רונה סגל הבינה בגיל עשר שכדי לשרוד חברתית היא צריכה לאמץ "סמך"; כזו שבה הלשון יוצאת מבין השיניים, כזו שגורמת להורים לרוץ לקלינאית תקשורת. עבור סגל, זו הייתה הדרך להתחבב על בני גילה בבית הספר ברמת-גן. "הייתי ילדה מאוד מוזרה, חריגה, בת יחידה לאם חד-הורית במעמד סוציו-אקונומי נמוך ביחס לכיתה, והכיתה שלי התעסקה באופן אובססיבי במותגים ובאיזה אוטו יש לאבא", היא משחזרת. "אני לא הייתי במשחק הזה, והייתי גם ילדה חכמולוגית כזו, שמבוגרים אוהבים אבל ילדים לא כל כך, כי יש לה תמיד את התשובות והיא מדברת במשלב גבוה וזה לא התחבר".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
ישבת לבד בהפסקות?
"כן. לאו דווקא ברע, עם ספר, אבל כן. אמא עבדה בסמינר הקיבוצים כמרצה להתפתחות שפה של ילדים".
פרויד היה אומר על זה משהו.
"כנראה. הייתה לי שפה מאוד גבוהה, זו לא שפה של ילדים אוהבים. את הסמך סיגלתי כדי להישמע קצת פחות רהוטה. וגם עשיתי בכוונה שגיאות במספרים, למשל 'שתיים' במקום 'שניים'".
הנמכת את עצמך כדי להשתלב.
"לא חוויתי את זה כהנמכה, הבנתי שמשהו לא עובד וחשבתי שזה יעזור לי".
וזה עזר?
"כן, השטויות האלה עזרו לי. הלכתי על זה בכל הכוח - שיהיו לי חברים. ממש ניסיתי להבין מתי צוחקים, הקשבתי לבדיחות של אחרים וניסיתי לחשוב על בדיחות שלי שיהיו דומות. אמא שלי ידעה שאני לא מהמקובלים, אבל מה היא יכלה לעשות? היום אני יודעת שלפחות בגילים הקטנים ההשתייכות החברתית של הילדה שלי היא לא בלתי קשורה למאמצים החברתיים שאני שמה שם, אבל היום אין לי בעיה להתחבר עם כל אחד. היום אני המקובלת של הגן".
ולא רק בגן. בעשור האחרון הפכה סגל ליוצרת מוערכת מאוד. כזו שאוהבת להציב בפני החברה הישראלית מראה, גם אם הבבואה גורמת לנו להתכווץ. ארבע שנים לפני שתנועת מי-טו שטפה את העולם והציפה את המודעות לטווח הרחב והבלתי נסבל של הטרדות ופגיעות מיניות, סגל הייתה החלוצה בזירה המקומית. הסרט "שש פעמים" שכתבה (וביים יונתן גורפינקל) עורר סערה ושלח את הצופה הישראלי לחשבון נפש על יחסי כוחות בין המינים, נרמול פגיעה מינית והזנחה הורית, וגם מיתג את סגל כקול משמעותי בקולנוע. אחריו הגיעו סדרת דוקו ברשת על חרדים ודיגיטל והסרטים העלילתיים הקצרים "חיות גדולות", "כל יום רביעי" (שעליו זכה השחקן נועם אימבר בפרס השחקן בפסטיבל ירושלים) ו"המשימה חברון" (שזכה בפרס הדוקו הקצר הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים ושנקנה על ידי "הניו יורק טיימס"). עכשיו היא מגהצת את הג'ינס לקראת ההקרנה של סרטה העלילתי הקצר החדש "יפהפיה ומוארת" בפסטיבל הקולנוע ירושלים, עם השחקנים צחי גראד, יהודה נהרי וליאת תמרי, שגם כתבה את התסריט יחד עם סגל, בתמיכת קרן מקור ובהפקת קובי מזרחי ואלונה עמרם. "בחרנו להתמקד במישהי שלא מסוגלת להחליט איפה לגור, היא רואה 200 דירות ובינתיים החיים חולפים לה", היא מספרת; "גם לי וגם לליאת תמרי יש קושי עצום להחליט החלטות, בקטע שהסביבה כבר ממש לא מוצאת חינני. לתחושתי זה מאוד אופייני לדור שלנו. כאילו הכאב של הוויתור שכרוך בהחלטה, כל החלטה, פשוט גובר על הרווח. אז נשארים במקום".
