סטארט–אפ: במשך שבוע הצלחתי לנהל את חיי וילדיי ממעמקי הפּוך
בסוף דברי אתייחס גם להפגנת הענק שהייתה במוצ"ש שעבר ולרפורמת לוין, לא בגלל שאני מבין בנושא יותר מצרכן תקשורת ממוצע, חד־משמעית אני לא, אלא מפני שאני מרגיש שאנחנו דוהרים למבוי סתום, ובלדהור למבואות סתומים אני בכל זאת מבין משהו. אבל אפתח בלפרגן לאפרת על כך שנסעה בשבוע שעבר עם חברות לחו”ל.
עד כאן הפרגון. מכאן, כמה נקודות על מה שהיה בעת שהותה בניכר.
*
אז אפרת נסעה לחו"ל עם חברות, ואני אינני בחור צעיר שנלחץ משבוע לבד, גם ילדיי אינם בגילי הג'ימבורי, כך שבאמת, בגדול, הכל בסדר. מה שכן, דווקא בגלל שאני כבר בא בימים, מה שעשיתי היה להוריד באופן מסודר ורשמי את הסטנדרטים. היה לי חבר מאוד שמן שאמר לי פעם: "תשמע חנוך, זה או להקדיש את כל חיי לדיאטה, או לעשות מאמץ קטן, לעלות ככה בכיף עוד עשרה קילו, ולהגיד שאני לוחם סומו".
אני הלכתי על הכיוון הזה. "אמא בחו"ל", הסברתי לשני ילדיי הקטנים, "וזה בגדול מה שילך כאן. ראשית, יקיצה טבעית. אבא מופיע בלילות כל השבוע, כך שאין השכמות להסעה. שכחו מזה. היום מתחיל כשאבא מתעורר, אני אשתדל שזה לא יהיה בצהריים, ואני ההסעה שלכם. רק הרווחתם. שנית, השבוע אין סנדוויצ'ים לבית ספר. עוברים במאפיה בצומת הגוש וקונים אוכל. הכנתי מספיק סנדוויצ'ים לאחיכם הגדולים, למען האמת בילדותי היינו מכינים את הסנדוויצ'ים לעצמנו, אז השבוע נלך על בורקסים וקרואסונים. גם במקרה הזה, רק הרווחתם.
"נושא נוסף, ילדים", הבהרתי, "זה הבגדים. אני אבקש לצמצם בעניין הזה. אם מתאפשר, אתם יכולים גם לפעמים לישון עם הבגדים שלבשתם וללכת איתם למחרת לבית ספר. לחסוך את כל הפרוצדורה של הסרת הבגדים ולבישתם. היא מיותרת. לא מחלקים בבית ספר שיק או שוק על הופעה ואף אחד לא ייקח ללב את זה שאתם ממחזרים את הלוק".
*
ביום השלישי הם כבר נשארו בבית. הגדרתי יום מנוחה. בערך בעשר בבוקר עידו הלך למכולת וקנה שתי מנות חמות, וחבר שלי שראה זאת, צילם אותו פפראצי ושלח לאפרת. אויב מבית.
אחד הדברים שאפרת וחברותיה הכי נהנו לעשות בטיול היה להתקשר אליי בשיחות וידיאו, ולראות איך לא משנה מה השעה, אני במיטה תחת שמיכת פוך. הן היו מצלצלות בערב ואני שם, מכין עצמי לשינה; הן צילצלו בבוקר ואני במיטה כי עוד לא קמתי; בצהריים אני שם בשנ"צ; אחה"צ בדיוק התעוררתי משנ"צ - לא משנה מתי הן עשו את שיחת הווידיאו, אני הייתי במיטה. עכשיו אגיד לכם משהו, זו לא רק עצלות, זו גם תפיסה שלי לגבי החיים: אני מאמין שכל עוד ניתן - תשכב. אני נגד עמידה וישיבה מתוך בחירה. ברור שאם אתה חייב ללכת תלך, אתה הרי לא יכול לזחול, וברור שאם אתה בפגישה באיזו חברה חשובה חייבים לשבת (למרות שיגיע היום שאנשים יבינו שאפשר לקיים פגישות בשכיבה), אבל בכל מצב אחר תשכב אבא, מה יותר טוב מזה? גם את המילים האלה אני כותב כעת במיטה.
אני קם רק כשיש מצב חירום. שיחות זום, כתיבה, צפייה בטלוויזיה, שיחות עבודה? הכל תחת הפוך, חברים. זו האסטרטגיה שלי בחיים. אני גם אומר לחבריי: תעשו כמוני ותכינו את עצמכם למוות, שלא תהיו מופתעים. בשבילי זה לא יהיה שוק בכלל למות, מבינים? יורידו אותי לקבר עם שמיכה ואני אמשיך גם שם את מה שעשיתי בחוץ.
