בשנות ה-20 לחייה נועם סדן "הסתדרה" על החיים. חבר משך אותה למשרה חלקית כמנהלת משרד בחברת סטארט-אפ, ובזמנה החופשי היא יכלה להתעסק באהבתה הגדולה למוזיקה, זו שמלווה אותה עוד מילדות. היא כתבה והלחינה שירים, הופיעה פה ושם. ההורים שלה מאז ומתמיד תמכו ביצירה, אבל סדן הרגישה צורך להרגיע אותם. "מבחינתם מוזיקה צריכה להיות 'הפריצה הגדולה', משהו חלומי - או שעדיף שלא", היא מספרת בריאיון ל-ynet. כשהוצע לה קידום רציני, להיות מנהלת משאבי האנוש של החברה, סדן לא הייתה מסוגלת לוותר על ההזדמנות. "התפתיתי לעבור למגה-משרה הזו. כשההורים שלי ראו שאני מרוויחה סכומים כמו שהם מרוויחים, יכולתי להגיד להם 'הכול בסדר. אני מסתדרת, ועל הדרך אני עושה מוזיקה'".
אבל בזמן שהחברה שבה עבדה שגשגה, עשיית המוזיקה נדחקה. "אי אפשר באמת לתחזק קריירה מוזיקלית ככה. החברה צמחה מ-12 עובדים ל-60 וגם עשתה אקזיט, ואז אמרתי, 'אוקיי, בעצם זה לא המסלול שלי'". סדן השאירה את הנוחות, את הפנסיה ואת התנאים מאחוריה, אימצה לחיקה שם במה - נומקה ("הרגשתי צורך להפריד את עצמי מהמוזיקה באיזשהו אופן") - כינוי שמרפרר לדמותה הילדית, אבל מגובה בניסיון של אשת קריירה שאפתנית שמחשבת כל צעד במסלול המפותל של חייה, ופנתה באומץ לעשות מוזיקה במשרה מלאה, "חיים אחרים". כך גם נקרא האלבום הראשון שלה בעברית, שיצא בסוף השבוע האחרון.
עוד במדור מוזיקה:
עולם המוזיקה לא היה זר לזמרת, שניסתה לעשות הכול לפי הספר; בגיל 15 היא התקבלה למגמת מוזיקת ג'אז (וגם לקלאסית) בתיכון לאמנויות "תלמה ילין", והייתה נוסעת בתחבורה ציבורית בכל בוקר מלהבים לגבעתיים. כמי שגדלה בדרום ("לפני שהייתה תחנת רכבת בלהבים"), והרחק מהסצנה התרבותית של המרכז, החוויה הייתה מאתגרת: "היה לי מאוד קשה ב'תלמה ילין'. בעיקר מבחינה חברתית ותרבותית", מספרת נומקה. "מגמת ג'אז, אני לא יודעת איך זה היום, אבל אז זה היה המקום הכי גברי והכי אליטיסטי שיכול להיות. הרגשתי שיש פער מטורף, לא משנה שלימדו אותי לשיר שיר של צ'יק קוריאה (פסנתרן ג'אז אמריקאי, ע"ט) בשביל האודישן לבית ספר. לא הכרתי את הביטלס, השלמתי 20 שנה של פער".
אחרי הלימודים בתיכון, שבמהלכם עזבה את בית הוריה בדרום ועברה לגור במרכז, נומקה איבדה עניין בלהיות רק זמרת. "הייתי מוקפת במוזיקאים כל כך טובים שהיה לי פחד מאוד גדול לעשות את זה. הייתי צריכה כמה שנים של צינון בשביל באמת להעיז", היא אומרת. ללהקה צבאית היא לא התקבלה בגלל שלא עברה את הדינמיקה הקבוצתית ("היה כתוב שאני לידרית מדי, אנשים מבפנים בדקו ואמרו לי"), אבל נומקה המשיכה לחפש את קולה. כחלק מהמסע היא הייתה מעלה שירים באנגלית משובשת ליוטיוב, כשליוותה את שירתה עם יוקלילי, עד שיום אחד פנה אליה בחור איטלקי בשם רוברטו. "חשבתי שהוא עובד עליי", היא מחייכת. "הוא כתב לי על טור ועל לייבל, אז ביקשתי שישלח חוזה". בזכות אותה ההודעה נועם והיוקלילי יצאו לסיבוב הופעות בברים ברחבי איטליה, ולאחריו, הייתה אמורה לצאת לשני סיבובי הופעות נוספים שבוטלו בעקבות הקורונה - אחד במדינת המגף, ואחר בקנדה. אבל המוזיקאית המשיכה לעבוד. בתחילת 2020, דקה לפני המגפה, היא שחררה אלבום באנגלית - True Queen, וכעת ביצירת הביכורים החדשה שלה בשפה העברית נומקה חוזרת סוף סוף הביתה.
