כ-800 איש נדחקו במועדון גגרין בדרום תל אביב בשבוע שעבר. הם הגיעו לערב אנרגטי, דחוס וארוך עם הכישרונות העולים בסצנת האנדרגראונד היפ הופ הישראלית. לצד שמות רבים של ראפרים מוכשרים שרק יודעי חן של הז'אנר מכירים, שם אחד מוכר במיוחד בלט ברשימת האמנים המופיעים. נמרוד רשף, "נימי", איש שב"ק ס' ובויאקה, מנחה בערוץ הילדים בעבר, מאייר מוערך ואחד מהכוכבים הגדולים ביותר בישראל של שנות ה-90.
החלל בגגרין שונה לגמרי מזה של הלייב פארק בראשון לציון, שם לפני פחות מחודש הופיע רשף יחד עם שב"ק ס' במופע איחוד חגיגי ומתוקשר שסחף אחריו אלפי מעריצים. ובכל זאת, כאן מול ההארדקור של חובבי ההיפ הופ בישראל, הוא בחר להציג לעולם כמה משיריו החדשים מתוך אלבום הסולו הראשון שלו הצפוי לצאת בחודשים הקרובים, "המחברת".
זה לא מקרי. גם אם חלפו 25 שנים מאז ימי השיא שלו בשב"ק ס', ואפילו בויאקה, שלישיית ההיפ הופ שלו עם קוואמי וקוטג', היא כבר בגדר זיכרון רחוק, רשף נותר לאורך כל הזמן מחובר להיפ הופ ולמוזיקה בכל רמ"ח איבריו. הוא אולי לא הוציא מוזיקה חדשה עצמאית, אך היה מעורב בעשייה המקומית וראה מקרוב, כמו אב גאה את הר הגעש של ההיפ הופ הישראלי מתפרץ לכל עבר.
עוד במדור מוזיקה:
"לאורך כל הדרך שמרתי על קשר רציף עם כל הכוחות החדשים הפועלים בסצנה. זה ממש בדמי", הוא אומר, "במוזיקה ובמיוחד בהיפ הופ אתה חייב להיות מחובר לרחוב. לשמור על הקשר הזה עם האנשים ועם המוזיקה - ולרדת לתחתית של החבית. זה לחם חוק לכל מי שאוהב את התחום הזה. בכל גיל תוכל למצוא אותי בהופעות צועק את המילים".
בהופעה בגגרין, בהתאם לאווירה ששררה במקום, הוא בחר להציג את השירים האפלים יותר מהאלבום הקרוב. לעומת זאת "לחיים סלוניקי", הסינגל הראשון מתוך האלבום החדש ששוחרר היום בהפקתו של אדי סומירן, הוא נציג בולט של חטיבת השירים השמחים יותר באלבום. מדובר בשיר שיכורים כיפי המחבר בין היפ הופ למוזיקה בלקנית, באופן המזכיר קצת את "מסיבויאקה", הלהיט הגדול ביותר של בויאקה שדגם את הנעימה מזורבה היווני.
מאיפה הגיע החיבור הזה למוזיקה בלקנית?
"אדם עובר תהליכים. בצעירותי אהבתי מאוד מוזיקת פאנק, אחר כך אהבתי היפ הופ והתאהבתי ברגאיי. בשבע השנים האחרונות, מירו משב"ק ס' הדליק אותי על מוזיקה בלקנית - והיא הפכה את עולמי. אתה יכול למצוא אותי בכל טברנה, בכל חמארה חשוכה בדרום העיר, מסתובב באיים היוונים".
מלבד המוזיקה הבלקנית, גם מקומו של האלכוהול - חלק בלתי נפרד מעולם הטברנות והחמארות, נוכח מאוד בשיר החדש, ולא רק שם. רשף מרבה לשתף באינסטגרם תמונות של משקאות לצד חוברות קומיקס, וכותב בהרחבה ובידע רב על כל אחד מהם. "אני אוהב אלכוהול. זו מתנה אדירה שאלוהים העניק לנו, היכולת הזו בכל פעם שאנחנו מרגישים קצת לחוצים, להיות נעימי סבר, אז למה לא? כמובן בלי להגזים. שואלים אותי איפה הייתי כל השנים האלה? אולי בתחתית של איזשהו בקבוק איפשהו", הוא צוחק.
