ב-1984 ואן היילן הייתה אחת מלהקות הרוק הגדולות באמריקה. היו קונים רבים שהתלהבו מהשילוב שהם הציעו אז בין גלאם מטאל לבין רוק כבד המחוזק בהרבה קלידים אייטיזיים. עם דיוויד לי רות' בפרונט, ובעיקר עם תפעול הגיטרה שומט-הלסת של אדי ואן היילן, היה קשה לסרב לשירים כמו Jump ו-Panama. לכמה מהצעירים שרצו לקנות את 1984, האלבום רב המכר שוואן היילן הוציאה בשנה ההיא, הייתה להקה שבדיוק שיחררה אלבום בכורה - אחת בשם רד הוט צ'ילי פפרס. עכשיו הם כתבו שיר יפה, Eddie, על הגיטריסט הפנומן ההוא שמת לפני שנתיים. המצבה הזאת היא אחד מהרגעים היותר מוצלחים באלבום החדש של הפפרס, Return Of The Dream Canteen.
למרות שהוא נקרא על שמו, ואן היילן לא מוזכר בשיר (מי שזוכה לשורה שם הוא דווקא הסולן). קידיס, תיכף בן 60, שר פה על ימיו כאדם צעיר עם חלומות על מכוניות שרירים אמריקאיות, חיבה לסמים קלים ולוויסקי ושאיפות לעשות מוזיקה. זהו שיר ארוך (5:40 דקות), וכמתבקש משיר המוקדש לגיטריסט יש בו סולו יפה של ג'ון פרושיאנטה. ועדיין, קשה לחשוב על שני גיטריסטים כה שונים בגישתם ובטכניקה שלהם כמו פרושיאנטה ו-ואן היילן. הראשון מנגן במין נונשלנטיות, כמו מנסה שלא לגנוב את ההצגה מחבריו ללהקה. השני התמחה באצבעות מהירות שרצו במעלה ובמורד הצוואר, והיה הכוכב הבלתי מעורער של ההרכב. האצבעות המופלאות שלו גם אחראיות לאחד מהסולואים האייקוניים של האייטיז – ב-Beat It של מייקל ג'קסון. ניתן להניח שפרושיאנטה לא היה מצטרף להרפתקה דומה.
בכמעט 40 השנים שחלפו מאז, רק שניים מארבעת חברי ההרכב הצעיר ההוא מלוס אנגל'ס (הסולן אנתוני קידיס והבסיסט מייקל "פלי" בלזארי) עדיין מחשיבים את רד הוט צ'ילי פפרס כמקום העבודה שלהם. הרבה דברים השתנו אצל הפפרס לאורך השנים: חברים באו והלכו, מפיקים מוזיקליים התחלפו, וגם הרוק המאוד פ'אנקי שלהם החל לקרוץ יותר ויותר לעבר הפופ. אך דבר אחד נותר פחות או יותר קבוע – הפפרס תמיד באים לעשות שמח. זו גם התחושה שעולה במהלך ההאזנה לאלבום החדש והכפול שלהם.
זהו האלבום השני שהפפרס מוציאים ב-2022. אחרי שבמשך שש שנים הם לא עשו הרבה, פרט להחלפת הגיטריסט (פרושיאנטה חזר/הצטרף ללהקה לאחר כעשור שבמהלכו ג'וש קלינגהופר ישב על המשבצת שלו), המעיין שלהם חזר לנבוע. Unlimited Love, האלבום שהם הוציאו רק לפני חצי שנה, היה ארוך (17 שירים שנפרשו על פני 73 דקות), ובעיקר הוא היה מתנה ענקית שהלהקה העניקה למעריציה הוותיקים. האלבום ההוא הציע צליל וגישה שזרקו לשנות השיא שלה. גם Return Of The Dream Canteen מציע לכאורה עוד מאותה מנה, ובאופן הגשה זהה – 75 דקות של מוזיקה המורכבת מ-17 שירים. אלא שלמתנה הזאת מוטב לצרף שובר החלפה. זהו ככל הנראה האלבום החלש ביותר של הפפרס. והוא לא רק חלש, הוא בעיקר ארוך מדי.