איך התחושות להשיק אלבום בכורה בעברית?
"וואו. אני מתרגשת. אני חרדה. אני בעיקר שמחה שהגיע הזמן שלו לצאת לעולם ולפגוש אוזניים. יש שם 15 שירים שאני מאוד אוהבת ונלחמתי על כל אחד ואחד, היו 16 במקור".
איזה שיר נגנז?
"חיים אחרים", היא מחייכת. "עד לפני שנתיים לא אפשרתי לעצמי להיות מוזיקאית במלוא מובן המילה, לא האמנתי בעצמי מספיק. הייתי חייבת קודם להיות 'עוד משהו', ועל זה נערמה תחושת כישלון, שלא נולדתי או נועדתי למוזיקה. אז אחרי הצבא הלכתי לעבודה שמשלמת פנסיה כדי לא להיות הבת הברדקיסטית שתמיד הייתי. נבנתה אצלי תחושה של אֵבֶל על המוזיקאית שלעולם לא אהיה".
זה שאת מתעסקת היום נטו במוזיקה, זו הצלחה מבחינתך?
"לגמרי. זו הסיבה למה הייתי חייבת לשחרר את ה'חיים האחרים' - את הפנטזיה, לאפשר לעצמי לעשות את זה. יש בזה הרבה רגעים מאושרים והרבה רגעים שהם מאוד לא. יש בזה הכול מהכול, אבל התחושה היא שאני במקום הנכון. לפני כן זה הרגיש כמו להיות במערכת היחסים המושלמת עם בן אדם שלעולם לא תצליחי לאהוב. עכשיו אני במערכת יחסים שיש בה עליות וירידות - היא לפעמים מדהימה ומושלמת, לפעמים קצת מתעללת, אבל אני בדיוק במקום שבו אני צריכה להיות כי הלב שלי חפץ בזה. כל תא בגוף שלי מרגיש שזה מה שאני צריכה לעשות".
8 צפייה בגלריה
" לפני כן זה הרגיש כמו להיות במערכת היחסים המושלמת עם בן אדם שלעולם לא תצליחי לאהוב". נומקה
(צילום: מאור אלטרס)
"הקונטרסט בין המילים למוזיקה יוצר מימד של רגש משל עצמו"
בהאזנה לאלבום מתגלה יצירת התבגרות מאוחרת משובחת, כזו שמובילה את המאזין בבטחה אל תוך סערת שנות העשרים - בלי לפסוח על עצירות בתחנות משמעותיות בדרך. נומקה פורטת על כאבי הגדילה ברגישות שיא - חרדות, שברון לב, חלומות והגשמתם, פחד מכישלון, שגרה שוחקת וחוזר חלילה, וחוגגת את כולם. מתוך הטקסטים שמשלבים מנה הגונה מחיי היום-יום עולים וידוייה האישיים של היוצרת, שבכנות בלתי אמצעית נכנסים מתחת לעור ומעוררים הזדהות.
את כל אלה עוטפת ההפקה ברכות מלטפת - עם צוות שמורכב ממפיקו העיקרי של האלבום, יונתן קורן, לצד שני שירים אותם הפיק תמיר מוסקט (שגם מיקסס את האלבום) וכן, ארבעה שירים נוספים שהופקו ונכתבו ביחד עם בן זוגה, ג'יימס נישיאמה פינוקן (Goose Bonestanly) ועם עומר ברנד. "אין באלבום שירים שלא נכתבו מדם לבי או מאיזושהי חוויה שחוויתי, גם אם היא אזוטרית", קולה מתנגן. "בכל נקודה שבה נפגעתי, או שהיה משהו שמאוד הטריד אותי - הלכתי וכתבתי, והאלבום מורכב מכאלה. אין שיר שפשוט נכתב כדי להיכתב".
