לפני שהמגפה הפכה את לונדון לאור יהודה, פסטיבלים מהסוג של All Points East (להלן APE) היו רק עוד אופציה בלוח העמוס למדי של חודשי הקיץ. מדי שנה הופיעו שם שמות מכובדים מאוד, חלקם זכו להיות מסמר הערב לראשונה (ואולי גם לאחרונה) מול קהל של עשרות אלפים. אבל בסוף זה היה מעין בלוק פארטי מגניב ומעודכן של מזרח לונדון, ובעיקר הזדמנות ליהנות מפארק ויקטוריה המקסים בפורמט אחר מאשר מגנט לפיקניקים משפחתיים וקבוצות כדורגל לנוער.
פסטיבל All Points East
(צילום: עינב שיף)
אבל APE גרסת 2021, כמו כל התכנסות מוזיקלית המונית, לא יכול להיות רק עוד אירוע. אחרי שנה שאיימה להשמיד, וזה נכתב בלי להגזים אפילו בטיפה, את ענף הפסטיבלים המשגשג במיל' של בריטניה, כל הפקה שמגיעה לרגע שבו הקהל זורם פנימה זכאית לברך על גורלה הטוב. והאנשים שהיו רגילים מדי שנה לנדוד בין במות, להספיק כמה שיותר, להתבאס מהתור לשירותים ולהתלונן על מחירי הבירה ואז לחזור עם חיוך שלא נמחק בגלל הופעה בלתי נשכחת, נראים עכשיו כמי שיודעים את האמת: היו רגעים שחשבנו שלא נזכה לעשות את זה שוב. שהעולם הזה נכחד ולא יחזור.
"להכין אישורי קוביד", אומרת הסדרנית בכניסה, ומתכוונת לתעודת חיסון, או תוצאת בדיקה שלילית או תעודת מחלים. היא תקבל מה שתרצה. העיקר לראות בעיניים: עם הפסטיבלים חי.
בירה ואלכוג'ל
האמנים והאמניות שהופיעו השנה ב-APE היו שותפים גם הם לתחושת הפוסט-טראומה שמרחפת מעל. ארלו פארקס הנהדרת ביצעה את הפריצה המסחררת שלה בשנת הסגרים והדיכאון, ורק עכשיו מצליחה להבין שהכל היה אמיתי: הרבה צופים הגיעו לראות במיוחד אותה, ביום שבת אחר הצהריים, מבצעת את השירים היפים שלה, כמו Black Dog ו-Caroline. היא וגם אחרים יציינו את ההפסקה הכפויה ואת האושר להיות על במה כאילו השנה היא 2019. ובמקרה של פארקס, נדמה שהתגנבה גם נימה של חשש: מי מסוגל להבטיח שזה יוכל להימשך.
הדאגה הזאת קיימת גם עבור מי שלא ממש מבין את הקלות שבה הדלתא הודחקה לטובת הידחסות לשורות הקדמיות או קצת Mosh-Pit בהופעות אנרגטיות יותר (מה שקרוי במחוזותינו "פוגו"). אמנם, כיפת השמיים נותנת הרבה יותר ביטחון מהופעות בחללים סגורים, וגם דרישות הכניסה לפחות מנסות לשפר את תנאי ההתמודדות. אבל לפעמים, ברגע של התבוננות מבחוץ, זה פשוט מוזר להיות ליד המוני אדם ללא מסכות, לשמוע שירה קולקטיבית ולהחליק כיף עם זרים במצב רוח טוב במיוחד (בכל פסטיבל נורמלי יש כאלה) ומיד לחטא את הידיים באלכוג'ל.
עוד ביקורות מוזיקה:
עם הזמן מתרגלים יותר, נטענים מהאנרגיות וגם בירה או שתיים עשויות לסייע. אבל בהופעה המלהיבה של Little Simz (שהאלבום החדש שלה נשמע כמו היצירה הכי מעניינת של ספטמבר) או בחוויה הביזארית עם הראפר המבריק Slowthai, שעלה לבמה כשהוא יותר מחוק מנפתלי בנט אצל שרה נתניהו ופשוט צרח בווליום שהיה מרשים גם אותה - הבחירה לעמוד במרחק סביר ממרכז האקשן נראית כמו הדבר הנכון לעשות. בכל זאת, בלתי נתפס כמה היה צריך לעבור כדי להגיע לרגע הזה. לא צריך להתחזר.