*
כעת הרשו לי רגע לנסות לשכנע אתכם באיזה מנהג חדש שכולנו צריכים לאמץ, מטלה ישנה שבעיניי איננה רלוונטית יותר, וחשוב שנחליט יחד שחודלים את הטרלול הזה מחיינו באופן סופי. תראו, אפרת נהנתה באמסטרדם, אבל כל הזמן היא וחברותיה היו בלחץ מכך שהן לא מצאו מתנות לילדים, שצריך עוד משהו לזה ועוד בגד לזאת. וזה רבץ עליהן כל העת כאיזו חובה, שהרי אינך יכול לחזור מחו"ל בלי טקס ארוך של פתיחת מתנות.
אני עושה הכל מהמיטה, אז בשבילי זה לא יהיה שוק בכלל למות. יורידו אותי לקבר עם שמיכה, ואמשיך גם שם את מה שעשיתי בחוץ
ואני שואל: מדוע? מדוע למען השם? הרי הבן שלי, כשהוא רוצה משהו, יודע יופי להזמין אותו מ"שיין", אז למה אפרת צריכה לסחוב לו מעיל מאמסטרדם, במקום שזה יגיע לבד עם שליח? זה גם לא באמת יותר זול או משהו, הכל בערך אותם מחירים, אז רק כדי למרק את המצפון על כך שנסעת בלעדיהם את צריכה את התיזוז הזה? כשהיינו ילדים זה היה אחרת. ההורים שלנו נסעו לחו"ל פעם בכמה שנים, לא יכולנו כמעט לדבר איתם כשהם היו שם, האירוע היה מרגש וייחודי והצדיק את המתנות. אבל אלה היום, בגיל 15 הם כבר ראו חצי יבשת, רבים מהם לפני הצבא כבר נוסעים לבד עם חברים, והם יודעים להזמין מה שבא להם מאיפה שבא להם. לכן, חברים, בואו נחליט כולנו שאדם שנוסע לחו"ל פטור מן העונש הזה ואינו חייב להסתובב חצי מהחופשה כדי למצוא מתנות לכל מכריו, סבבה? סבבה.
*
בחזרה לסערה שחוצה את ישראל. לצערי אף שאין לי כוחות לעסוק בה, אין לי גם את הפריבילגיה לְדום. במהלך ההפגנה במוצ”ש שעבר הניח מנהל הבית היהודי בתל־אביב שולחן עם שתייה חמה ועוגיות. הוא השאיר פתק שבו כתב כי אמנם אינו מזדהה עם ההפגנה, אבל זה ערב קר, אז הוא משאיר להם משהו לשתות. מחווה קטנה אך מרגשת.
בערב שבת שעבר, אחרי התפילה וכמה ימים לפני פסק הדין בעניינו של דרעי, דיברתי עם חבר’ה ביישוב שלי. רובם תומכים ברפורמה המשפטית של לוין. מאמינים שהיא הכרחית. במוצ”ש, חברים אחרים שלי יצאו להפגנה בתל־אביב נגד הרפורמה. בגשם השוטף הם עמדו שם בעשרות אלפים, כי הם מאמינים שהרפורמה הזו, כפי שהיא מוצגת כרגע, תהפוך את ישראל למקום שלא טוב לחיות בו. אלה וגם אלה רוצים בטובת המדינה האהובה שלנו. אלה וגם אלה הם אחים שלי. ואף שזה לא נראה כל כך הכיוון כרגע, בטח לא לאור החלטת בג”ץ והכאוס שנוצר, אני עדיין מתפלל שיקומו מספיק מתונים משני הצדדים שיחליטו לנסות בכל זאת להידבר, להגיע להסכמות רחבות ולשינויים שיהיו מקובלים על שני הצדדים. או לפחות כאלה שלא יפחידו כל כך את הצד השני. שבת שלום.
הכה את המומחה / לפינקוס הייתה שיטה להכות את המומחה. הוא הכיר כל שיר על פני כדור הארץ, כמו מומחים שבקיאים בחוקי יסוד ומשפט, אבל להבדיל אלף אלפי הבדלות - בשירים.
האם הקדמתי את המאוחר? אוקיי. זוכרים שהייתה תוכנית רדיו בשם "הכה את המומחה" והיו משמיעים בה צליל קצר מהתחלת שיר ידוע והיינו אמורים לנחש את השיר במלואו? אני מעולם לא ניחשתי, גם אם היה זה שיר שלי. ופינקוס כאמור, אללה יוסטור. הוא ממש הכה ת'מומחים (מטפורית כמובן).