השיטה הזאת, של לשתוק במשך שנים ואז להתפוצץ, לא ייחודית לפפרס. ב-1991 גאנז אנד רוזס שברו שתיקה אולפנית ארוכה עם שני אלבומים כפולים שיצאו באותו היום (ונמכרו נהדר). שנה אחרי, ברוס ספרינגסטין הוציא שני אלבומים בודדים באותו היום (לא ממש אחידים ברמתם), ובטח שיש עוד דוגמאות. נדמה שהתשובה לשאלה האם אלו שאהבו את הפפרס לאורך הניינטיז מסוגלים להכיל תוך חצי שנה 34 שירים חדשים שלהם – שאינם מאוד אחידים ברמתם, ומקפידים שלא להתרחק מאזורי המחייה הקבועים של הלהקה – לא באמת חשובה. הפפרס כותבים ומנגנים קודם כל לעצמם. לא כי הם רוצים, אלא בעיקר כי הם יכולים. זו פריבילגיה די נדירה בעולם המוזיקה כיום, וגם מתנה לאלו שלא איבדו בהם עניין אחרי Stadium Arcadium, האלבום האחרון הבאמת-ענק שהם הוציאו ב-2006. גם הוא אגב לא היה קצר במיוחד (28 שירים, יותר משעתיים של מוזיקה).
לאורך רבים מ-17 השירים החדשים האלו – שכאמור, נוצרו והופקו ביחד עם אותם 17 שאכלסו את Unlimited Love המוצלח בהרבה - עולה התחושה שלמרות שלפפרס היה מאוד כיף באולפן, ושהיה איתם שם מפיק-על שיודע מה לעשות (ריק רובין), הם גם היו זקוקים לעורך שיידע היכן לחתוך. האלבום הזה לא רק ארוך מדי, אלא גם סובל מנפילות מתח רבות. למעט כמה יציאות שחורגות מעט מהקו הפ'אנקי המוכר של הפפרס, כמו למשל My Cigarette שקורץ קצת לפופ אייטיזי ו-Shoot Me A Smile עם גישת האינדי-פולק שלו, הם לא מתרחקים הרבה ממה שהם עשו בעבר.
לפחות בהאזנה ראשונה Return Of The Dream Canteen נשמע כמו אלבום שמורכב משאריות של אלבום טוב ממנו. זה מתחיל עם Tippa My Tongue שנשמע כמו מיליון שירים שהפפרס כתבו בעבר, וממשיך ב- Peace and Love עם בס נהדר ושמנוני, אבל ללא הרבה מעבר לכך. ב- Fake As Fuck קידיס די מתבאס מהחדשות שהוא שומע ולא רוצה לצאת מהחדר, אבל לפחות הוא יכול להתנחם מהצלילים שפלי מפיק מהבס שלו בהמשך. עוד רגעים טובים פה תקבלו ב- Bella הג'אזי, ב-The Drummer הכיפי שמרפרר קצת לא-הא, וב- Handful עם עוד סולו יפה – אך מדוד משהו - של פרושיאנטה.
ועדיין, למרות ש-Return Of The Dream Canteen רחוק מלהיות יצירת מופת, ועורך טוב היה יודע לקצץ היכן שצריך (והיה צריך!), יש גם משהו מעודד בכך שחבורת מוזיקאים שרצה המון שנים ביחד, ממשיכה להתכנס כדי לכתוב שירים ולאתגר את עצמם פה ושם. האוהד הוותיק הממוצע של הפפרס אולי יתאכזב כשיאזין ל- Return Of The Dream Canteen בפעם הראשונה. אבל אם הוא ינשום לרגע וייתן לאלבום עוד סיבוב, הוא ימצא בו גם כמה נקודות אור. לפעמים לא צריך (או שכבר אי אפשר) להמציא את הגלגל מחדש, אלא פשוט לתת לו להתגלגל ולחייך כשהוא עושה את זה.