ולמה להראות את זה דווקא דרך חיפוש דירה?
"נדל"ן זה בכלל נושא מאוד ליבידינלי. זה מקום שבו הדימוי העצמי שלך פוגש את מגבלות עולם החומר בצורה קיצונית. סליחה, שאני אגור בבית בלי מרפסת? שאני אגור על הכביש הראשי? ככה אפשר לגלגל חיים שלמים בלי לקחת אחריות על שום החלטה, שזה משהו שמילניאלים מעולים בו. יש שפע אינסופי של אפשרויות ולכן כל בחירה מגלמת בתוכה את כל האלף אכזבות על אלף דברים שלא נהיה. לעומת דבר אחד מסכן שאולי כן נהיה. ברור שעדיף לא להחליט".
למה היצירות האחרונות שלך הן דווקא סרטים קצרים? לא הז'אנר הכי נפוץ.
"זו ריצה למרחקים קצרים, את רואה את הסוף. זה סטוץ עם האהבה שלך. יכולה להרים את זה גם אם לא קיבלת מימון או לא קיבלת מספיק מימון. סדרות וסרטים זו ריצה למרחקים ארוכים וזו יכולה להיות ריצה מאוד מתסכלת, כשהדברים שאת רוצה לא קורים".
"שש פעמים" היה יצירה חלוצית שהקדימה את מי-טו. כשיצרת אותו היו הרבה התנהגויות ותחושות שעוד לא קיבלו שם.
"היו לא מעט נשים שהחזיקו את התובנות האלה כבר אז, תחושת הבטן שלי הייתה שזה לא בסדר. זה היה ברור לי ואני די בטוחה שגם לך. הבלבול היה ביחס לאיך לקרוא לדברים שקורים על המסך. אני זוכרת דברים שנאמרו לי בזמנו שהיום כבר לא אומרים, כמו 'מה היא חשבה כשהיא ישבה על המיטה שלו? מה היא חשבה שיקרה?' האשמת הקורבן על שלוש מאות בלי בכלל למצמץ".
מה גרם לך לשבת לכתוב סיפור שבאותה תקופה לא ממש ידעו איך לספר?
"היה לי חשבון לסגור עם דור ההורים. אחד המקרים שהתבססנו עליהם - האונס ברמת-השרון ב-1998 - קרה כשאני הייתי בתיכון וזה אותו מיליה, הכרתי חברות שלמדו שם, אחת יצאה עם אחד הבחורים. אני זוכרת שכשזה התפוצץ ההורים היו בזעזוע של 'איך לא ידענו שיש לנו אנסים בבית הספר?' ואני זוכרת שבתור נערה הסתכלתי ואמרתי באמת? זה קורה בכל תיכון, אין כאן שום דבר מיוחד. הדבר היחיד שמיוחד פה זה שנולד מזה כתב אישום. אין תיכון שמשהו דומה לא קורה בו, זה יכול להיות כמעט כל נער, גם הנערים שלכם. והיו עוד אחרים שעשו דברים דומים ואתם לא מאמינים שזה הם ולא מעלים בדעתכם שזה הילדים שלכם.
"זה משהו שהחברה שלנו מאפשרת, אתם מאפשרים באיזשהו אופן, וזה שאתם מרחיקים את זה מכם - זה נורא נורמטיבי. עד היום אני חושבת שיש אווירת 'בואנה הבן שלי גבר', איזו גאווה סמויה בזה שהילד מביא בנות הביתה. ההורים צבועים, הם לא מבינים שלא רק שזה יכול לקרות בכל שכבה - זה קורה בכל שכבה. וכשהתחילו ההקרנות מחוץ לקולנוע, להורים, מורים, שופטים בישראל, סנגורים, פרקליטויות, הייתה לי הזדמנות לפגוש אנשים שזה פוגש אותם במקצועי ובאישי. היו לא מעט גברים שבאו אליי אחר כך ואמרו, 'אני זוכר שכשהייתי נער והייתה מישהי שהייתה קצת לא בסדר ולקחנו אותה לים'. כל מיני וידויים, הפכתי לכומר. הבנתי שהם מחכים למחילה ממני, אבל אני לא האדם שצריך לסלוח להם".
