כשהבמאי, המפיק, תסריטאי וכוכב הקולנוע האיטלקי נני מורטי היה נער, הוא מכר את אוסף הזוחלים שלו כדי לרכוש מצלמת שמונה מ"מ. בהמשך החל לביים סרטים בעלי תקציב זעום בעודו מסתייע בחברים שלו. עשורים חלפו מאז, ומי שזכה לכינוי "וודי אלן הרומאי" עדיין מאוהב באמנות הקולנוע. "כל עוד בתי הקולנוע פתוחים אני אמשיך לעשות סרטים עבור האולמות", אמר מורטי בפגישתנו על גג בניין המשקיף על העיר קאן."גם בתור צופה אני ממשיך ללכת לקולנוע, עם אותה הסקרנות שהייתה לי לפני 50 שנה".
5 צפייה בגלריה
"כל עוד אולמות הקולנוע פתוחים, אמשיך לעשות סרטים עבורם" נני מורטי
(צילום: Kristy Sparow/Getty Images)
בסרטו החדש "מחר תזרח השמש", שהתחרה על "דקל הזהב" בפסטיבל קאן האחרון, הוא מפגין את האהבה הזאת לקולנוע. מורטי אף מגלם במאי ומשתעשע על חשבון נטפליקס. "אני חושב שפלטפורמות כמו נטפליקס טובות לסדרות, אבל לא לקולנוע. נטפליקס בסרט שלי מסמל את כל הרשתות - גם את אמזון פריים, דיסני+ וכל מיני פלטפורמות אחרות".
יש מצב שתעבוד עבור אחת מענקיות הסטרימינג?
"יש משהו שמעצבן אותי: לא מעט במאים ותסריטאים נותנים מקום לפלטפורמות, משתחווים להן - ולדעתי עלינו להמשיך ולטפח קשר רגשי, פסיכולוגי וכלכלי דווקא דרך אולמות הקולנוע. זה גם מה איך שאני חי בכל יום - אם יש סרט שעולה לי בראש ואני מהרהר איך לעשות אותו, אני לא אחשוב על ענקיות הסטרימינג וילד בן 13 בפנסילבניה שיצפה בסרטים בטלפון שלו כשהוא נוסע ברכבת התחתית. אני עושה סרטים עבור אולם הקולנוע, שבו הצופים מתכנסים לראות דימויים גדולים בהרבה. כפי שוודאי הבנת, כשאני כותב את התסריטים שלי, אני לא עוקב אחרי מדריכים או נוסחאות לכתיבה".
מחר תזרח השמש - טריילר
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
מורטי הוא לא רק עכבר סינמטקים ובתי קולנוע, הוא גם חיה פוליטית. במהלך שנים רבות הוא נטל חלק פעיל בהפגנות ובמאבקי השמאל וניהל קרב עיקש נגד סילביו ברלוסקוני, המיליארדר וטייקון התקשורת, שכיהן כראש ממשלת איטליה ומת לאחרונה. מורטי אף נמנה על מקימי תנועת המחאה נגד המנהיג השנוי במחלוקת והשערורייתי.
שיאו של המאבק הגיע ב-2006, כשמורטי שיגר את הסרט "התנין", שהציג באופן סאטירי את ברלוסקוני. ואילו ב"מחר תזרח השמש", שמגיע אלינו עכשיו, מורטי עוסק בשמאל האיטלקי, בצורה קומית ומוזיקלית, באמצעות במאי בן זמננו בשם ג'ובאני, דמות שמבוססת גם על מורטי עצמו.
עלילת הסרט שעליו שוקד ג'ובאני מתרחשת ב-1956, ועוסקת באיך המפלגה הקומוניסטית האיטלקית ניסתה להתמודד עם "המרד ההונגרי", שמוכר גם בשם "המהפכה של 1956" - מרד עממי נגד השליטה של ברית המועצות בהונגריה שנמשך תריסר ימים ודוכא באכזריות על ידי הצבא האדום.
פעם הונגריה הייתה מעוז שיצא כנגד הקומוניזם, אבל עם הממשלה שיש שם היום היא הפכה למגרש משחקים לימין הקיצוני. למה רצית לכלול את המהפכה של 1956 בסרט שלך?
"בגלל שרציתי לזכור ולהזכיר את הרגע הזה - משום שהוא מייצג הזדמנות שמפלגות השמאל במערב פספסו: הייתה להן הזדמנות להשתנות, לשחרר את עצמן ממערכת היחסים עם ברית המועצות ולהיפטר מההגמוניה הסובייטית ומהסטאליניזם, אך כל המפלגות פספסו את ההזדמנות הזאת.
"כבר לפני שנים אחדות ניסיתי יחד עם תסריטאים נוספים לכתוב סרט שיתרחש מתחילתו ועד סופו ב-1956. לא הצלחנו לכתוב תסריט כזה, כך שוויתרתי על הרעיון וצילמתי במקום את 'שלוש קומות', על פי ספרו של אשכול נבו. אחר כך יצרתי שוב קשר עם התסריטאים ואמרתי להם שאני רוצה לחזור ל-1956, אבל הפעם נלך על במאי שעושה סרט שמתרחש ב-1956, על חיי האהבה שלו, על התכונות האישיות שלו, מי היה כאדם, התקוות שלו. רציתי לדבר על 50-40 שנה בחיי זוג, וגם בחייה של אומה ומדינה. אני מראה עידן מהעבר ללא שמץ של נוסטלגיה".
