בפרולוג של סרט האימה המד"בי-קומי, "מייגן" (M3gan), נוסעים זוג הורים וילדתם בת התשע בסופת שלגים כבדה. הילדה צמודה לאייפד ולצידה נמצאת שם בובת הפרווה הרובוטית שמדברת ומפריחה נאדות מכאניים - למגינת לבם של ההורים שתוהים מדוע הם לא מגבילים בעצם את זמן המסך של בתם. השאלה הזו נותרת ללא מענה, שכן זמן קצר לאחר מכן מתרסקת מכוניתם אל מפלסת שלג וגובה את חייהם של זוג ההורים, והילדה, קיידי (ויולט מק'גרו), נשלחת להתגורר בבית דודתה ג'מה (אליסון וויליאמס, מארני מ"בנות"), מתכנתת צעצועים.
הפרולוג הזה מקפל בתוכו שתיים מהתמות המרכזיות של הסרט: ההיטמעות המוחלטת של ילדים בטאבלטים, והתהייה מה על הוריהם לעשות כדי להתיק את עיניהם מהמסך. החיבור שבין בינה מלאכותית והורות פגומה עומד במוקד הסרט שביים ג'רארד ג'ונסטון לפי תסריט מאת אקלה קופר, וזוכה בימים אלה להצלחה ביקורתית וקופתית מפתיעה בארצות הברית. ג'מה עובדת על פיתוח של בובה רובוטית, אותה מייגן מהכותרת, שהכתיב המיוחד של שמה מתייחס לראשי התיבות של הדגם. תצוגת תכלית כושלת בפני מנהל חברת הטכנולוגיה (רוני צ'ינג) כמעט ושמה קץ לפרויקט, אבל כאן נכנסים לתמונה קשייה של ג'מה להתמודד עם תביעות ההורות החדשה שנכפתה עליה - והיא משלימה במהירות את פיתוחה של מייגן שאמורה לשמש חברה טובה לאחייניתה.
במילים אחרות, זהו סרט על הורות כושלת הפונה במצוקתה אל הבינה המלאכותית כתחליף. מעין גרסה אמהית של סיפור פרנקנשטיין, שבה נבראת ילדה מלאכותית כדי לאפשר להורה להמשיך בעיסוקיו בעולם שלא באמת מאפשר לו לתפקד כהלכה. בעולם שלפני ייצור האב-טיפוס הרובוטי ההיו פשוט מושיבים את המטרד הקטן מול הטלוויזיה. ההתפכחות הנוראה לא תאחר לבוא, ומייגן תתגלה כחברה-אחות ממוקדת מטרה יתר-על-המידה, כזו שמחסלת את כל מי שהיא מתוכנתת לזהות כמאיימים על קיידי. הכלב של השכנה, למשל, השכנה עצמה (כמובן), ואפילו ילד-בריון שצריך היה לדעת שלא כדאי לו להתעסק עם צעצועים שאינם שלו.
"מייגן" היא מודל 2.0 של צ'אקי, אותה בובה-רוצחת-סדרתית שפרנסה את סדרת סרטי "משחק ילדים" החל מסוף שנות ה-80. אך בעוד צ'אקי היה התשובה האנרכיסטית לבובות הכרוב הפופולאריות, והערה שנונה על תרבות הפרנצ'ייז הקפיטליסטית - "מייגן" אינו יותר מאשר רצף מוכר של קלישאות אימה שמה שמייחד אותן היא האינטליגנציה המלאכותית שאחראית להן. אין בסרט משהו שלא ראינו בסרטי "משחק ילדים", כמו גם בסרטי בובות רדופות דוגמת "אנאבל" (2014) ו"הילד" (2016). ההיבט המעניין בסרט הנוכחי קשור בהיותה של מייגן הפנטזיה של הורה נוקם - זו שעושה כל מה שהורה מגונן-יתר בצורה קיצונית היה רוצה לעשות למי שפגע בילדו. בשיאו של הסרט, מבלי לחשוף יותר מדי, מייגן מתחזה לג'מה במה שנדמה כהשלמתו של תהליך הפיכתה להורה-מלאכותי.
מקורותיה של מייגן הם בגולם שקם על יוצרו - מ"פרנקנשטיין" ועד האל 9000 בסרטו של סטנלי קובריק, "2001 אודיסיאה בחלל". בהקשר שלפנינו, זוהי דמות שתשמש (מן הסתם) מקור לאינספור פרודיות - בעיקר בזכות האופן הנלעג שבו היא נעה, רוקדת ושרה (את מייגן מגלמת איימי דונלד ואת קולה מדבבת ג'נה דיוויס) - אבל השילוב שמתקיים בה בין ילדה והורה מחייב אותנו לרצינות. אחרי הכול, הסרט מציע עולם שבו הורות מתפקדת עוברת תהליך של outsourcing לחברות טכנולוגיה שמייצרות את המודל המושלם. לא באג קטלני כפי שמתגלה במייגן.
זהו סרט שמתעסק בנושאים רציניים אבל לא רוצה שייקחו אותו ברצינות. זו הסיבה שסוגיות כמו יתמות, הורות, טכנולוגיה ואפילו הדור הבא של צעצועים נידונים בו, אבל לא באופן מורכב או אפל מדי. נדמה ש"מייגן" נשען יותר על ציטוטים ושאילות מסרטי רובוטים ובינה מלאכותית דוגמת "שליחות קטלנית", "רובוקופ", ואפילו "מטרופוליס" האילם של פריץ לאנג - מייגן כבת דמותה של הרובוטית הזדונית מריה שכמעט ומובילה את עיר העתיד אל האבדון. סטיבן ספילברג, מי אם לא הוא, כבר עסק בשאלות הנ"ל בצורה מעמיקה וכואבת בגרסתו הקודרת לסיפור פינוקיו, "AI - אינטליגנציה מלאכותית" (2001), שבו גילם היילי ג'ואל אוסמנט ילד-אנדרואיד.
הבעיה עם סרטים כמו "מייגן" היא שהם תמיד יסתיימו כפי שציפית. כולל הרגע הזה, ממש בסיום, שמאפשר את קיומו של סרט המשך. זה נראה קצת כמו סרט שנכתב על ידי בינה מלאכותית, אבל כזו שזקוקה עדיין לעדכון גרסה. ישנן בו סצינות משעשעות, בעיקר כאשר מייגן מתחילה במסע הרצחני שלה במטה החברה, וגם כאלה שלא לגמרי עובדות - כמו משחק-הדגמה בין מייגן וקיידי שנועד לראשי החברה ומשקיעיה, ומתקיים בחדר ילדים שמזכיר יותר מוסד פסיכיאטרי. זהו סרט מהנה, אבל התחושה היא שהוא מציע פחות מכפי שיכול היה. מה את אומרת, סירי?