"לא רק הנאנסת משמרת מתה. גם הבחורה ממקרה האונס ברמת-השרון ב-1998. בגיל 30. אבל כן, אפשר להתאושש אחרי פגיעה מינית כזאת. המנבא הגדול זה לא מה שקרה בגיל 16 אלא מה קרה לפני. וכמה תומכת הסביבה יכולה להיות אחר כך"
הראיתם גם איך מעמד סוציו-אקונומי מתורגם לפגיעה ולניצול. זה היה במודע?
"בטח, ברור. הנושא הכלכלי היה מאוד נוכח שם. היא הייתה ממעמד הביניים והם ממעמד הביניים העליון. הפערים שם לא אבסולוטית עצומים, זה פשוט חברה היפר-קפיטליסטית שמתעסקת באופן אובססיבי בכסף, ואם היא גרה בבית דירות ברמת-השרון זה לא מספיק, כי היא לא בווילה".
ובשני המקומות הראית הורים לא נוכחים.
"נכון, זה גם היה חלק מסגירת החשבון עם דור ההורים. האמירה שלי היא יותר כללית מאמירה של חינוך למיניות מיטיבה, יותר במובן שהחברה שהם עיצבו הפכה למאוד תחרותית, קפיטליסטית, מנכרת. ובתוך המרחב הזה צומחים גידולי פרא. בתור נער או נערה שעסוקים באובססיביות באיזה ג'יפ יש להוא ובמותגים, זה לא מספיק בשביל להתפתח אישיותית. בקלות צומחת גבריות רעילה, שצריך להוכיח את עצמך דרך כיבושים".
המוות של יעל גרינברג, הנאנסת משמרת, העלה שוב לדיון את השאלה אם אפשר להתאושש אחרי פגיעה מינית כזו. אם היה לה סיכוי.
"גם הבחורה ממקרה האונס ברמת-השרון ב-1998 מתה. בגיל 30. אבל התשובה היא כן, אפשר. אני חושבת שהמנבא הגדול זה לא מה שקרה בגיל 16 אלא מה קרה לפני, כי הרבה פעמים קרה משהו גם לפני. וכמה תומכת הסביבה יכולה להיות אחר כך, וכמובן תיקוף, ולידציה, שהסביבה לא קוברת ומביישת ומקיאה אותך מתוכך. ברור שלמי-טו יש תפקיד מאוד חשוב בלתת מקום, להאמין, סולידריות, זה הציל הרבה נשים".
יש מבול של סדרות וסרטים פוסט מי-טו שמנסים להראות את המורכבות בעולם שאחרי השיח הפרוגרסיבי על מיניות. "חאנשי", "קורדרוי".
"זה בדיוק מה שצריך לעשות עכשיו. אחרי מי-טו אנחנו יכולות לשאול שאלות יותר מורכבות על מעגלי דיכוי חמקמקים. למשל המקום שיש לתשוקות שלנו באמת. מי-טו לא השפיע על יחסי הכוחות בשוק הטינדר. עדיין יש איזה גיל שנשים מחפשות בו זוגיות ונחוות על ידי הסביבה שלהן ועל ידי עצמן כלחוצות חתונה, ואם את מסתכלת על הטינדר כשוק את יכולה לראות שיש שם המון נשים איכותיות, יפות, קרייריסטיות, מושלמות, מצחיקות ואין להן כל כך עם מי לשחק".
וזה גם לא מתורגם לפוליטיקה.
"מה שקורה עכשיו בפוליטיקה זו תגובת נגד למי-טו".
וגם אין בישראל תרבות ביטול. ראי מקרה איל גולן, שהפרשה סביבו לא הפכה אותו לזמר פחות פופולרי, להפך.
