דיוויד סיימון עייף. בחודש הבא ימלאו 20 שנה לשידור הפרק הראשון של 'הסמויה', יצירת המופת שלו שנחשבת בעיני רבים, בצדק, לסדרת הדרמה הטובה בהיסטוריה של הטלוויזיה. 'הסמויה' הזהירה את אמריקה מפצצת זמן חברתית־כלכלית מתקתקת בעקבות מה שמכונה "המלחמה בסמים" וקריסת מעמד הפועלים, וסיימון עצמו לא מפסיק מאז לנסות לשכנע את ארצו שהיא מבצעת חרקירי. לא רק שהוא לא מצליח, המצב רק הולך ומחמיר.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"אין לי אשליות שסדרת טלוויזיה תשנה משהו", הוא אומר במבט נוגה, "אנשים אמרו לי, אחרי שראיתי את 'הסמויה' הפכתי למורה, או התנדבתי בקהילה. זה נחמד לשמוע ואתה באמת יכול להשפיע בקטן, אבל לעשות שינוי שיטתי עם סדרת טלוויזיה? לא".
אתה אומר שהמצב החמיר מאוד ביחס למה ש'הסמויה' הציגה, כשגם שם זה לא היה בדיוק 'סיינפלד'.
"אמריקה מכורה לשליטה אלימה באנשים עניים, אנחנו לא יודעים איך לטפל בהם או להציע להם אפשרויות חילוץ, אנחנו יודעים רק לכלוא אותם ולעשות מזה כסף. אמרנו את זה לפני 20 שנה ובמקום להסיק מסקנות ולהשתנות, אנחנו רק הולכים אחורה. ב־2004 שוטרים היו באים עם צו חיפוש, בועטים בדלת, נכנסים לבית, מוצאים 40 אלף דולר ולוקחים עשרת אלפים לעצמם. היום שוטרים באים בלי צו חיפוש, בועטים בדלת, נכנסים לבית, לוקחים את הסמים ומוכרים אותם חזרה לסוחרים. זו רמת דיסטופיה צינית שלא הייתה אפילו בתקופה שמתוארת ב'סמויה'".
אתה נראה די מיואש.
"אני חייב לשמור על תקווה, אחרת לא הייתי ממשיך לייצר טלוויזיה שמנסה לצעוק, אבל כן, אני מרגיש שאני דופק את הראש בקיר".
ב־1995 עזב דיוויד סיימון את עבודתו ככתב פלילי בעיתון 'בולטימור סאן'. הוא ראה מקרוב את אחת ממחלקות המשטרה המושחתות באמריקה מתמודדת עם אחת הערים האלימות באמריקה, שאפשר למצוא בה כמה מהשכונות העניות באמריקה. את כל המטען הזה הביא לחמש עונות של 'הסמויה', סדרת טלוויזיה ברמה של ספרות גבוהה, ששודרה ב־HBO במקביל ל'סופרנוס' וביחד איתה באמת שינתה את הטלוויזיה לתמיד.
גם אחרי 'הסמויה' המשיך סיימון לעסוק באמריקה הדועכת בערים ובתקופות שונות: ניו־אורלינס שאחרי הוריקן קתרינה ('טרמיי'), המאבק בשחיתות ביונקרס שבמדינת ניו־יורק ('דרוש גיבור'), תעשיית הפורנו וסחר המין בשנות ה־70 בעיר ניו־יורק ('הצמד') והמציאות הלא־לגמרי־אלטרנטיבית בימי מלחמת העולם השנייה ('הקנוניה נגד אמריקה'). ועכשיו הוא חוזר הביתה, לבולטימור, עיר שהוא כל כך אוהב וכל כך שבור לב בשבילה.