"שב"ק ס' רצו ללכת למקום אחד, ואני הייתי במקום אחר"
רשף (50), בנו של השחקן פולי רשף, הצטרף לשב"ק ס' ב-1996 אחרי אלבומה הראשון. הוא שימש ביחד עם מוקי כסולן באלבום השני והמצליח ביותר של הלהקה "בעטיפה של ממתק", זה שהפך אותם לכוכבי ענק במושגים ישראלים. במקביל הוא החל להנחות בערוץ הילדים, מדורת השבט של הקטנטנים בימי טרום הטיק טוק. ההצלחה המסחררת והסימולטנית שלו בשני העולמות הפכה אותו לאדם מפורסם ונערץ מאוד, ודרשה ממנו לתמרן בין היותו כוכב ילדים לרוקסטאר בלהקה פרועה ששרה על סקס וסמים. "על פניו אלו באמת עולמות שלא מתחברים. מצד אחד דמות ייצוגית - מצד שני חתרן בלתי נלאה", הוא נזכר באותם ימים, "אבל כנראה שככה אני, וכנראה שככה גם כל אדם. כשאנחנו יושבים עם הדודה בערב סוכות אנחנו משהו אחד, וכשאנחנו יוצאים עם החברים למועדון באיביזה, אנחנו משהו אחר. האדם הוא חיה מאוד מורכבת וגם אני כזה".
אחרי ההצלחה הגדולה של "בעטיפה של ממתק", רשף ושב"ק ס' החלו בעבודה על האלבום השלישי, אלא שדווקא אז בשיא ההצלחה, נפרדו דרכיהם. "הלהקה החליטה לנסוע לג'מייקה ואני הייתי מאוד עסוק. היו לי סדרות טלוויזיה שהשתתפתי בהן ולא יכולתי להתפנות לזה", הוא מספר, "לפעמים אם דברים לא באים בקלות, צריך לדעת להרפות. הרגשתי שהם רוצים לקחת את הלהקה למקום אחד - ואני כבר הייתי במקום אחר".
בשנים הרבות שחלפו מאז, אחרי אפיזודת היפ הופ קצרה נוספת בלהקת "בויאקה", רשף נעלם מאור הזרקורים. הוא לקח חלק במספר איחודים של שב"ק ס' ואף הקליט איתה את אלבומיה המאוחרים יותר, אבל התרכז בעיקר באהבה גדולה אחרת שלו: קומיקס. הוא אייר סדרות קומיקס כמו "אדי בלאגן" ו"עוזי: אגדה אורבנית", משמש כמאייר עבור משרד החוץ, כחלק ממערך ההסברה הלאומי, ואפילו כיהן במשך מספר שנים כיו"ר איגוד הקריקטוריסטים הישראלי.
"אני אדם שמאוד אוהב שליטה בחייו. כשאתה כוכב גדול, החיים הם לא ממש שלך. אתה לא כל כך זכאי לפרטיות ואתה חי על קצב מאוד מהיר. זה היה לי נעים לתקופה מסוימת ואז הבנתי שאני קצת מתרוצץ סביב עצמי", הוא מסביר על השינוי שחל מאז באורח חייו, "השגתי את מה שרציתי בנקודה מסוימת והבנתי שעכשיו אני יכול לעשות את הדברים בקצב שלי, איך שאני רוצה ועם מי שאני רוצה".
ההחלטה לחזור להוציא מוזיקה לא התקבלה אצלו ביום אחד. כבר חמש שנים שהוא עובד על "המחברת". "גם אני שואל את עצמי למה לא עשיתי את זה קודם לכן", הוא מודה, "אבל האמת היא שהייתי פשוט עסוק בדברים אחרים. המוזיקה התבשלה לאט, לאט. רציתי לחזור, אבל ידעתי שאני צריך להביא משהו אחר ולקח לי זמן להבין מה זה. רק לאחרונה הבנתי מה יש לי ביד. בכל דבר שאני עושה, מקומיקס ועד ראפ, אני הרבה זמן מכין שיעורי בית. גם במקרה הזה ישבתי וחקרתי. לקח לי גם זמן למצוא את האנשים הנכונים שילוו אותי ויעזרו לי להביא את הבשורה המוזיקלית שאני רוצה להביא. יהיו באלבום כלים מאוד לא שגרתיים ממה שמקובל כיום בהיפ הופ, אקורדיון, קלרינט. לא רציתי להוציא משהו חצי אפוי. עכשיו אני מרגיש שזה מספיק טוב כדי שכולם יוכלו ליהנות מזה".