"המקרה של איל גולן שהוא המקרה הכי קיצוני של השתנה מהמקפצה. הפרשה שלו התפוצצה ממש כש'שש פעמים' יצא. אם זה היה מתפרסם חמש-שש שנים אחר כך אני חושבת שהתגובה הראשונית הייתה אחרת וזה היה מקבע נרטיב אחר. אבל זה יצא מתי שזה יצא, ובזמן שזה יצא הגופים החזקים עוד לא קיבלו את הגושפנקה המיינסטרימית לקנסל אותו, וקנסול משמעותו גם הפסד כספי, ואז זה התמסגר ככה שאפשר לחיות עם הדבר הזה".
ינון מגל כן קונסל לתקופה אחרי פרשת רחלי רוטנר.
"ינון מגל קונסל כי הקהל שהוא היה צריך לתת לו דין וחשבון זה קהל עם נורמות אחרות, יותר טהרניות ושמרניות על הציר הדתי ושם הוא קונסל".
בינתיים נראה שכולנו הולכים לכיוון של ביטול דעות פרוגרסיביות.
"זה הבאקלש, אנחנו בעיצומו. ככל שהוא עוצמתי יותר כנראה שהפחדנו מאוד את השמרנות".
סגל, נשואה פלוס שתיים (שש ושנתיים וחצי) ומתגוררת במרכז תל-אביב, יוצרת מתוך האישי ומתוך הפוליטי. באקלים הנוכחי, האישי הוא פוליטי מתמיד. ב"המשימה חברון" היא נגעה בחצר אחורית אחרת בחברה הישראלית, נפיצה בהרבה - הכיבוש ואדוותיו, כשחיילים ששירתו בחברון סיפרו על הדילמות והכשלים המוסריים שמלווים אותם עד היום.
באקלים הפוליטי הנוכחי, יוצר שרוצה לעשות סרט כזה לא יקבל מימון מהמדינה.
"'המשימה חברון' נקנה לשידור במחלקת הדוקו של 'הניו יורק טיימס'. שאלת המימון הישראלי לא הייתה רלוונטית. אבל לא היו לי אשליות לגביו, ולכן מלכתחילה גם לא ביקשתי".
אז יוצר שרוצה היום ליצור סרט ביקורתי צריך לשכוח ממימון המדינה?
"לא בהכרח. ברור שיש קושי אבל אני משתדלת לא להתרגש. קודם כל כי לעשות סרטים זה גם ככה מאוד קשה. אבל זה לא שאני קמה בבוקר ורק חושבת איך ליצור משהו שיעצבן את מיקי זוהר".
אותו זוהר מינה את גיל ססובר למועצת הקולנוע, לפניו את מני אסייג.
"אין לי בעיה עם אף אחד מהשמות. מועצת הקולנוע מורכבת מעסקני תרבות כאלה ואחרים, הייתה תמיד, גם כשהייתה יותר מפא"יניקית. את יודעת מה, בואי רגע נכנס לויקיפדיה ונראה מי היה שם בעבר".
קדימה.
(מגגלת ומקריאה): "רוני מילוא, יושב ראש המועצה הישראלית לקולנוע בין השנים 2007-2005. אני מעדיפה אלף פעמים את גיל ססובר שהוא שחקן ובא מתוך המקום של התרבות מאשר כל מיני עסקנים. לא זכורה לי תרומה מצידו של רוני מילוא ליצירה, אולי רק לפרשנות מאוד יצירתית של חוקים בנושא הגבלות בנייה על חוף הים".
אבל בואי, זה מינוי שהוא גם פוליטי. אולי היצירות ילכו ימינה.
"אם תהיה יצירה ימנית יותר איכותית זה לא רע, יוצר כמו רועי עידן היה חסר בנוף שלנו. ויש לו מה להגיד והוא יוצר טוב. אפרים קישון היה ימני. באטמוספרה תרבותית בריאה שיהיו יוצרים ימנים ושמאלנים ושכולם יעשו אמנות טובה".
פורסם לראשונה: 07:53, 07.07.23