לאכול, לישון, להתעורר
אמש, ביום שהוקדש ברובו ללהקות גיטרות, ניכר שהסתיים שלב הגישושים: אינספור גברים ונשים ניצלו את "בנק הולידיי" כדי ליהנות מחידוש הקשר עם כמה הרכבים ותיקים או היכרות עם כאלה שהתחממו על הקווים וחיכו שיתאפשר להם להיכנס למגרש.
Working Men's Club, למשל, הגיעו לפסטיבל עם אלבום בכורה מקורי ומרענן – תחשבו על שילוב בין האינטלקט של קראפטוורק לפופיות של ניו אורדר – אבל ניכר שהם זקוקים לעוד הבשלה כדי להיות מופע לייב מעולה. גם ל-Gang of Youths האוסטרלים יש הרבה מה להציע, על התפר שבין יו-2 ו-The War on Drugs, למשל. אבל הסולן שלהם, שקצת מזכיר את ג'ון סנואו מ"משחקי הכס", עוד לא מצא את האיזון בין הדינמיות החמודה שלו לעובדה שההגשה שלו לא מספיק מוחצת. מנגד, מה יותר כיף בפסטיבל מאשר לחלוף ליד במה קטנה יחסית, להיתקל בלהקה בשם Swim School ולדעת שעוד תיפגשו.
אבל עם כל הכבוד, הדבר האמיתי הגיע כשהשמש החלה לשקוע. שתי ההדליינריות, Bombay Bicycle Club ו-Foals, עלו בזו אחר זו בשני הקצוות של המתחם. שתיהן משתייכות לגל שניתן לכנות פוסט-ארקטיק מאנקיז, שבו הדיסטורשן הבריטי מתחיל בתהליך פינוי המקום להיפ הופ ובעיקר לתת-ז'אנר המחוספס והמהפנט שלו, ה-Grime. אבל הן עדיין כאן, עם קהל מספיק יציב ונאמן כדי שהסטים שלהם יפיצו חום של קבלת פנים אוהדת ואפילו נרגשת. Foals, שחותמים את הערב, נראו כאילו הם חיכו להסתער על ההופעה הזאת ועל שירים כמו Spanish Sahara ו-Inhaler כמו הכוח שהמתין לאישור לכבוש את הכותל.
בומביי בייסיקל קלאב קצת פחות מוחצנים, עם הסולן ג'ק סטדמן שנראה כמו שילוב בין מולי שגב לנזיר, וסגנון שנשמע כמו הגרסה הבריטית ל-Vampire Weekend. אלא שמתחת למעטה השכלתני יש נהר שוצף של רגש, מהסוג שלהקה טובה (והם להקה מצוינת) יודעת להוציא החוצה בפסטיבל. ואכן, ההופעה נפתחה עם Eat, Sleep, Wake (Nothing But You), שיר כל כך סוחף שהוא צריך לבוא עם סוכת מציל. הפעם הקודמת ששמעתי אותו בהופעה הייתה ב-7 בפברואר 2020, באולם האהוב של אלכסנדרה פאלאס, חודש לפני שהכל השתנה. זה היה ביצוע שחזרתי אליו שוב ושוב בתקופה המתה, כמו בדמיון מודרך, שאתה צריך להיזכר איפה נעים לך ורק לחשוב שאתה שם אפילו שבפנים מינוס 90 מעלות. והנה, מתחת לשמיים אפורים של סוף אוגוסט, בפארק מלא למדי, לא צריך לדמיין שום דבר, זה קורה ממש מול העיניים ובתוך האוזניים: לאכול, לישון, להתעורר. ככה כל יום, עד הפעם הבאה.