"הרגשתי שהקדמתי את המציאות"
מורטי טרוד מאוד ממצב השמאל האירופאי בכלל ובמדינתו בפרט. "אני חושב שמפלגות השמאל במערב אירופה צריכות לחזור ולשחק את תפקיד מפלגות השמאל. באיטליה, המפלגה הקומוניסטית לא קיימת מזה 30 שנה. הכנסתי ל'מחר תזרח השמש' סצנה שבה רואים בחור צעיר שיושב לשולחן ואינו יודע מה זה קומוניזם.
"הסיבה העיקרית שהכנסתי אותה הייתה על מנת לספר לציבור שהבחור הצעיר הזה מייצג צעירים היום שלא יודעים על מה אנחנו מדברים. ואילו המפלגה הדמוקרטית - שמה של המפלגה הכי חשובה בשמאל האיטלקי - חוותה משבר זהות בשנים האחרונות. היא הייתה חלק מהממשלה כמה פעמים, מבלי שאי פעם זכתה בבחירות, ועכשיו באיטליה שולטת מפלגת הימין. כמה שנים באופוזיציה יעשו טוב לשמאל - כי זה יאפשר למפלגות הללו למצוא שוב חלקים בזהות שלהן שהן איבדו".
רצית להגיד באמצעות הסרט שלך אמירה על הפלישה הרוסית הנוכחית לאוקראינה?
"כתבנו את התסריט לפני הפלישה הרוסית לאוקראינה, אבל כשאנחנו מראים בסרט דימויים מ-1956, שבהם רואים את הטנקים הסובייטים נכנסים לבודפשט זה מזכיר את הטנקים הרוסים מ-2022. הרגשתי שהקדמתי את המציאות, שהיא עוקבת אחריי ולאו דווקא מקדימה אותי. המלחמה הפכה שוב לנושא חם בחדשות, בתקופה שבה חשבנו שנפטרנו ממנה".
באחת הסצנות היפות בסרט, אתה רוכב על קורקינט ואומר שאמנים דומים לפרטיזנים. האם אתה מסכים עם האמירה הזו? ואם כבר פרטיזנים ואמנים, הסרט הקודם שלך היה מבוסס על ספר של אשכול נבו, שנאם בהפגנות נגד ההפיכה המשטרית בישראל - מה דעתך על ההפגנות הללו והאם לדעתך הפגנות ויצירות יכולות לשנות את המציאות?
מורטי חומק מהשאלה על ההפגנות בישראל ואומר: "כתבתי את השורות הללו על אמנים שדומים לפרטיזנים, כי רציתי להדגיש את התשוקה שתמיד מאפיינת את הצרפתים - גם הבמאי בסרט שלי תמיד נלהב. באשר לעניין המעורבות הפוליטית, אני חייב להודות שיש לי תמיד בעיה עם סרטים שרוצים לשנות את הצופים ויכולים להיחשב 'מועילים'. המשימה הראשונה שעומדת בפני כל במאי היא לעשות סרט טוב ולא קונבנציונלי, שלא ראינו כבר אלפי פעמים".
בסרטים שלך רכבת לא אחת על וספה (שכיום מוצגת במוזיאון בטורינו). ב"מחר תזרח השמש" התאמת את עצמך לרוח הזמן והתחלת לדהור על קורקינט?
"לא, אף פעם לא רכבתי בחיי על קורקינט - למדתי לרכוב עליו רק בשביל הסצנה, עליה אתה מדבר. אגב, לפני שנתיים נאלצתי לזרוק את המכונית שלי לטובת וספה, כי אפילו ברומא כבר בלתי אפשרי להתנייד ברכב".
באחת הסצנות המצחיקות בסרט, ג'ובאני הבמאי מתקשר למרטין סקורסזה. סקורסזה ראה את הסרט שלך? קיבלת פידבק ממנו?
"לא, לא קיבלתי שום פידבק. איך אני אשרוד את זה…לא נראה לי שסקורסזה ראה את הסרט שלי. כשעבדתי על הסרט ניסיתי ליצור אתו קשר וכתבתי לו אימייל. אולי קיבלתי את כתובת המייל הלא נכונה, כי הוא מעולם לא ענה לי".