זה כנראה לא מקרי שהשיבה לבולטימור מוציאה מסיימון (יחד עם שותפו ג'ורג' פלקאנוס) את הסדרה הטובה ביותר שלו מאז 'הסמויה'. וזה כנראה לא מקרי גם ש'העיר הזו שלנו' (We Own This City), שעלתה ב־HOT ,yes וסלקום tv, היא סוג של סגירת מעגל. "אני רק רוצה לראות את סוף המלחמה הארורה בסמים", אומר סיימון, "אני לא חושב שאצליח בימי חיי, אבל זה כל מה שאני רוצה. 'הסמויה' הייתה תמרור אזהרה מפני מה שמדיניות המלחמה בסמים תגרום, ו'העיר הזו שלנו' היא סוג של אפילוג - 'הנה, מה שהזהרנו אכן קרה. למעשה, זה הרבה יותר גרוע ממה שהזהרנו, אז איך ההרגשה להגיע לכאן?'"
בניגוד ל'סמויה', 'העיר הזו שלנו' מבוססת על סיפור אמיתי לגמרי, שכל הדמויות שלו אמיתיות. הכל התחיל עם ג'סטין פנטון, הכתב לענייני משטרה ב'בולטימור סאן', שישב על אותה משבצת שמילא סיימון שנים רבות קודם. ב־2017 חשף פנטון בסדרת כתבות שורה מדהימה של מעשי שחיתות, גניבה, סחר בסמים וסחיטה באיומים של שוטרים בכירים בכוח המשימה המיוחד לחיפוש כלי נשק. הכתבות הפכו לרב־מכר וממנו צמחה סדרת הטלוויזיה.
כוח המשימה לחיפוש נשק של משטרת בולטימור (GTTF) הוקם ב־2007 כדי להתמודד עם עבריינים אלימים ולסלק אקדחים מהרחובות, אבל בפועל רק הביא להרבה יותר פשיעה וליחסים קטסטרופליים בין המשטרה לתושבי שכונות העוני. שוטרים היו מעורבים במסע שוד וסחיטה שנמשך שלוש שנים לפחות, וגנבו מאות אלפי דולרים ותכשיטים תוך כדי ביצוע חיפושים לא חוקיים במכוניות ובבתים. באחד המקרים עצרו זוג נשוי למרות שלא היו שום ראיות נגדם, ובזמן שאלה ישבו אזוקים בתחנת המשטרה, גנבו השוטרים 20 אלף דולר במזומן מביתם.
השוטרים האלה הסתובבו עם תיקים מוכנים לביצוע שוד שבתוכם מסכות סקי שחורות, פטישים ומצ'טות. הם שתלו אקדחי צעצוע על חשודים, כדי להצדיק ירי באדם לא חמוש. כמו תמיד באמריקה, השחורים סבלו יותר מכולם. פרדי גריי, שנהרג ב־2015 ממכות רצח שספג אחרי שנעצר, היה ג'ורג' פלויד לפני ג'ורג' פלויד. מפגינים בבולטימור יצאו גם אז לרחובות וחלקם פגעו ברכוש ופרצו לחנויות. אל אחד מבתי המרקחת שנבזזו הגיע שוטר של GTTF, גנב כדורי מרשם, העביר אותם לסוחר סמים והתחלק איתו בהכנסות.
הרשויות לא הבינו מה קורה לפחות עד 2015, כאשר המינהל לאכיפת הסמים (DEA) קיבל טיפ על שוטר שלא רק עוזר למחוק אישומים נגד סוחרי סמים, אלא מוכר סמים בעצמו. היחידה פורקה ב־2017 ומפקד משטרת בולטימור פוטר מאוחר יותר. שמונה שוטרים הורשעו ונשפטו לעונשי מאסר שנעו בין שבע ל־25 שנים, והעובדה ששוטרים מושחתים שילמו מחיר של ממש היא כל כך יוצאת דופן, שמדברים עליה עד היום. את העונש החמור ביותר קיבל שוטר בשם וויין ג‘נקינס שנשלח ל־25 שנות מאסר, והוא גם זה שעומד במרכז 'העיר הזו שלנו'.
"'הסמויה' הייתה תמרור אזהרה ממדיניות המלחמה בסמים, ו'העיר הזאת שלנו' היא סוג של אפילוג - 'הנה, מה שהזהרנו לגביו אכן קרה. למעשה, זה הרבה יותר גרוע, איך ההרגשה להגיע לכאן?'"