נומקה מספרת שההיכרות שלה עם תעשיית המוזיקה הייתה בגיל 18, כשיצאה עם מוזיקאי בוגר ממנה ב-16 שנה. "הכרנו בפעם הראשונה שראיתי אולפן הקלטות, הוא היה טכנאי ההקלטה. הייתי מוקסמת מהעולם הזה של המוזיקה, העולם האמיתי של הגדולים". אבל לדבריה, על אף שעמדה בשער של העולם הנכסף, היא לא הוזמנה פנימה. "נהייתי 'הבת זוג של', למרות שבלב ידעתי שאני מוזיקאית, לא ממש הייתי ולא התייחסו אליי ככה. בעיקר הרגשתי כמו תינוקת. הייתה באולפן ספה אדומה והייתי יושבת שם בסשנים של אחרים עד שעות מאוחרות, רואה אותם עושים מוזיקה, מקליטים, מגשימים את כל החלומות".
את עוסקת המון במונחים של התבגרות: תינוקת-ילדה-אישה, ב"כמה פעמים" את חוזרת על המשפט "אני לא ילדה קטנה".
"רק בשנה-שנתיים האחרונות אני מתחילה לכתוב לעצמי איזה סנריו חדש - בהפרדה בין נועם סדן שכבר בת 32 והיא הולכת ומתבגרת ומתישהו תהיה בת 40, 50, 60 ו-100, לעומת 'נומקה' שהיא קצת תמיד הילדה הקטנה הזו, שמנגנת גרוע על הגיטרה, שרה מילים משובשות וחווה את העולם כדבר הכי קשוח באיזשהו אופן".
8 צפייה בגלריה
"'נומקה' היא קצת תמיד הילדה הקטנה הזו, שחווה את העולם כדבר הכי קשוח". נומקה
(צילום: אלה ברק)
למה בחרת לעטוף את השירים עם הטקסטים הכנים שלפעמים אפילו מכווצים, בעטיפה הכי מתוקה ונוצצת?
"כששמים סוכר על סוכר אז הוא כבר פחות מתוק, אם זה הגיוני". היא צוחקת. "שמעתי פעם תיאור מעניין לקיטש - רומנטיקה שמשחזרים כל הזמן. שיר עצוב לא בהכרח צריך בוסט של עצבות, הקונטרסט בין המילים למוזיקה יוצר מימד של רגש משל עצמו. אני מרגישה שגם בתוך טקסטים קשים צריך להיות הומור. גם בתוך עצבות יש איזו פרספקטיבה, אם לא אז קשה לי להתחבר. כולנו בני אדם, כולנו חווים דברים דומים".
בשיר "נראה שלעולם" את שרה: "אני עולה על המונית / ותוקעת אוזניות / רק לא לחשוב על בעיות". איזה סוג של בעיות פוגשות אותך?
"אני לא מרגישה שאני באותו מצב נפיץ היום כמו שהייתי כשנכתב השיר, כשהסתובבתי עם איזשהו חוסר ביטחון בסיסי. נסעתי לחו"ל עם גיטרה על הגב וכל דבר היה יכול להסתיים בדמעות, בבכי. לא חוויתי את העולם כצמר גפן מתוק, לא צמחתי בקונסרבטוריון בכפר סבא. אני מרגישה שלהגיע לעולם הזה של המוזיקה לקח הרבה זמן, אומץ ומשאבים רגשיים... אני חושבת שזה תמיד טוב לשתף במה שעובר עליך, אם אתה שולט בזה וזה לא שולט בך. הפתיחות הייתה כלי שלי לנסות להתמודד, באיזשהו שלב זיהיתי את זה כמשהו שמקבע את הכאב. אני מאוד אוהבת שזה במוזיקה, זה משהו שאף פעם לא היססתי לגביו אפילו פעם אחת".