וככה אני מתחיל את הטור הזה. כי בניחושים מה יהיה צליל חיינו אנחנו עוסקים כרגע. ופינקוס - הוא כה חסר לי.
אבות אבותינו / כשאבות אבותינו החלוצים עלו לארץ האהובה והנכספת בעליות הראשונות, הם בטח לא חשבו מה יילד יום. הם חיפשו זיפזיף וזפת כדי לסלול כביש ודרך, בלי נת"צים. הם לא שיערו שבמהלך השנים נעסוק בזהויות השונות שלנו, נגור באיקאה או במגדלים, ניסע כשבלולים בפקקי ענק ושחלק מאיתנו, בערב עירוני אחד גשום, יעזבו זמנית את בתיהם החמים וילכו לעמוד עם מטריות בגשם כדי להפגין על מה שהם רואים כצדק.
לי מזכירה התקופה הזו מבחינה לירית את הבלדה "בלואין אין דה ווינד" של בוב דילן, עם השאלות והתשובות שעפות ברוח או נמסות בגשם. נניח כמה זוגות אוזניים צריך הבן אדם כדי לשמוע אחד שצועק לידו בקול? או האו מני טיימס מאסט אה מאן גו דאון, ביפור יו קאן קול הים אה מאן? אבל זו שורה שנראה שהמצאתי בשיעורי האנגלית בתיכון בזמנו.
הצלצול / צלצול של טלפון עצבני נשמע באייפוני. היה זה אלעדיק חברי הטוב.
"תגיד מותק, מה קורה?" שאל.
"מאיפה לי לדעת מה קורה כשקורים כל כך הרבה דברים?" נרגנתי. וגם היו אצלנו אורחים ועכשיו אני תקוע עם השואב (מר דייסון).
"אז בינתיים שמע משהו מצחיק עד דמעות שקראתי לאחרונה על אוויר לא נקי, בספר על כל היצורים הקטנים כגדולים", אמרתי.
"הספר של רופא החיות הבריטי?" ניחש אלעדיק המומחה לספרים עתיקים.
"נכון. אז רופא החיות הבריטי ד"ר דוליטל, ג'ימס הריוט, מספר בספרו על כלב חמוד בשם "סדריק" שסבל, לא תאמין (וסלח לי על הביטוי), משחרור מוגזם של גזים ויצירת אוויר לא נקי. וכך למרות שכולם חיבבו את סדריק הקטן קשה היה לצאת איתו למקומות".
"תגיד, מאיפה הבאת את הסיפור המטורלל הזה עכשיו?" שאל חברי הטוב.
"אוויר נקי זה נושא ראוי במשבר החיים המוזרים של בני האדם", אמרתי. "אז כשד"ר ג'ימס לא הצליח לפתור בתרופות ובהחלפת מזון את הבעיה הוא הציע לבעליו לתת אותו למנהל החווה שבאופן מוזר לא הפריעו לו 'הריחות' שפיזר הכלב המתוק".
"איך זה?" תהה אלעדיק.
"מתברר שיש כאלה שמריחים ויש כאלה שלא. ובמקרה שלנו מנהל החווה היה חסר חוש ריח. משמע תתרן", אמרתי לאלעד וצחקנו עד שבאמת כמעט בכינו מתתרנות.
60 עם הארי וויליאם / עצם הידיעה שמישהו בכלל רוצה לדעת מה קורה איתי, ריגשה אותי בתור אזרח אבוד לא פעם בארץ ובעולם.
"היי, מצאתי אמוג'ים נחמדים עבורך ואני שולח", אמרתי לו ושלחתי לו רמזור, מטרייה ולב אדום.
אחר כך התפניתי להביט בתוכנית "60 מינטס" עם הנסיך הבריטי הלא־מאושר הארי (בן דיאנה וצ'ארלס) שתיאר את הקרב בינו לבין אחיו ויליאם כמלחמת אחים עצבנית בין הסרוויסים המלכותיים במטבח של הסבתא שלהם המלכה. לדבריו ויליאם דחף או הרים עליו יד.
"איש מרים יד על אחיו זה מפחיד. הביטויים האלה מוציאים אותי מדעתי", אמר אלעדיק יותר מאוחר.
בשכונת ילדותי תמיד הייתה לי תחושת בחירה ברורה למי הייתי שייך. למשל לאדניות הגרניום. למדרכות המפוצלחות. ואפילו לאלה שאם השמנת חלילה היו מופיעים לפתע רזים ומהודקים בג'ינסים שלהם ומעצבנים אותך במשפט המחרפן, "כמה קל לרדת, תראה אותי"
כמה קל לרדת / כרגע זה זמן פריחת הלימונים (תשאלו את הירקנים) ואלעדיק הציע בעניין המכת"זיות שאם ישפריצו מים על המפגינים אז לפחות שהמים יהיו בטעמי לימון, פטל או וניל־בננה.
