לאונרד ברנשטיין, המנצח והמלחין המפורסם, היה הבעלים הגאה של סווטשירט אשר נשא את הכיתוב "הרווארד", בעברית, שם האוניברסיטה הידועה שבה למד מוזיקה. כמובן, היה זה הרבה לפני שהאוניברסיטה כבשה כותרות עולמיות בשל התפרצות רחבה של תופעת האנטישמיות אצלה בקמפוס וגם דבריה מעוררי המחלוקת של הנשיאה קלודין גיי בבית הנבחרים, שהספיקה מאז להתנצל עליהם. את אותו הג'אמפר אפשר לראות גם על בראדלי קופר באחת מסצנות הסרט "המאסטרו" (בקולנוע ובנטפליקס החל ממחר), שבו מגלם קופר את המוזיקאי 33 שנים אחרי מותו של ברנשטיין (1990-1918).
"המאסטרו" – טריילר
(צילום: באדיבות נטפליקס)
"המאסטרו", שאותו קופר כתב, הפיק ומביים, ובו הוא מככב בצורה מאוד סוחפת ומשכנעת, חושף את חייו הפרטיים והמקצועיים של אדם שנודע כאחד שאין לו ממש גבולות – מנצח, מלחין, פסנתרן ואינטלקטואל, שהלחין שלוש סימפוניות, אבל גם את "סיפור הפרברים" האייקוני, שכבש את במות ברודוויי וזכה לשני עיבודים קולנועיים (האחרון בבימויו של סטיבן ספילברג); אדם שהיה יהודי גאה, אבל גם הלחין מסה נוצרית, וכזה שחיי האהבה שלו היו מסובכים ואף פעם לא ליניאריים, בתקופה בה, איך לומר בעדינות, אנשים לא מיהרו להצהיר על נטיותיהם המיניות.
בקיץ שעבר, כשהופיעו תמונות ראשונות של קופר בדמותו של ברנשטיין, האף הפרוסתטי שקופר התהדר בו לצילומי הסרט עורר סערה במדיה החברתית. אלכסנדר, ג'יימי ונינה, שלושת ילדיו של ברנשטיין המנוח, התייצבו יחדיו כמעט מיד בהבעת תמיכה נרחבת שלא משתמעת לשתי פנים בשחקן שמגלם את אביהם. "אנחנו בסדר לחלוטין עם האף", נאמר בהצהרה ששחררו. "אנחנו גם בטוחים בכך שאבא היה בסדר גמור עם העניין".
"עבורנו כל הנושא הוא מגוחך והיינו בטוחים שאבא שלנו היה מסכים עם הכול", אומרת ג׳יימי, בתו הבכורה של ברנשטיין, בריאיון בלעדי ל-ynet. "חשוב להבין ולדעת שהתהליך שבראדלי עבר עם קאזו הירו, שהיה אחראי על כל האיפור, היה מדהים. הם עבדו על האספקט הפיזי באובססיביות, כשהרבה דברים קרו שם חוץ מהאף. האף היה החלק הכי פשוט".
"רק אתמול נודע לנו מקאזו הירו בעצמו", מוסיפה נינה, האחות הצעירה, "שבנוסף לאף, בראדלי ביקש שיעשו לו פקק לאף. אין לי מושג בדיוק איך זה עובד, זה משהו ששמים בתוך האף, הוא לא משפיע על הצורה החיצונית, אבל הוא משנה את ההרגשה הפנימית, כך שהקול נשמע אחרת".
7 צפייה בגלריה
"שתי דקות לתוך הסרט פשוט שוכחים שזה הוא". קופר והאף ב"המאסטרו"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
האחיות מספרות שמשיחות עם קופר הן הבינו שהאף שימש עבורו כאחד הכלים שנועדו על מנת לעזור לו להפוך לאביהן. "הקול", אומרת נינה, "היה אחד הדברים החשובים שבהם, וכמובן האספקטים הפיזיים. את יודעת שהן אפילו שינו לבראדלי את תנוכי האוזניים?".
"והדבר המדהים הוא ששתי דקות לתוך הסרט, פשוט שוכחים שזה בראדלי קופר על המסך וחושבים שזה אבא שלנו", ממשיכה ג'יימי, "וזו המחמאה הגדולה ביותר שאפשר לתת לקופר. אחרי שרואים את הסרט אף אחד לא זוכר או חושב על האף, זה כל כך זניח ולא חשוב", היא חותמת את הנושא.
הבנות לבית ברנשטיין התגייסו לחלוטין למטרה של קידום הסרט. הריאיון התקיים בלונדון בתקופה שבה שביתת השחקנים הייתה עדיין בתוקף, כך שאורות הזרקורים ויחסי הציבור הופנו בעיקר אליהן, מה שלדבריהן הרגיש סוריאליסטי. ג'יימי אומנם הוציאה ב-2018 ספר על החיים עם אביה, "ילדה של אבא מפורסם", וכבר אז ערכה מספר ראיונות עם התקשורת, אולם שום דבר, לדבריה, לא הכין אותה לרגע הזה.