ואכן, זו אחת החוזקות של נומקה כיוצרת - בפירוק והרכבה מחדש של חוויות שנחרטו על עורה, דרך חוויות מתקופת התיכון וכלה מערכות יחסים וחברויות בשנות העשרים לחייה - ובווידויים הפרטיים מכל אלה. "אני חושבת ששם זה המקום שזה באמת מרפא," היא מוסיפה. "אני חווה משהו, מעכלת אותו, ופתאום יוצא ממני איזה מונולוג כזה - זה השיר. זו חוויה מעניינת מאוד".
"אני מקווה שהבעיות האזוטריות שלי יעניינו מישהו, אבל אני לא אפסיק לכתוב עליהן"
מלבד האהבה האדירה שלה למוזיקה, סדן נמצאת בזוגיות עם ג'יימס נישיאמה פינוקן (אמריקאי שחי בארץ מזה שמונה שנים), מוזיקאי בעצמו וביט-מייקר שכאמור שותף להפקה ולכתיבה של כמה משירי האלבום. השניים הכירו בזמן הופעתה של סדן בבר הצוזאמן: "הוא היה בקהל, ראיתי את השיער שלו בקצה השני של החדר וחשבתי, 'מי זה ההיפסטר הזה? אין היפסטרים שבאים להופעות שלי'". בזמנו, סדן עוד הייתה כותבת שירים באנגלית. "ג'יימס בא מהעולם של טקסט, הוא יוצר מדהים וכותב שירה," אבל סדן שמה לב שיש שיבושים בשפה בשירים שלה שהוא אוהב, וחלק שלא. "נהייתי נורא מודעת לעצמי. זה הטריד אותי שאני לא יכולה להבין איך השפה מתפרשת אצל מאזין שאנגלית היא שפת האם שלו. בגלל זה באיזשהו מקום אמרתי, אוקיי, אני צריכה ללכת למגרש המשחקים שלי, ולכתוב בעברית".
כשהיא נשאלת איך זה לחזור הביתה עם שיר כמו "יונתן" ("קראתי לך לבוא לאולפן / ולא באמת רציתי שתהיה שם / פחדתי שלא תסמוך עליי / שלא תדע מה אני עושה / בלילה כשאין אור / ואם אני בוגדת בך"), היא מצידה משתפת שהשיר נכתב בהשראת ריב אמיתי מאוד. "בן הזוג שלי לא אוהב את השיר הזה, אבל אני יודעת שזה לא כי הוא שיר לא טוב", היא מחייכת. "הסיבה שהזוגיות הזו עובדת כל כך טוב היא בגלל שזה ברור שמותר לכל אחד מאיתנו להגיד הכול ביצירה שלו. האינדיבידואל מאוד חזק, וליצירה יש ערך עליון".
היית מוותרת על משהו ביצירה שלך למען שלום בית? יש דברים שלא תכניסי בשיר?
"ויתרתי על זוגיות עם אנשים שמאוד אהבתי, וזה היה מאוד קשה לעשות את המהלך הזה בשביל שתהיה לי את הפריבילגיה הזו בתוך הזוגיות. אני מנסה לטשטש ראיות, אני מנסה להחליף את השם, הסיפור עצמו הוא שמעניין".
איך זה לעבוד ביחד?
"לא פשוט" היא צוחקת. "אנחנו כל הזמן עושים דברים ביחד. הקשר שלנו נבנה על יצירה משותפת. מההתחלה הוא היה שולח לי מיילים עם שירים שהוא כותב ואני שלחתי לו מיילים עם שירים שאני כתבתי, זה עוד לפני שהיה לנו את הטלפונים אחד של השני. אבל אני לא בן אדם פשוט לעבוד איתו. ג'יימס מלך, נסיך העולמות. באמת. אני הבעיה, זה ידוע. אבל יש סיבה שיש דברים שאני מתעקשת ומתעכבת עליהם".
קשה לך לקבל הערות?