ואילו אני קצת סבלתי ממועקה ונסעתי לשכונת ילדותי. שם תמיד הייתה לי תחושת בחירה ברורה למי הייתי שייך. למשל לאדניות הגרניום. למדרכות המפוצלחות. ואפילו לאלה שאם השמנת חלילה היו מופיעים לפתע רזים ומהודקים בג'ינסים ובחולצות הגראנג' שלהם ומעצבנים אותך במשפט המחרפן, "כמה קל לרדת, תראה אותי".
נכון שהיינו הולכים לא פעם מכות באזורי ערימת הבולשיט. אבל זה באמת לא היה רציני. אז ברור היה שבמקום לזנק זה על זה כמו שני אחים חורגים עדיף היה לויליאם ולהארי להתחבק ולכתוב אולי אפילו ספר משותף שיש בו פשרה מלכותית, הגיונית, אנושית, משפטית וחכמה על חייהם ששווים יותר מכ־1.5 מיליון הספרים שמכר הספר של הארי האומלל ביום הראשון לצאתו בבריטניה (אפילו ש"י עגנון לא חלם על מכירה כזו, והוא היה באמת חתן פרס נובל).
התיק / תיק לבני אדם זה עולם ומלואו, ולכן כשהתיק האישי של ליהי נעלם מהחדר שלנו במשרד היא החלה לחפש אותו בקריזה. בעולם של בולענים חשבנו שבלעה אותו האדמה, אבל לפי המצלמות במשרד התברר שהמנקה העמיס אותו בטעות לתוך שקית הזבל ומשם הופס היא עברה לדחסן.
הדחסן הוא יצור פתטי שדוחס ומקטין את הזבל לכדי קובייה. טוב, שלא נחיה בזבל. שלא נהיה עצובים. אז יודעים מה עשתה ליהי? היא נסעה לחיריה בלילה, ושם מצאה בעזרת חברים את הקובייה, פירקה אותה ומתוכה יצא התיק בריא ושלם ושמח כמו יהלום יקר. מה שמוכיח שיש כאלה שעמידים בפני הקטנה.
עמוד אקראי / הימים חלפו. ובשלב מסוים כדי להגיע לתשובות הנישאות ברוח הלכתי על השיטה הבאה: נטלתי את התנ"ך (מונח קבוע ליד מיטתי) ופתחתי בעמוד אקראי כי אני מאמין שבאיזה עמוד שלא נפתח תמיד תהיה איזו תשובה חכמה עבורנו. וכך יצא לי פרק ט' בספר יהושע ושם נכתב: "ויהי כשמוע כל המלכים אשר בעבר הירדן בהר ובשפלה ובכל חוף הים הגדול ויתקבצו יחדיו להילחם עם יהושע ועם ישראל פה אחד". זהו. דבר העמוד האקראי.
התשובות המשומשות / "אולי בעצם לא הבנת, אבל כשצילצלתי לברר מה קורה איתך, רציתי לדעת יותר על המתרחש בתוככי תוכך, לא רק במה שמסביב", אמר אלעדיק.
"אבל האחד קשור בשני", עניתי.
"נכון, ועדיין", התעקש.
"אז שמע. רק אחרי שנעבור על כל התשובות המשומשות, נמצא את האמת", ציטטתי בדחילו מ"חכמת המזרח". ולמחרת כקונטרה סימס לי אלעדיק:
"הו מה קורה לך כשהזמנים קשים? וכשקשה למצוא חברים /
כמו גשר על מים סוערים אני אהיה בשבילך /
כמו גשר על מים סוערים".
ואפילו אני בתור הכי לא מומחה ניחשתי שזה מתוך "ברידג' אוואר טראבלד ווטר" של סיימון וגרפונקל הנפלאים.
ריח הדרים / כשביקוצק (רוסיה) נרשמו מינוס 50 מעלות, פה הלכו אנשים עם מטריות נגד גשם ושמש, ובעיקר נזהרו כנראה מבולענים. ואילו אני זימזמתי (כמו שיר שנכנס לך לראש ולא יוצא) את "בלואין אין דה ווינד" של דילן וחשבתי בתמימות שאמנם התשובות נישאות ברוח, אבל אולי במקרה תשובה אחת חשובה לא תיעלם הפעם מעינינו. זה נשמע נורא לירי. אבל היינו זקוקים בתקופה הזו גם לאיזו ליריקה סטייל נניח רחל המשוררת. אחר כך נפל לימון והרמתי אותו. ואחר כך הגיח מולי כלב חמוד ושמתי לב שהיה לו ריח נפלא כמו (אולי) ריח הדרים.
