בנאום הזכייה שלה בטקס פרסי הגראמי הלטיני של 2018, רוסליה ביקשה להודות ליוצרות שלימדו אותה "ליצור את סוג המוזיקה שמייצגת אותי, לקחת סיכונים ולחלוק אותה עם העולם". היא נקבה בשמות של לוריין היל, קייט בוש וביורק, שלוש נשים שאכן מייצגות פריצה מסחררת למיינסטרים תוך המצאת הגבולות שלו מחדש, תנועה מתמדת בין ז'אנרים ומעט מאוד תשומת לב למה שהיה מקובל ונהוג עד אז.
הנאום הזה נשמע הגיוני כבר אז, כשרוסליה היכתה את תרבות הפופ בתדהמה עם El Mal Querer, האלבום השני והפנטסטי שלה. אבל ב-MOTOMAMI, האלבום החדש שלה שיצא בסוף השבוע אחרי ציפייה ארוכה למדי, כבר באמת שלא צריכה להיות שום מידה של אי-נוחות כשמציינים את השם רוסליה בנשימה אחת עם ביורק. אומנם המוזיקה של רוסליה הרבה יותר מסחרית, וקשה לראות אותה בעתיד עושה אלבום שמורכב רק מקולות (כמו Medúlla המופתי של ביורק), אבל כשנזכרים בראשית דרכה של ביורק - בשירים שהיו להיטי רדיו וגם מעבדה מרתקת לאקספרימנטים, ואז מאזינים ליצירה כל כך עשירה, מגוונת ומלאת תנופה כמו MOTOMAMI - המרחק בין איסלנד לספרד לא נראה מאיים כל כך.
האלבום נפתח בסערה עם SAOKO, שהוא בעצם מחווה של רוסליה לכוכב הרגאטון דדי יאנקי, שיש לו שיר באותו השם. זאת אמירה יפה של רוסליה, שסובלת שוב ושוב מהצקות על כך שהיא מבצעת ניכוס תרבותי לצלילים שמגיעים מדרום אמריקה ומאפריקה, למרות שהיא גם מקפידה להרים להשפעות שלה. ובכלל, כל העיסוק המוגבר בזה סביבה הוא לא מהצדדים היפים של הרשתות החברתיות.
למעשה, המרכזיות של הרגאטון באלבום ומה שרוסליה עושה איתו לצד סגנונות אחרים, מביאים את הז'אנר למחוזות מפתיעים ומרעננים. בלהיט הטיקטוק CHICKEN TERYAKI, למשל, ההגשה המצוינת שלה יושבת על ביט ממכר וטקסט שמצליח לדחוס לתוכו גם את חוליו איגלסיאס ונעמי קמפבל וגם, ובכן, עוף ברוטב טריאקי. וכל זה קורה בשתי דקות, שאותן צריך להכפיל במספר הפעמים שהשיר הזה מתנגן בריפיט. ב-LA FAMA, הסינגל המשותף עם דה וויקנד, היא מחברת השפעות דומיניקנית עם הוק אלקטרוני בשרני. BIZCOCHITO גם הוא מדגים את החירות של רוסליה לעשות פופ כמו שהיא מבינה אותו, מה שדומה למעט מאוד קולגות שלה. זה גם המסר שעולה משורת המחץ של הטקסט: "לא ביססתי את הקריירה שלי על להיטים/יש לי להיטים כי אני הנחתי את הבסיס".
עוד במדור מוזיקה:
בהקשר הזה צריך לציין: חבל שהאלבום של רוסליה יצא באותו יום כמו החדש של צ'רלי XCX, עוד אמנית שבזה לנוסחאות ולכן הפופ שלה, ליטרלי, יוצא מהכלל. אבל היא, בניגוד לרוסליה, גם משלמת על זה מחיר ועדיין לא מקבלת את מלוא ההכרה שמגיעה לה.
לצד החזון המוזיקלי שבו אפשר לעשות שיר פלמנקו עם סימפול של גאון הדאבסטפ Burial (בשיר CANDY), הבשלות של רוסליה באה לידי ביטוי גם בכתיבה כנה ואפילו חושפנית: על מחיר הפרסום, שברון לב, אהבה שהתפיידה, האמונה החזקה באלוהים וגם על סקס באופן בלתי מתנצל ולא שגרתי.
HENTAI, לדוגמה, הוא שיר שקט שמגיע מיד לאחר החאפלה של CHICKEN TERYAKI. על פניו, זה נשמע כמו הדרך להגיד "צחקנו, נהנינו, עכשיו נאמר משהו רציני". ורוסליה אכן אומרת משהו רציני מאוד: אפשר לשיר על סקס בצורה גלויה ובוטה (כולל המשפט הבלתי נשכח: "מקום שני זה להזדיין איתך, מקום ראשון זה אלוהים") וזה יהיה עמוק ונוגע כמו כל שיר טוב אחר שנפתח בנגינת פסנתר מהורהרת. למעשה, עצם המחשבה שיש כאן סתירה היא הבעיה.
MOTOMAMI הוא משחק תופסת שבו רוסליה תמיד נמצאת שלושה צעדים לפחות לפני המאזינים שלה, שזה בדיוק הפוך מרוב מה שקורה בפופ העולמי. ב-CUUUUuuuuute (בתקווה שלא פספסתי U אחת), לדוגמה, היא כבר לא סתם מושפעת מביורק, אלא מסתכלת לה ישר בעיניים עם שיר קלסטרופובי וממגנט. רוסליה מבקשת שם מאנשים להרגיע, כי הם לא "מיוחדים כמו שלג במיאמי", ובכל מקרה "האמן הכי טוב כאן זה אלוהים". מבלי להיכנס לוויכוחים תיאולוגיים, ניתן לסכם שרוסליה ראויה למקום גבוה בהמשך הדירוג.