בחודש שעבר חגג מורטי יום הולדת 70. הוא נולד בעיירה בצפון איטליה. אביו היה מרצה ומומחה לארכאולוגיה יוונית (הוא שיחק בשישה מסרטי בנו) ואימו מורה בתיכון. בצעירותו, מורטי פיתח אהבה לקולנוע ולכדור-מים, ואף שיחק בליגת המשנה האיטלקית. בשנות ה-70 הוא החל ליצור סרטים. הודות לחברת ההפקות שהקים הוא הצליח להשיג חופש אמנותי ולשבור מסגרות ומוסכמות. במקביל, מורטי ביסס את מעמדו כשחקן, למשל ב"פאדרה פאדרונה" (1977), יצירת המופת של האחים טאביאני, שבה הוא גילם אינטלקטואל מובטל שלימד לטינית רועה מסרדיניה. בימים אלה אפשר לראותו בבתי הקולנוע בישראל ב"יונק הדבש", שביימה פרנצ'סקה ארקיבוג'י, בתפקיד פסיכיאטר השובר את הקודים המקצועיים ואת החיסיון הרפואי ומתערב בחייהם של אחרים. "פרנצ'סקה ביקשה ממני כמה פעמים לשחק בסרטים שלה ורק הפעם אמרתי כן. זה עלה לה בעשר ארוחות עד שהשתכנעתי", צוחק מורטי. "זה נחמד לשחק עבור במאים אחרים, במיוחד שפרנצ'סקה מתייחסת לשחקנים ולשחקניות שלה בצורה כל כך יפה"
ואילו בסרטים שביים, מורטי מופיע בתפקידים בעלי אופי אוטוביוגרפי. הוא מצטיין באירוניה ובהומור עצמי. היכולת שלו לצחוק על עצמו באה לידי ביטוי למשל ב"היומן של נני מורטי" (1993), שבו הוא חשף את ההתרוצצות שלו בין רופאים בניסיונו לטפל במחלת העור שלו: גרדת מציקה וטורדנית. הסרט זיכה אותו בפרס הבימוי בפסטיבל קאן וגרר השוואות לוודי אלן.
"יונק הדבש" - טריילר
(צילום: באדיבות סרטי נחשון)
מאז 1978, מורטי נוהג להציג את סרטיו בפסטיבל קאן. השיא של הרומן בין מורטי לפסטיבל החשוב מכולם היה ללא ספק ב-2001, עת סרטו הנהדר "חדרו של הבן" שזכה ב"דקל הזהב". הסרט היווה שינוי גישה וכיוון מבחינתו – דרמה רצינית, שבה הוא גילם פסיכיאטר שלא מצליח להתמודד עם מות בנו בתאונת צלילה. "רציתי להשאיר מאחוריי משהו קוטבי למה שעשיתי עד כה", הוא נימק את הבחירה בנושא כה טרגי. "היה לי צורך עז לכתוב על כאב של מישהו שמאבד את יקירו, ולחקור איך חיים אחרי מוות כזה. רציתי להתמודד עם הפחדים שיש לי כמו לכל הורה. אי אפשר אומנם לקטלג ולדרג כאב, אבל זה סקנדל שבן מת לפני אביו. אגב, הסרט לא קשור למחלת הסרטן שבה חליתי – אז לא פחדתי לרגע מהמוות".
מאז הזכייה ב"דקל הזהב", מורטי התמודד בקאן מספר פעמים נוספות - עם "התנין" (2006), "יש לנו אפיפיור" (2011), "אמא שלי" (2015), "שלוש קומות" (2021) וכמובן עם "מחר תזרח השמש" (2023).
באיטליה, מורטי הוא לא סתם עוד קומיקאי או במאי. הוא אייקון וגיבור תרבות נערץ, שמצליח להיות גם שנוי במחלוקת. לא אחת הוא עושה כותרות ולא רק בגלל המוערבות הפוליטית שלו. "יש לנו אפיפיור" הצליח לקומם עליו את הוותיקן שקרא להחרים אותו, מאחר שהוא מציג את האפיפיור כאדם חלש המצוי במצוקה נפשית.
וכשמורטי חשף ב"אי של שקט" את ישבנו בסצנת סקס מתמשכת ומפורטת, המבקרים האיטלקים מחאו שהסצנה ארוטית ונועזת מדי, הוותיקן זעם וגידף, כמרים התלוננו שיחסי המין נטולי אהבה ורומנטיקה, וגם הפוליטיקאים הצטרפו למקטרגים וטענו שמורטי לא היה צריך להופיע בכאלה פוזות. "היו עיתונאים שהתקשרו לאמא שלי ודרשו שהיא תגיב. פתאום היא מצאה את עצמה בתוך דיון תרבותי-פוליטי. קיבלתי מכתבי פרידה ממעריצות שבישרו שהן מנתקות איתי את הקשר".
בגיל 70, יש למורטי השגות על עמיתיו הצעירים. "לעיתים קרובות במאים לא מודעים לגבי הצורה שבה הם מציגים אלימות. אני חושב שהם חסרי אחריות. הבמאים האלה לא יודעים ולא מבינים מה הם עושים. לאחרונה ראיתי את הסרט 'עכביש קדוש' של עלי עבאסי, שמדבר על רוצח סדרתי באיראן. מאוד אהבתי את הסרט. לא היה מדובר באלימות טהורה לשם האלימות, והאסתטיקה שלו הייתה נהדרת. בכלל, יש הרבה במאים ששמחים לדחוף לפניהם של הצופים את המציאות הנוראה. במקום זה, רציתי ב'מחר תזרח השמש' ליצור סיפור שהוא טוב יותר מן המציאות - כי הקולנוע גם עוזר לנו לחלום".