עם תיק התרופות והחלוק
קופר מעולם לא פגש את ליאונרד ברנשטיין והביע את רצונו לחקור וללמוד את כל מה שקשור למשפחה, לספוג את כל האינפורמציה והידע האפשריים על מנת לספר סיפור אישי. המשפחה פתחה את ביתה בפניו על מנת שיוכל להתמסר למשימה. הוא הגיע לבית המשפחה בקונטיקט, אכל צהריים והסתובב בשטח. חלק מהסצנות בסרט אף צולמו באותו הבית וקופר קיבל במתנה את תיק התרופות של ברנשטיין, ואפילו את חלוק האמבטיה שאיתו הוא מופיע.
"בראדלי עירב אותנו הרבה", אומרת ג'יימי. "מדי פעם הוא שלח לנו תמונות או קטע מצולם ואפילו חלקים מהתסריט כדי לברר איתנו אם הוא נמצא בכיוון הנכון. הוא היה מאוד נדיב ואפילו ראינו כמה גרסאות של הסרט לפני המוצר המוגמר. זה עזר לנו להתכונן עוד קצת ועוד קצת כי היו כל מיני דברים בסרט שלא היו פשוטים עבורנו".
היו לכן מחשבות על הצורה שבה המשפחה שלכן תוצג?
נינה: "קיווינו שזה יתבצע עם אהבה וחום כי כך המשפחה שלנו תמיד הייתה, מאוד קרובה. גם בתקופות קשות, היינו תמיד מאוד ביחד. וההורים שלנו, הקשר ביניהם, אפילו בתקופות הקשות, היה מאוד חזק דבר שעבר גם אלינו".
ג'יימי: "ההורים שלנו קבעו את הטון לקרבה של יתר המשפחה, וכשבראדלי ניגש אלינו לראשונה עם החזון שלו לסרט, הבנו שהוא מעוניין להעביר את האהבה והקשר החזק הזה ומאוד התחברנו לזה. מה שגם אהבנו את העובדה שהוא לא רצה לעשות ביוגרפיה רגילה, אלא משהו יותר עמוק, על מנת לחקור מה קורה כששני אמנים מאוד מורכבים בונים חיים יחד. אני חושבת שהוא הצליח בצורה יוצאת מן הכלל".
הקהל לא יכול לצפות לסרט ביוגרפי קונבנציונלי, שכן ברנשטיין עצמו היה דמות בלתי שגרתית ולעיתים לא צפויה. הצופים ימצאו על המסך את המוזיקאי המחונן, כולל רקונסטרוקציה מלאה של שידור הטלוויזיה האגדי שלו מ-1973, שבו ניצח על הסימפוניה השנייה של מאהלר. קופר משחזר את הקונצרט בדיוק מדהים, אבל הלב של הסרט נמצא במקום אחר.
הסרט סובב סביב סיפור האהבה בין ברנשטיין לאשתו, פלישיה מונטלגרה (בגילומה של קארי מאליגן), שחקנית צ׳יליאנית שלה נישא ב-1951. סיפור אהבה עם פסנתרים וכינורות שמנגנים, אבל לחלוטין לא סיפור אהבה רגיל. הסרט מתחקה אחר המאבק התמידי של ברנשטיין לשמור על האחדות של משפחתו גם כאשר הרומנים שלו עם גברים (בהם השחקן דני קיי והאמן יוסי שטרן) משכו אותו ממנה, כמו גם אחר המאבק לשמור על חיים פרטיים תחת העיניים הבוחנות של העולם. למרות הקשיים, האהבה והקשר החזק בין ברנשטיין לפלישיה אינם מוטלים בספק, החל מפגישתם הראשונה, דרך שנות נישואיהם, הפיכתם להורים ועד למותה בטרם עת של פלישיה מסרטן בגיל 56.
"לקארי (מאליגן - ש"ג) היו עוד פחות מקורות לסמוך עליהם מאשר לבראדלי, אז היא מצאה את הדרך שלה להתחבר לדמות של אמא בצורה כזו אמיתית שהיא ממש הזכירה לנו אותה", אומרת ג'יימי. "מעולם לא שמענו את ההורים שלנו רבים, הם הסתירו את זה מאיתנו, אבל אני מאמינה שזה מאוד דומה למה שרואים בסרט. אמא לא הייתה פראיירית".
7 צפייה בגלריה
מעולם לא שמעו את ההורים רבים. בראדלי קופר וקארי מאליגן, מתוך "המאסטרו"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
השחרור המיני של אביכן התרחש בזמן שדברים כאלה לא מדוברים או מקובלים. האם תמיד ידעתן על הנטיות המיניות שלו?