"הפשע בבולטימור נמצא היום ברמה הגבוהה ביותר בהיסטוריה", אומר סיימון, "ב־2005 ביצעה המשטרה 100 אלף מעצרים בעיר של 600 אלף איש. זה מטורף. כל הגדרת המשימה של 'המלחמה בסמים' היא קרקע פורייה לצורה המושחתת ביותר של עבודת המשטרה, כשלשוטרים יש תחושה שהם חופשיים לעשות מה שבא להם. ב'סמויה' המלחמה בסמים הייתה בת 30 שנה ועכשיו היא בת 50, ומה יצא ממנה? סמים זמינים היום בכל מקום בדיוק כמו לפני 50 שנה ואפילו יותר. גם מספר המכורים באמריקה גבוה מתמיד. כל מה שהשגנו זה בתי כלא מלאים ביותר משני מיליון איש, שאחוז גבוה מהם שחורים".
מה במדיניות מוביל לרמה כזו של שחיתות?
"שוטרים מתוגמלים על מספרים. תביאו חבילות סמים, תקבלו קידום ובונוס. תעצרו כמה שיותר אנשים, תקבלו קידום ובונוס. אז הם תופסים כל ילד שמעשן מריחואנה ברחוב. בינתיים, בכל מה שנוגע לעבירות הבאמת מסוכנות, רצח, אונס, תקיפות אלימות, לפחות בבולטימור, המצב מעולם לא היה יותר גרוע".
וויין ג'נקינס הוא דוגמה לצעיר שיצא מהאקדמיה עם עיניים בוערות בהתלהבות ומה שנראה כמו רצון אמיתי להיות שוטר טוב. בסצנת הפתיחה האדירה של הפרק הראשון הוא כבר בעל ניסיון שמרצה לצוערים על עבודה משטרה אמיתית ונקייה, כשבנאום שלו משולבים צילומים של מה שקורה באמת בשטח. נראה שג'נקינס באמת מאמין במה שהוא אומר לצוערים, ונמצא בהכחשה מוחלטת לגבי מה שהוא עצמו עושה.
"לא רצינו לעשות סדרה שתראה רק שאלה שוטרים רעים כשהשאלה היחידה היא אם יתפסו אותם", אומר סיימון, "זה כבר נעשה הרבה פעמים. רצינו לבדוק איך מחלקות משטרה מגיעות למצב כזה, למה המערכת מקדמת שוטרים רעים, ומה גורם לשוטרים טובים להפוך לרעים. מה שאנחנו מתארים זה דור אחד או אפילו שניים מימי 'הסמויה'. מי שהיו אז שוטרים מתחילים, גדלו לתוך מערכת מושחתת ורקובה, ועכשיו הם המפקדים שמאמנים איך להיות שוטרים רעים".
את וויין ג'נקינס מגלם במסירות ג'ון ברנת'ל, אחד השמות החמים בהוליווד היום ('המתים המהלכים', 'המלך ריצ'רד'). ברנת'ל הגיע לבולטימור שלושה חודשים לפני תחילת הצילומים ונצמד לשוטרים, כולל כאלה ששירתו לצד ג'נקינס. הוא נכנס לדמות כל כך מהר, שפעם גם קיבל אגרוף מעציר.
"עשיתי סיורים משטרתיים בכל מחוז בבולטימור, כולל האזורים הכי קשים", אומר ברנת'ל, "רציתי לפגוש קורבנות של שחיתות ואלימות משטרתית, אבל גם להכיר את השוטרים. פגשתי המון שוטרים טובים, כולל אחד שאמר שהוא רואה את 'הסמויה' פעמיים בשנה כדי להיזכר מה המערכת עושה. דיוויד סיימון אמר לי מההתחלה, 'הדבר הזה לא יעבוד אם רק נעשה מג'נקינס מפלצת'. קל להציג אותו ככזה, אבל המערכת יצרה אותו. זה לא כזה פשוט".