"כיוצרים צריך לדעת מתי לשחרר את המושכות, ועל מה להתווכח. יכול להיות שיש בי משהו שמאוד מחובר לשירים וקשה לי להיפרד מאיזו שורה שאני אוהבת או לשנות איזו מילה. אם קשה לעבוד איתי זה כי אני בשום אופן לא אפרסם משהו שאני לא שלמה איתו במאה אחוז. אם מה שקורה בחדר לא מרגיש לי כמו 'נומקה', אז אני לא אוכל להתמודד עם זה ואז אני אציק לכולם עד שזה ישתנה".
ממה שאת אומרת, אני מדמיינת אותך בעצם יושבת בחדר מלא בגברים ומחלקת משימות.
"עם השנים אני לומדת, זה הרבה עניין של ביטחון. אם בהתחלה הצקתי הרבה ליונתן (קורן, מפיק האלבום. ע"ט), ככל שעשינו עוד שירים כבר ידעתי שאני יכולה לסמוך עליו. היה שיר אחד שהוא הפיק כשלא הייתי בארץ. זה נבנה. באמת התמזל מזלי לעבוד עם אנשים קשובים ומוכשרים".
אמרת בהתחלה שהחוויה הראשונית שלך בעולם המוזיקה, במגמה וגם באולפן, הייתה חוויה מאוד גברית.
"היא עדיין כזו".
8 צפייה בגלריה
"אני לא חושבת שנכנסתי לאיזה מירוץ שאני חייבת לדעת בו הכול כדי שכולם יעריכו אותי". נומקה
(צילום: אהוד איתן)
את מרגישה שבגלל שאת גם שותפה בהפקה, יוצרת ושולטת ביותר כובעים, יש לך יותר כוח והשפעה?
"אין ספק שידע הוא כוח. אני לא חושבת שנכנסתי לאיזה מירוץ שאני חייבת לדעת בו הכול כדי שכולם יעריכו אותי, אני חושבת שלמדתי עם מי לעבוד ועם מי לא. אנשים שרגישים וקשובים אליי, משתפים אותי ומעוניינים ברעיונות שלי - אלה האנשים שאני מעוניינת לעבוד איתם. כן עשיתי כמה הפקות לבד, לפעמים מאבדים את הכיוון. אני בן אדם שיש לו נטייה להתאבסס על דברים קטנים. יכולה לאבד את עצמי בתוך עריכה של משהו ולבזבז המון זמן. החוויה של לעבוד עם אנשים היא חוויה אחרת לחלוטין".
את חושבת שלוקחים אותך ברצינות, על אף הפערים בתעשייה, כאישה שמפיקה ויוצרת?
"אם אני מזהה שמישהו לא לוקח אותי ברצינות באופן מובהק או לא מכבד אותי, זה מה שנקרא 'על ראשו'. כנראה הוא דוש, לא חושבת שזה אומר עליי משהו. אם פעם סגדתי לדושים, היום אני יודעת שאלה אנשים שאני לא רוצה בסביבתי. מצד שני אני גם לא מרגישה שאני שמה את עצמי באיזשהי תחרות".
עם השפעות מוזיקליות כמו הקיור (בשירה "לחזור הביתה"), הסמית'ס ובעיקר מוזיקאיות כדוגמת אנג'ל אולסן, שרון ואן אטן וסוקו, מפתה לשאול את נומקה לגבי חלומות על הצלחה. "בכל פעם ששיר יוצא זה סבל נוראי. צריך לחשוב על כל כך הרבה דברים. מבחינתי רק לשים דד-ליינים זה הצלחה," היא אומרת. "אני מקווה שהבעיות האזוטריות שלי יעניינו מישהו, אבל אני לא אפסיק לכתוב עליהן".
איפה היית רוצה להיות בעוד שנה או חמש שנים מהיום?
"הייתי רוצה להוציא מוזיקה. להוציא עוד הרבה מוזיקה. הייתי רוצה שתהיה לי מזכירה", היא צוחקת, "אדמיניסטרציה זה קשה. ובעיקר מקווה שאמצא את נומקה 2.0, שאמשיך לפתח את הדבר הזה ולהתפתח בתוכו. שהרגשות והמוזיקה יתפתחו ושההיכרות עם הקהל תתרחב".
נומקה תשיק ב-23 ביוני את אלבומה "חיים אחרים" בהופעה במועדון לבונטין 7 שבתל אביב.