"את מאוד צודקת", עונה ג'יימי, "זה באמת לא היה מקובל ומאוד מוקדם לביסקסואליות, והיה מאוד קשה למצוא את המילים לתאר את העניין. העניין היה מאוד מבלבל עבורנו בעיקר גם כי אבא אף פעם לא הושיב אותנו לשיחה ואמר: 'זה מי שאני', לא היה אף פעם דיון. בהדרגה התחלנו להבין מה קורה".
"לנינה היה אפילו יותר קשה", היא ממשיכה, "כי היא הייתה הכי צעירה. אלכסנדר ואני היינו בקולג' ויכולנו לדבר על זה בינינו. אבל כן, אף אחד לא הבהיר לנו שום דבר ודברים בסוף התחברו מעצמם. אחרי שאמא נפטרה, אבא כבר הסתובב די חופשי עם בחורים".
"כפי שאפשר לראות בסרט, והיה נכון לחלוטין", מאשרת נינה, "אמא שלנו לא הייתה מעוניינת לקיים את השיחה הזו איתנו. היא לא החרימה את הנושא בכוונה, אלא פשוט לא רצתה לדון בו. אז נאלצנו להדביק דברים אחד לשני על מנת לקבל את התמונה המלאה".
איך היה לחיות עם אבא שהוא כזו נפש חופשייה?
"הו, כן", צוחקת ג'יימי. "הוא באמת היה נפש חופשייה, אבל הוא גם היה מאוד שקוע במסורת יהודית כי אבא שלו היה מאוד גדול בתלמוד תוך כדי שהוא מנהל עסק לתכשירי שיער ויופי. אז לאבא תמיד היה צד מאוד חופשי, אבל גם צד שהעריך מאוד ושמר מסורת".
"זה הרגיש תמיד שלאבא אף פעם אין מספיק זמן", מחייכת נינה. "הייתה לו מן אישיות חצויה. כמלחין, הוא היה חייב להיות לבד, היה חייב לבהות בחתיכת נייר ריקה עד ארבע לפנות בוקר, והוא שנא את זה. הוא היה כל כך מוחצן וכל כך אהב להיות בחברת אנשים, עם תזמורות ועם קהל. אבא שלנו היה הבן אדם שהיה החברה הכי טובה שיכולה להיות. הייתה לו איכות כזו שיש לאנשים כריזמטיים. כשהוא דיבר אתך, הרגשת שאתה האדם היחיד בעולם שחשוב".
היה מחובר מאוד למסורת היהודית
ברנשטיין, שגדל למשפחה יהודית, היה מודע ליהדותו ופלישיה אף התגיירה לפני חתונתם. הוא אף התייחס לנושא בחלק מיצירותיו, בהן שילב מוטיבים יהודים תוך שהוא בוחן את ההתמודדות שלו עם האמונה. הוא אף ביקר מספר פעמים בישראל והופיע פה עם התזמורת הפילהרמונית. בנותיו מספרות שאביהן היה יותר קשור ליהדות דרך המסורת מאשר דרך הדת.
"לאלכסנדר, האח שלנו, הייתה בר מצווה", מרחיבה ג'יימי, "זה קרה בעיקר כי לסבא שלנו הדבר היה מאוד חשוב, אז חגגנו לו. אבל הערב הכי חשוב וגם הכי כייפי בשנה אצל המשפחה שלנו היה סדר פסח. זו הייתה הארוחה המשפחתית האהובה עלינו בשנה. עד היום אנחנו מקפידים לעשות את הסדר ביחד, מכבדים את אבא וסבא בצורה הזו. אנחנו אפילו משתמשים בהגדות הפסח שהיו שייכות לסבא שלנו. הן כבר מאוד ישנות ויש הגדות הרבה יותר מעודכנות וטובות, אבל אנחנו אוהבים את המסורת ואת ההגדות עם כתמי היין מכל השנים ועם איורים מדהימים, אלה שגדלנו איתן".
7 צפייה בגלריה
השאירו לילדים את מסורת ליל הסדר. בראדלי קופר וקארי מאליגן, מתוך "מאסטרו"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
"לא ידענו במשפחה יותר מדי עברית", מוסיפה נינה. "אומנם לאבא היה אוצר מילים יותר רחב משלנו, אבל הוא היה רחוק מאוד מלהיות שוטף. העברית היחידה שאני יודעת היא מהברכות של חנוכה ואנחנו מקפידים להדליק נרות בחנוכה. אני זוכרת שפעם חגיגת חנוכה המשפחתית התנגשה עם ביקור לבית הלבן שאליו הוזמנו. אבא הביא איתו חנוכייה ונרות והדלקנו אותם בחדר השינה שהיה שייך ללינקולן, ואחר כך אבא העביר את החנוכייה לאמבטיה כדי שהנרות לא יפלו וישרפו את הבית הלבן. אם זה היה קורה, היה לנו אחלה סיפור לספר לך", היא צוחקת.