גם לא פשוט לייצר אמפתיה כלפי מי שאמורים לשמור על הקהילה ובמקום זה נמצאים במלחמה נגדה.
"וויין ג'נקינס יצא מהאקדמיה כשוטר אידיאליסט שרצה לעשות את העבודה כמו שצריך. ביום הראשון שלו בתפקיד הוא פוגש פרטנר ותיק שאומר לו, 'שכח מכל הבולשיט שלמדת, אני אראה לך מה צריך לעשות'. אני לא מנקה אותו מאחריות, אבל במערכת שהוא נכנס אליה זה היה כמעט בלתי נמנע".
הצלחת לדבר עם ג'נקינס עצמו?
"כן. קודם פגשתי אנשים שהכירו אותו, שיחקו איתו פוטבול כשהיה נער, ואפילו את סוחר הסמים שג'נקינס מכר דרכו סמים. כל מי שדיברתי איתו אמר לי שוויין היה אבא מצוין, אז זו הייתה הדרך שלי להגיע אליו, דיברנו על אבהות. ניסיתי להבין איך אדם כזה הופך למי שעושה דברים בלתי נסבלים. זה אחד מאתגרי האמפתיה הגדולים שהיו לי".
כמו ב'הסמויה', סיימון מנסה לספר סיפור חוצה־גזעים, אבל הגבול דק ומאוד מטושטש כשהנושא המרכזי הוא מערכת שיטור מושחתת שהרוב הברור של קורבנותיה הם אנשים שחורים. לאחר מותו של מייקל קנת' וויליאמס, הוא עומאר הנצחי מ'הסמויה', כתב לו סיימון הספד מרגש ובו סיפר כי כשהחליט בעונה השנייה להעביר את הפוקוס משכונות שחורות לעולם מעמד הפועלים הלבן של עובדי הרציף בנמל בולטימור, וויליאמס שאל אותו למה הוא עושה את זה.
"הייתי צריך לנהל איתו שיחה כנה", אמר סיימון ל'הוליווד ריפורטר', "אמרתי לו שאנחנו מנסים לחשוף יותר ממה שדיברנו עליו בעונה הראשונה. אנחנו מנסים לספר למה ערים אמריקאיות הגיעו למבוי סתום: מות מעמד פועלים, האוטומציה, הרבה כוחות מזינים את תרבות הסמים, ואנחנו צריכים להראות את זה".
וויין ג'נקינס צפוי להשתחרר ב־2039. בראיון שהעניק לבי־בי־סי מהכלא, התעקש כי לא עשה שום דבר רע והטיל את כל האשמה על המערכת: "הבהירו לנו שאסור לתת לשום דבר לעמוד בדרכו של מעצר טוב. זה לא משנה אם אתה צריך לשקר - פשוט תביא את האיש". סיימון לא מנקה את ג'נקינס מאחריות בשום צורה, אבל 'העיר הזו שלנו' מצליחה להיות ברורה מאוד בכיוון שאליו נשלחת האצבע המאשימה.
"המלחמה שלי כבר 20 שנה היא במערכת, לא באנשים", הוא אומר, "אם אני צריך להצביע על שינוי חיובי לעומת ימי 'הסמויה' זה שהיום לכל אחד יש סמארטפון וכבר אי־אפשר להעלים את הברוטליות השגרתית של שוטרים, בעיקר נגד שחורים. מצד שני, יש שוטרים טובים שמרגישים שהידיים שלהם קשורות עכשיו, אז הם פוחדים להסתבך ועושים את המינימום. לשוטרים רעים לא אכפת, הם ממשיכים להיות מושחתים והרבה פעמים גזענים, והם גם אלה שהמפקדים מגוננים עליהם. זה מעגל שאין ממנו מוצא כי המערכת רקובה מהיסוד והאנשים הטובים שכן מנסים לתקן אותה, מפסידים בכל יום".
פורסם לראשונה: 08:05, 06.05.22