אנחנו מכירים את השירים שיצרת בשנות ה-20 לחייך, במה שונה הכתיבה שלך כיום ביחס לאז?
"אין לי ממש פרדיגמה של איך אכתוב עכשיו באופן חדש. יש באלבום תכנים שלא הייתי יכול לכתוב לפני 20 שנה כי הייתי אז במקום אחר. היום אני עם יותר שיקול דעת והבנה היסטורית. הגיל נותן לי איזושהי הבנה ופרספקטיבה".
בשיר הראשון מהאלבום בחרת להציג צד מאוד שמח וכיפי. זה משהו שאתה מתחבר אליו גם כיום בגיל 50?
"אוי ואבוי אם נפסיק לחייך בגיל 50. אנחנו לפני בחירות ואני רואה שהעם שלי, שאני כל כך אוהב, מקוטב. אני רוצה לעזור לאנשים לחיות את החיים קצת יותר בקלילות במקום הלא קל הזה. אני חושב שאני חייב לעשות איזשהו תיקון קטן ולגרום לאנשים ליהנות ולחייך. למדתי יוונית בשנים האחרונות, אני לא מדבר שוטף, אבל יכול קצת לקשקש. הכנסתי כמה מילים ביוונית לטקסט. רציתי להביא מהעולם הזה שאני כל כך נהנה ממנו. בכל פעם שאני שותה כוסית עם חבר בחמארה ומוצא את עצמי עומד על השולחן מוקף באנשים זרים, וכולנו צועקים את מילות השירים בקולי קולות. זה כמו שיר הלל לחיים. אבל זה לא שהכול שמח ומחויך באלבום".
כנציג בולט של דור המייסדים של ההיפ הופ הישראלי, אחד מאלו ששתלו את הזרעים, הפריחה העכשווית של הז'אנר בארץ עם אמנים כמו טונה ורביד פלוטניק שממלאים את קיסריה מבלי למצמץ, עושה את רשף מאושר. "זה ימות המשיח מבחינתי", הוא אומר בגאווה, "אני מרגיש שהראפרים היום הם קצת הילדים שלי. לחלקם אני הייתי הראשון שנתן מיקרופון על במה. ההיפ הופ הישראלי הגיע לכל פינה, גם בפופ הישראלי בשירים של סטפן לגר, נונו ונועה קירל אתה שומע הרבה מוטיבים של היפ הופ. היום זה ברור, אבל בזמנו זה לא היה מובן מאליו. היינו צריכים להילחם על זה. אבל ככה זה במהפכות, השוליים הופכים למרכז. זה תהליך טבעי".
עכשיו, כשההיפ הופ הישראלי נמצא במקום אחר לגמרי, מהמקום הבתולי בו היה כשרשף הצטרף לשב"ק ס', הוא מקווה לעשות את הקאמבק ולחדור אל לבבות המאזינים, אלו ששמרו לו אמונים עוד מימי שב"ק וכמובן גם אל קהלים צעירים וחדשים. "זה קצת מפחיד. הרבה אנשים מחכים לשמוע 'מה עם ההוא?'. כמו כל יוצר, אני מאוד רוצה שיאהבו את היצירה שלי ואני מאוד מפחד שלא. מצד שני מתנחם בעובדה שבכל מקרה אני הולך להמשיך ולעשות את זה. אם מישהו חשב שהפסקתי ליצור, הוא יתבדה. אני מאמין שאם מישהו מאמין בצדקת דרכו, והוא מספיק חרוץ, דברים יעבדו. עכשיו הגיע הזמן שלי לתת בראש".